בקיץ הזמין אותי מכר מכפר ברטעה לארוחת רמדאן. נסעתי עם הילדים והיה (כתמיד) טעים. אין כמו אוכל כדי לקרב אנשים. קלישאות מהסוג הזה תמיד מדויקות. מספר המוזמנים היה מצומצם, החצר מופלאה ביופייה, המארחים מקסימים וגם שלושה שחקנים (חלקם ראשיים) מן הסדרה "פאודה" היו בין האורחים, וזה הלהיב את הילדים. אחד השחקנים, קדר הריני, סיפר לי שבין הופעות תיאטרון להזדמנויות ליהוק הוא מתרוצץ ברחבי הארץ עם עמותת "אפשר אחרת", בתוכנית שרצה בין בתי ספר ערביים ויהודיים ועוסקת בהפגשת נערים ונערות בסדרה של סדנאות תיאטרון, משחקי תפקידים וכן: גם אוכל. אין כמו אוכל כדי לקרב אנשים. קלישאות מהסוג הזה תמיד מדויקות.

רצה המזל, ו"אפשר אחרת" עובדים גם עם הנוער בבית הספר שלנו, "קלמן" ברמת השרון. צוות השחקנים, חלקם ממזרח ירושלים או ממקומות אחרים בארץ, מורכב ממוסלמים, יהודים ונוצרים. המחנכת ובית הספר עמדו על כך שהתוכנית תימשך במלוא שאת, וכך היה.

השבוע יזם בית הספר ערב לנוער עם ההורים. הופעת דבקה על הבמה, שירים בעברית, שיחה בערברבית, ערבוב וברבור, כל נער וכישוריו וקצב הפטפטת שלו. הורים מוסלמים ויהודים שבטוחים ברצונם לפגוש, לגבות את הנוער, לתת להם להכיר, לפתוח את הראש. ונושא השיחה שחזר בכל המשפחות – בין שסיפרו על הריבים במשפחה או על השגרה בבית – היה, איך לא, אוכל.

אוכל הוא באמת קלישאה. טעים, נעים ופשוט. כמו היחסים לעתים בין יהודים לערבים במדינה: טעימים, נעימים ופשוטים. זה התחיל ברמדאן וגלש לט״ו בשבט, כי אין כמו אוכל כדי לקרב אנשים.

המפגש יכול להיות טעון, בטח. לרגע אחד השבוע, התרגש אבא מכפר קאסם כשאמר לנערים מרמת השרון: "אתם חושבים שאני לא יודע שאתם כולכם חייבים ללכת לצבא ושאתם שומרים גם עלינו. כן, אני יודע. האמינו לי, גם אני, פלסטיני מכפר קאסם, רציתי לשרת בצבא. אבל המדינה לא רצתה אותי". כך אמר, אשרי שהיו עוד נוכחים ששמעו אותו יחד עמי, שיודעים שאלה היו דבריו. הנערים מבית הספר "קלמן" אפילו עוד לא התחילו לחשוב על הצבא, והנה אבא מכפר קאסם אמר ומיהר להבטיח. "אל תדאגו, אין לי כוונה להטיף לכם פה בנאום פוליטי, פשוט תהיו ילדים טובים ותכירו את האחרים במדינה". זה קרה עם "אפשר אחרת", ובסופו של דבר, כל זה לא היה קלישאה.

הכותבת היא בלוגרית פוליטית ובעלת "הפלוג" - בלוג פוליטי