"אנשים מתבוננים בעצמם מקרוב מכדי לראות את עצמם כפי שהם. הם תמיד עדים לא נאמנים ושופטים מושחתים של עצמם", מונטסקייה.

"עובדה" היא תוכנית טלוויזיה מצוינת. הפקה ברמה הגבוהה ביותר, תחקירים מרתקים, כתבים אינטליגנטים בדמותו של עמרי אסנהיים (עיתונאי יסודי ומוכשר), המטלטלים את הצופה בין מציאות לבין דמיון, בין נתונים אובייקטיביים לבין הבעת עמדה, ומשרטטים בכישרון רב תמונה שהולכת ומתבהרת בהדרגה. ובכל זאת, מושקעת ואיכותית ככל שתהיה, עובדה היא עדיין תוכנית טלוויזיה, וככזו היא איננה חפה מאינטרסים, ובוודאי שאיננה אמונה על חריצת הדין במדינת ישראל.

עיקרון חופש הביטוי הוא נר לרגלי רבים מאיתנו החפצים לחיות במדינה דמוקרטית. בשמו, רשאי כל אדם להביע את עמדותיו, לבטא ביקורת, לנבור ולמצוא את האמת שלו ואת המניעים הנסתרים לדעתו מאחורי פעולות ומהלכים שונים.

שארל־לואי דה מונטסקייה היה בן למשפחת אצולה בעלת נכסים ואחוזות ליד בורדו. עם בגרותו, בחר שארל הצעיר להירשם ללימודי משפטים. לאחר שקיבל את הסמכתו כעורך דין, הוא פנה לקריירה פוליטית ולימים הפך לפילוסוף והוגה דעות חשוב בתחום מדעי המדינה בצרפת. אחד הרעיונות שבהם עסק מונטסקייה, הפרדת רשויות, הפך לעיקרון יסוד בכל דמוקרטיה ייצוגית. הרציונל שמסתתר מאחוריו הוא פשוט – יש להפריד בין שלוש הרשויות: המבצעת, המחוקקת והשופטת, כדי לשמור על איזונים ובלמים ביניהן. מונטסקייה סבר, שאלה הכרחיים על מנת לווסת את הכוח, שאם אחת הרשויות תצבור יותר מדי כוח, היא תגרום נזק. מעניין היה לראות אם וכיצד היה מונטסקייה מעדכן את חיבורו המפורסם “רוח החוקים” (1748) כיום, עת אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות זוכים להשפעה כל כך דומיננטית, שהופכת אותן לסוג של רשות נוספת הפועלת במרחב הציבורי.

התחקיר ששודר ביום חמישי האחרון בערוץ 2 מעורר סערה ותהיות רבות.

האם מוצדק לתחקר שר שנרצח על ידי מחבלים מתועבים רק בגלל תפקידו, למרות העובדה שגווייה איננה יכולה להגיב? האם התחקיר ותזמונו מגמתיים? ואולי הוא “פיצוי” על תחקיר אחר (שהוביל לחקירה משטרתית) נגד עזרא נאווי ופעילי השמאל? האם תחקיר שכזה ראוי שייערך על דמויות ואישי ציבור שמעטרים את הפנתיאון הישראלי, ובשמן נקשרו פרשיות מפוקפקות שמעולם לא נחקרו?

ומצד אחר: האם נכון להנציח אדם שייתכן שעבר על החוק? שחלק מהדברים המיוחסים לו מצביע על נורמות מוסריות קלוקלות? שחלק מן האנשים שעמד בקשר איתם הם רוצחים מורשעים? האם זו המורשת שעל ברכיה אנו רוצים לחנך את ילדינו? וגם אם כן, האם נכון וראוי לתקצב אותה על רקע הפרטים שנחשפו?

שאלות אלה ורבות אחרות ראוי שתישאלנה. עצם קיום הדיון מצביע על החשיבות והצורך שבהעלאת נושאים מעין אלה לסדר היום על ידי גופי התקשורת השונים. באשר לתשובות, כאן מן הראוי שיביט כל אחד מאיתנו פנימה ויענה לעצמו. דווקא בשל תופעת השיימינג שהפכה למכת מדינה, ראוי שכל אחת מן הרשויות תמשיך לעסוק בתחומי אחריותה, אחרת ניגרר כולנו מדי יום לכיכר העיר.