מועקה כבדה צריכה הייתה להעיב בסוף השבוע על מצב רוחו של כל מי שתנועת "בני עקיבא" יקרה ללבו, על רקע "ערב התרוממות בתורה" שהתכנס במושבה מגדל ביום חמישי האחרון, לציון 102 שנה ל"מסע המושבות" של הרב קוק.

המודעה שפורסמה לקראת האירוע הזמינה את הציבור לשמוע דברים מפי ראש מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, הרב חיים דרוקמן; רבה של מגדל, יגאל ממליה; ראש המועצה, ישראל אמרוסי; והעיתונאי חיים הכט. עוד הובטחה "התוועדות" עם "מורנו ורבנו הרב מרדכי אלון שליט"א". 

הרב אלון הורשע לפני שנתיים בשתי עבירות של מעשה מגונה בכוח בקטין בן 17 . קודם לכן, לפני שהעניין הגיע לבירור פלילי, עסקו בו אנשי "פורום תקנה", ובהם בכירי רבני הציונות הדתית, שהעידו שהרב אלון הודה בפניהם במעשים. הרב יעקב אריאל אמר לימים כי המקרים שהוצגו בבית המשפט הם "דגי רקק" לעומת ה"לווייתנים" שהובאו לפני הפורום.

הרב דרוקמן אימץ אליו את הרב אלון, תלמידו, מהרגע הראשון. הוא תמך בו בטרם הוגש כתב האישום, אז אמר כי "מבחינת האמת לא היה כלום, זאת אמונתי". הוא תמך בו תוך כדי ההליך. הוא תמך בו מיד אחריו, כששבוע מיום הרשעתו כבר קרא לו אליו לישיבת "אור עציון", והזמין אותו להעביר לתלמידים שיעור שבועי. מי שקרא את הציטוטים של הרב דרוקמן על השנים הקשות שעבר הרב אלון כמעט יכול היה לשכוח שיש בסיפור הזה עוד מישהו שעבר שנים קשות - הנער הנפגע.

בואו נניח שחסידי הרב אלון צודקים. נניח שמי שהעידו שנפגעו ממנו חלמו חלום רע. נניח שהשופטת שפסקה נגדו טעתה לכל אורך הדרך. נניח שהרב יעקב אריאל והרב אהרון ליכטנשטיין, רבנים גדולים וחשובים שישבו ב"פורום תקנה", התבלבלו ולא הבינו מה מדברים אליהם.
 

נניח. אבל בשורה התחתונה יש בית משפט שהרשיע. ובית המשפט הוא הממלכה. את זה למדנו ממורנו ורבנו, הרב דרוקמן. וכשהרב דרוקמן מתייחס כך אל בית המשפט של הממלכה – ולא בעבירות של חניה בכחול־לבן, אלא בעבירות של מעשים מגונים בקטין – בל נתפלא אחר כך כשנערים יזרקו אבנים על חיילי צה"ל בפינוי של מאחז כזה או אחר. כי אם הרב יכול להחליט איפה  נקבל את עמדת הממלכה ואיפה לא, גם נערים מבולבלים בני 15 יכולים.

הרב דרוקמן הוא יו"ר מרכז ישיבות בני עקיבא. לצדו, בשולחן המרכזי באירוע, ישב, חוץ מהרב אלון, גם מנכ"ל מרכז ישיבות בני עקיבא, אלחנן גלט. מדובר בשניים שאחראים לחינוכם של כמעט כל בני ובנות הציונות הדתית. וכששניהם מכבדים את הרב אלון במעמד שכזה, הם מעבירים לבני הנוער הללו מסר ברור. מסר ברור באשר למחויבות שלהם למלחמה בפגיעות מיניות מצדם של רבנים ובעלי סמכות. מסר ברור באשר ליחס שלהם להכרעות של בית המשפט. 

כן, נכון, מותר לבקר החלטה של בית המשפט. כן, נכון, בית המשפט לא אסר על הרב אלון לכנס כינוסים ולהקהיל קהילות ולוועד התוועדויות. אבל בית המשפט ראה בו עבריין מין. וכשהרב דרוקמן – לפני ההליך, באמצע ההליך ואחרי ההליך – משדר שהוא לא מקבל את כל המשחק המשפטי הזה, המסר ברור. והמסר הזה מטיל כתם כבד גם עלי, כמי שהתחנך ושלח את ילדיו להתחנך בתנועה המופלאה הזו.

למאות רבני הציונות הדתית ששותקים יש תירוצים טובים לרוב. חלק מהם מחנכים תחת הרב דרוקמן בישיבות ובאולפנות. חלק מהם היו תלמידיו. רובם, כמוני, מוקירים ומעריכים אותו על אלף דברים אחרים שעשה בחייו, וגם משוכנעים מההיכרות איתו ששום דבר רע לא עומד במקור ההתנהלות הזו שלו, כי אם "אהבה שמקלקלת את השורה".

אבל השתיקה הנוכחית שלהם עכשיו צורחת בקול. קורעת את עור התוף. עיני עשרות אלפי צעירים תלויות בכם, רבנים ומחנכים. האם יכול להיות שבכל עניין ונושא יש לכם מה לומר, ורק בנקודה החשובה הזו נאלמתם דום? לא עת לחשות, רבותינו, עת לדבר. השמיעו קול.