מעשי הרצח של נשאת העלו על הבמה את הסוגיה של האוכלוסייה הערבית בישראל. הימין התנפל עליה כשונאת המדינה, ואילו השמאל חיבק אותה באהבה; הימין עשה הכללה מהרצח לגבי יצרי הטרור שלה, ואילו השמאל, בלהט דתי, שלל את ההכללה מכל וכל; השמאל הקיצוני אף הסית להתקוממות של ערביי ישראל נגד משטר הדיכוי של ממשלת ישראל. אז להלן חמש הערות והארות, כשנקודת המוצא היא שמדובר באינטרס ישראלי, בלי קשר לימין או שמאל.

ראשית, האוכלוסייה דוברת הערבית במדינת ישראל מונה כ־1.4 מיליון נפש, שהם כ־20% מאוכלוסיית המדינה (לא כולל כ־300 אלף ערביי מזרח ירושלים). האוכלוסייה הזאת, שרובה הגדול הוא מוסלמי סוני, אינה עשויה מקשה עדתית דתית וחברתית אחת, וכוללת דרוזים וצ'רקסים, נוצרים ובדואים. עד לפני זמן לא רב שיעור הילודה של האוכלוסייה הזאת (למעט הנוצרים, שהם המשכילים ביותר) היה יותר מכפול משיעור הילודה של האוכלוסייה היהודית, ולכן העריכו מומחים שונים כי כבר כיום ערביי ישראל היו צריכים להוות יותר מ־25% מכלל האוכלוסייה. בשל המודרניזציה המהירה שהחברה המסורתית הערבית עוברת, הפער כמעט נסגר והוא עומד עכשיו על 3.17 ילודים לאישה ערבייה ו־3.11 לאישה יהודייה (ולא רק בזכות החרדים!).

שנית, שקלול הסקרים שבוצעו בשנים האחרונות מראה בבירור כי האוכלוסייה הערבית מעדיפה ברובה המכריע לחיות בישראל, טוב לה כאן; היא רואה עצמה חלק מהחברה הישראלית וחושבת שזה האינטרס שלה. לשון אחרת, רוב ערביי ישראל רוצים להשתלב. בו בזמן יש למחציתה (לא אצל הדרוזים והנוצרים) תחושת אפליה ממוסדת והרגשה כי החברה הישראלית מאמצת עמדות גזעניות (מה שאכן מאששים כמה מהסקרים).

שלישית, בכל מה שקשור לזהות, הרי שלפנינו מצב של ריבוי זהויות: כשליש מהם מזהה עצמו כישראלי (אצל הדרוזים יותר משני שלישים); כשליש מזהה עצמו כפלסטיני, כשליש לא מזהה עצמו לא כפלסטיני ולא כישראלי. ובו בזמן הרוב אינו מכיר בזכותה של ישראל להיות מדינה יהודית־ציונית, אך משלים עם המציאות הזאת.

רביעית, ההנהגה הפוליטית והאינטלקטואלית של ערביי ישראל נמצאת בקצה השלילי, השולל לחלוטין את העובדה שיש בכלל לאום יהודי ונלחם בכל צעד שיש בו כדי לקדם השתלבות בחיי המדינה או מחויבות כלפיה.

בסך הכל לפנינו תמונה מורכבת, שאין בה שחור ולבן. על רקע זה ההשקעה של 15 מיליארד שקל באוכלוסייה הערבית בחמש שנים, השקעה שבעבר רק יכלו לחלום עליה, היא צעד שאין מבורך ממנו. הבעיה היא שנתניהו, כדרכו בקודש, יודע לבעוט בדלי השמנת שעה שהציב תנאים, או יצר רושם שכל הסכום האדיר הזה תלוי בהתנהגות טובה של האוכלוסייה הערבית.

האם ההשקעה הזאת (בלי תנאים!) תוכל לקדם הכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי? זה תלוי יותר בנכונות להכרה כזאת מצד ההנהגות של הפלסטינים, אך לפחות היא תוכל להפחית את תחושות אי השוויון בקרב ערביי ישראל. איך אמר לי פעם טארק עבד אלחי ז"ל, ראש עיריית טירה הערבית: "אני רוצה להיות כמו כפר סבא, לפני כל דבר אחר".