אבי נולד בבצרה ועלה מעיראק ב־1946. מצד אמי אני דור שמיני בארץ למשפחה שנדדה בגירוש ספרד דרך פס שבמרוקו עד שהגיעה לישראל, נחתה בצפת ובהמשך הייתה בין מייסדי זיכרון יעקב. מעולם לא חשתי מקופח או מופלה לרעה. אבל רשימת הנתונים המטרידה שנחשפה בערב החג מטלטלת, ועולה ממנה זעקה ברורה לשמיים: במשך כל 67 שנות קיומה של המדינה, קיימת בישראל אפליה מובהקת של יוצאי עדות המזרח.

אף שהשיח הפסיכולוגיסטי על תחושות ודימויים משחרר קיטור, וזה חשוב, צריך לשים לב שלא יטשטש את העובדות: רק אחד מכל עשרה חברי סגל באקדמיה הוא מזרחי, רק שליש משרי הממשלה מזרחים, בישראל עוד לא היה ראש ממשלה מזרחי, וגם לא פרקליט מדינה, מבקר מדינה או נגיד בנק ישראל. למבצר האליטה האשכנזית בישראל הצליח להסתנן עד היום רק שופט עליון אחד, ולניהול תיאטראות ומוזיאונים מובילים עוד לא הצליח להשתחל ולו פרענק אחד לרפואה.

אחרי שנדמה היה שהוחזר לבקבוק, נחתם בפלומבה והושלך לים, עולה ומתפרץ לאחרונה השד העדתי לסדר היום עם פוטנציאל התלקחות גבוה. ראו את האמוציות והגלים שמעוררת מירי רגב עם מאבקה העיקש (והצודק) לשנות את סדרי הקצאת התקציבים בין הפריפריה החברתית והגיאוגרפית לבין המרכז. את המהומה שעורר טורו המתריס של קלמן ליבסקינד על כך שהציונות הדתית הדירה את רגליה מעצרת התמיכה בחייל אלאור אזריה בגלל שהוא הבן של צ'רלי ואושרה מרמלה. ועכשיו מגיע הקמפיין של החברים מתנועת “תור הזהב", כדי להגיד: עכשיו תורנו.

“תור הזהב" היא תנועה של פעילים חברתיים, יזמים צעירים, אנשי חינוך, תקשורת ותרבות המעוניינים לייצג ולהעצים את הפריפריה הישראלית, את היהדות המסורתית המתונה ואת הסיפור הציוני־מזרחי. בימים אלה הם יצאו בקמפיין באינטרנט לרגל חג המימונה שחל במוצאי שבת הקרוב, ובראשו הסלוגן “תרבחו ותתחפפו". אופיר טובול (מראשי התנועה) וחבריו מתקוממים על ניצול המימונה והפיכתה לחג שבו פוליטיקאים מצטלמים אוכלים מופלטות עם “הילידים" כדי להצטייר כ"עממיים" ולהתקרב לקהל הבוחרים המזרחי שלהם. לטענתו הם מגיעים לפריפריה לדקה, ובתום הפוטו־אופ נעלמים, ובאבק רכבם נעלמות ההבטחות והיחס החם.

35 שנים אחרי נאום הצ'חצ'חים המפורסם של דודו טופז בכיכר מלכי ישראל, שהכריע את הבחירות ב־1981 והעלה שוב את הליכוד לשלטון, ובסך הכל שנה וחודש אחרי נאום מנשקי הקמעות והמזוזות של גרבוז, שבאופן מפתיע הכריע את הבחירות ב־2015 והעלה שוב את הליכוד לשלטון, ונראה כאילו חזרנו לנקודת ההתחלה. דימונה, חצור הגלילית, שדרות, אופקים, קריית שמונה, נתיבות, בית שאן והפריפריה כולה חזרו לחיקה החם של מפלגת השלטון, והן כאן כדי להישאר.

