לרמטכ"ל ולמטכ"ל יש מעט מאוד השפעה על קבלת ההחלטות בדרג המדיני; עובדה שראש הממשלה, שר הביטחון והקבינט אטומים זה שנה ויותר להערכותיהם כי ללא חידוש המו"מ המדיני צפויים אלימות ומרד פלסטיני. אך עדיין הם יכולים וצריכים להתאמץ יותר ברמה הטקטית כדי להוריד את גובה הלהבות.

ביום שישי התקיימה הפגנה של כ־3,000 פלסטינים, רובם צעירים, ליד קיבוץ נחל עוז. ההפגנה הייתה של הג'יהאד האסלאמי. שוטרי חמאס, שנכחו במקום כדי לשמור על השקט, ושבימים רגילים מפזרים התקהלויות ליד הגדר, לא התערבו הפעם.

המפגינים ניסו לפרוץ את אחד השערים, הטילו רימון וירו חזיזים וזיקוקי די נור. אף על פי שצה"ל חווה בעבר אירועים דומים, גם אם לא באותו היקף, משום מה הפעם הוא הגיב בהיסטריה. חיילים ירו אש חיה בהיקף נרחב, הרגו שבעה פלסטינים ופצעו עוד עשרות. בשבת נהרגו עוד שלושה פלסטינים בגבול הרצועה.

בצה"ל היה חשש שבעקבות מספרם הרב של ההרוגים יגיב חמאס בירי רקטות לעבר ישראל, או שיאפשר לג'יהאד האסלאמי או לאחד הארגונים הסלפיים ברצועה לעשות זאת. זה לא קרה. בליל שבת, לאחר חצות, שוגרה רקטה אחת והיא התפוצצה בשטח פתוח ולא גרמה אבידות או נזק. צה"ל לא הגיב.

הכוח שפעל בגזרה בגבול עזה הוא של יחידות צנחנים, שלכאורה אמורות להיות מיומנויות. יכול להיות שהן פעלו על פי הוראות המפקדים. אם כך, ראוי שצה"ל יערוך תחקיר יסודי ומקיף על הנהלים וביצועם.

אירועי האלימות הנוכחיים – "הובה" (התפרצות המונית בערבית) מכנים זאת הפלסטינים - עדיין לא התרחבו לעזה, שלפי שעה מתאפקת. התקרית ביום שישי הייתה יכולה להביא לסחרור אלים של ירי רקטות כנקמה על הרג העזתים הצעירים, ומשם לתגובה של חיל האוויר. מכאן ועד לעוד מלחמה או מבצע בין ישראל לעזה מפריד מעט מאוד.

ובדיוק משום שהרמטכ"ל ומפקדי המטה הכללי מבינים זאת היטב ומשום שלפיקוד הבכיר של צה"ל יש אינטרס עליון למנוע הידרדרות במצב מול הפלסטינים - השימוש בירי המסיבי מעורר שאלות קשות שטעונות בדיקה: האם אין נתק מסוים בין עמדת הפיקוד העליון של צה"ל לבין הכוחות בשטח? האם ההנחיות של הדרג הצבאי הבכיר, בהנחה שהועברו, מופנמות ומבוצעות כלשונן בידי המפקדים בדרגי הביניים וחייליהם, שאצבעם על ההדק?

ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון משה יעלון ושרים אחרים וכן גורמים בשב"כ ובצה"ל טוענים שחלק מגל האלימות ניזון מהסתה ברשתות החברתיות ובשידורי הרדיו והטלוויזיה הפלסטיניים. זה נכון. השידורים ובמיוחד הרשתות החברתיות אכן מייצרים את מה שבשב"כ מכנים כבר יותר משנה "פיגועי אווירה".

אך גם לישראל ולכוחות הביטחון יש אחריות ליצירת אותה אווירה. חלק ניכר מהתמונות ומהסרטים שמופצים ברשתות החברתיות הפלסטיניות מקורם ברשתות ישראליות – קבוצות וואטסאפ, פוסטים בפייסבוק, ציוצים בטוויטר. ובכמה מקרים התמונות קשות.

כך לדוגמה, התמונות של הרג הצעירה הדיל אל־השלמון מחברון ושל אחמד חטאטבה מבית פוריק מפריכות לחלוטין את טענות צה"ל שהם נורו למוות לאחר שתקפו חיילים. עולה מהן כי כשנורו, הם לא היוו איום על חיילים חמושים ודרוכים. גם התמונה של המפגעת מנצרת, אסראן זידאן תאופיק עבד, מראה שבעת הירי לעברה היא לא סיכנה את כוחות הביטחון. ויש סרטון מיום ראשון לפני שבוע, של פאדי עלון מעיסאוויה, שלטענת המשטרה נורה לאחר שדקר יהודי. הסרטון שהופץ ביו־טיוב מראה שצעירים יהודים הורו לשוטר לירות בו והשוטר המשיך לשגר את כדוריו אף על פי שעלון שכב פצוע ומתבוסס בדמו על הרצפה.

נשמעות גם טענות, לא בלתי מופרכות, שידם של השוטרים והחיילים קלה על ההדק כלפי מחבלים ומפגעים פלסטינים או ערבים־ישראלים, אך כבדה מאוד כשזה נוגע למפגעים יהודים, כפי שאירע ביום שישי בדימונה כשמחבל יהודי דקר ארבעה ערבים. ואם כבר מדברים על זה, טוב היה אם ראש הממשלה או שר הביטחון היו קוראים את הביטויים שנכתבים - ולא רק מפי טוקבקיסטים אלמונים - ברשתות החברתיות הישראליות, כולל בכמה שמתיימרות להיות "מדווחות" בלבד.

המצב קשה, וכל אירוע יכול להצית להבה גדולה עוד יותר. בצה"ל ובשב"כ מדברים זה זמן רב על הצורך לחדש את המשא ומתן המדיני כפתרון היחידי היעיל לבלימת הזעם, הייאוש והתסכול הפלסטיניים מפני המבוי הסתום שיחסי ישראל־פלסטין מצויים בו כבר לפחות שלוש שנים, כולל מלחמה אחת באמצע – מבצע צוק איתן בקיץ 2014.

אלא שההמלצות של גורמי הביטחון, של פרשנים בתקשורת, של האופוזיציה ושל הקהילה הבינלאומית נופלות על אוזניים ערלות של ממשלת נתניהו־יעלון־בנט. ברור שהם מקדשים את הסטטוס קוו וכל רצונם הוא ל"נהל את הסכסוך". אירועי אוקטובר 2015 מוכיחים שזה כנראה בלתי אפשרי.

למרות זאת, ספק רב אם הממשלה תשנה ולו במעלה אחת את כיוון נסיעתה. נתניהו יושב לבטח בכיסא הנהג, אך לא ברור אם הוא יודע לאן הוא נוהג את כלי הרכב.

במצב זה, כשדעתם של אנשי המקצוע לא ממש נשמעת בקבינט, לא נותר לצה"ל אלא להיות "המבוגר האחראי" ולנהוג במשנה זהירות עם ההדקים שמופקדים בידיו. היה זה ראש הממשלה המנוח אריאל שרון שאמר בעת האינתיפאדה השנייה ש"איפוק זה כוח".