באחת הסצנות המפורסמות בסרטה התיעודי של ענת גורן, “הרצוג", מבקר מועמד המחנה הציוני לראשות הממשלה בבית שאן. במשך דקות ארוכות מנסה בוז'י להסביר לזקן מקומי מי הוא ומה שמו על מנת שיברך אותו. לבסוף מתרצה הזקן החביב, מניח את ידו על ראשו של הרצוג, ממלמל את שמו ומברך אותו. הסצנה הזאת מגלמת את המרחק של הפריפריה ממדינת תל אביב, וגם את המרחק של הפוליטיקאי האשכנזי והאליטיסטי מהמצביע הפוטנציאלי בפריפריה.

העם עוד לא הוקם

לצד האמור, מעקב אחרי הנתונים מצביע על השקעת סכומי עתק בנגב ובגליל במהלך חמש השנים האחרונות. תשתיות כבישים שנסללו ועדיין נסללות בהיקפים של 30 מיליארד שקל. רכבות מהירות שנחנכו לאופקים ולשדרות, רכבת העמקים שמחברת את חיפה לבית שאן ועוצרת בעפולה, והשנה גם רכבות לעכו, כרמיאל וקריית שמונה, ושדה תעופה נוסף בתמנע. לאלה מצטרפות השקעות מסיביות בהקמת מוקדי ידע: קריית התקשוב והמודיעין ומטה הסייבר הלאומי בבאר שבע, בית ספר לרפואה בצפת, הקמת עיר הבה"דים והעברת בסיסי צה"ל לנגב, מכללת סייבר בדימונה, ועוד מיזמים רבים בקנה. אז אם משקיעים כל כך הרבה, מדוע הרגשות כל כך קשים? למה תחושות הקיפוח העמוקות?

נדמה כי אף שעברו 67 שנים ומיליארדים רבים נשפכים כדי לצמצם את הפערים, עוד לא התחלנו להקים כאן את ה"עם". אנחנו חברה משוסעת, מבולבלת, מוסחת ומוסתת, בלי בסיס משותף שיכול לחבר את פרטיה מעל להבדלי התרבות והמנטאליות. השבר הזה בא לידי ביטוי במערכות היחסים המורכבות בין קבוצות שונות בתוך עם ישראל, אולם הוא מתפוצץ בעוצמה החזקה והמתמשכת ביותר בסיפור של יוצאי עדות המזרח. ההשקעה הכספית בניסיון לצמצם פערים בין הפריפריה למרכז חשובה, אבל היא איננה חזות הכול.

אנו נדרשים לתהליך חינוכי־חברתי־לאומי מתמשך ושיטתי, שמטרתו חיזוק החוסן הלאומי של עם ישראל והחברה הישראלית. המטרה צריכה להיות חתירה מתמדת באמצעים מגוונים לבניית חברה מלוכדת ומאוחדת, תוך שמירת הייחודיות, הכבוד והשונות של כל קבוצת אוכלוסייה. בליבת התהליך החינוכי חייב להתקיים דיאלוג מתמשך בין קבוצות שונות בתוך החברה הישראלית במטרה לבנות חזון משותף; לימוד והיכרות של תרבויות ועולמות תוכן מגוונים, לצד היכרות עם תהליכים שערורייתיים כמו הקליטה הבעייתית של יוצאי עדות המזרח בארץ בשנות ה־50, הסיפור המזעזע של ילדי תימן, ההתנשאות - השורשים והמקור שלה, הצפת התחושות, הכעסים, העוולות והבעיות, התמודדות איתם והצבת אתגרים ודרכים לשינוי.

לא מדובר בפעולת “זבנג וגמרנו" אלא בתהליך עומק. אנו חייבים לצאת אליו, ויפה שעה אחת קודם. בסופו נצא מלוכדים יותר, חזקים יותר, שוויוניים יותר וגם קצת שמחים יותר. אז בינתיים, שיהיה לכולנו חג מימונה שמח, כי המימונה האמיתית היא חג של ידידות, אמונה ואחווה בין שכנים ובין שונים. תרבחו ותסעדו!