1. הכרזת העצמאות

כשפוזרה הכנסת בפעם האחרונה, נגנזה גם עבודת הבדיקה המקיפה שעליה טרחו חברי ועדת החוץ והביטחון שעסקה במבצע צוק איתן. היו בוועדה מי שהתקוממו לנוכח ההחלטה לוותר על ההליך, אבל אף אחד לא הקשיב להם. ראש הממשלה חשב שבכך הוא קובר סופית כל ביקורת רשמית אפשרית על הפארסה שבמהלכה הפציץ ארגון טרור קטן ונצור את מדינת ישראל, כולל תל אביב, למעלה מ־50 יום, וחילץ מאיתנו תיקו. ראש הממשלה טעה.
 

מבקר המדינה השופט יוסף שפירא, שלוהק לתפקידו בתום אודישן גורלי בבלפור, צימח כנפיים וציפורניים והוציא מתחת ידיו מסמך מטלטל. אלה שקראו אותו טוענים שהוא חריף יותר מדוח וינוגרד על מלחמת לבנון השנייה. הטענות שמטיחים חלק מהמבוקרים במבקר בתגובה, לא רציניות. אחת מהן מפליאה ממש: זה אותו מבקר, אמרו, שדוח החקירה שלו בעקבות השריפה בכרמל אפילו לא הכיל ממצאים המחייבים הקמת טייסת כיבוי (כך דיווח עמית סגל אתמול). ובכן, זה לא אותו המבקר. ההוא היה מיכה לינדנשטראוס. זה יוסף שפירא. אז אולי מדובר באותו צוות? אה, גם זה לא. ראש האגף הביטחוני היה אז האלוף במילואים יעקב אור (מנדי), היום הוא תא"ל במילואים יוסי ביינהורן. המבקר הזה לא רציני, הם טוענים. מתברר שהוא דווקא רציני. הם, פחות.
 

מי שיוצאים הכי גרוע מהדוח הם הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ, שמתגלה כרמטכ"ל חלש, מנותק מהמציאות, שהערכותיו מתנפצות פעם אחר פעם (אם המבקר היה מנומס פחות, הוא היה מכנה אותו "הזוי"), ראש הממשלה נתניהו שמצטייר כחסר יכולת ניהול משבר ונכשל גם במבחן התוצאה, ושר הביטחון יעלון. הקבינט לא עודכן, הממשלה לא תפקדה, המערכה התארכה והתמשכה עד אין קץ, ועוד כהנה וכהנה.

יוצא הכי גרוע בדוח. גנץ. צילום: עודד קרני יוצא הכי גרוע בדוח. גנץ. צילום: עודד קרני

 

מי שמכיר את השתלשלות המערכה ההיא, לא מופתע. ההפתעה היחידה היא עצם ההעזה של המבקר ללכת על כל הקופה ולא לעשות הנחות לאיש, לאחר שעשה לעצמו שם של רמי לוי של הביקורת: מטפל בכל, והכל בזול. זוהי הכרזת העצמאות של השופט שפירא. לעצם העניין: כבר במהלך המבצע התברר לי שהקבינט לא מעודכן. ההרכב המצומצם של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת היה מעודכן ממנו, כי הוא לא תלוי בראש הממשלה.

ההרכב הזה גילה, במהלך הקרבות, את מצב המלאים והתחמושת של צה"ל והתברר שהקבינט כלל לא מעודכן ולא יודע מאומה בנושא. כשראש הממשלה נשאל מדוע הוא לא מעדכן את הקבינט על ידי חברי ועדת המשנה של ועחו"ב, הוא זעם. מה פתאום שיעדכן את הקבינט על מצב המלאים של צה"ל? הצנזורה לא תאפשר לפרסם באיזה חימוש השתמש צה"ל במהלך המבצע, בכמויות החימוש ובעלויותיו ובמה שנשאר במחסנים. לו הנתונים היו נחשפים, היה הציבור מזדעזע.
 

השיטה של נתניהו פשוטה: הוא מכנס את הקבינט כמעט כל יום, לכל היום. הוא טוחן שם מים, כולם מדברים את עצמם לדעת, בעוד הוא מפריט את ניהול המלחמה בינו לבין יעלון. אפשר היה לנסות להעלים עין, אם זה היה מצליח. אבל זה לא הצליח. בדוח המבקר נחשפות פרשיות שלא יוסיפו בריאות לאף אחד מהגיבורים (אם יפורסמו), כולל סיפורי הטעיה של הקבינט, דשדוש פתטי של צה"ל הגדול במשך שבועות מול חמאס, התנהלות מרושלת ועוד. 
 

אם מתאמצים למצוא נקודת זכות בדוח הזה, אפשר להיתלות בעובדה שלמרות הקרע המתרחב בין יעלון לנתניהו בנושאים ערכיים (ע"ע החייל היורה בחברון ודברי סגן הרמטכ"ל), הוא יאחד אותם וידביק אותה כמקשה אחת. כדי להתגונן מפניו, הם ייאלצו לשנס מותניים ביחד.
 

2. נושא הלהביור


בסוף זה היה בלתי נמנע. מערכת היחסים בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לשר הביטחון משה (בוגי) יעלון מתוחה כבר חודשים ארוכים. עד עכשיו הצליחו השניים לטשטש את המהמורות הללו ולהעלים אותן מעיני הציבור. יעלון, אדם לויאלי, סירב בעקשנות להגיד על נתניהו מילה רעה, גם בשיחות סגורות. שפת הגוף שלו הסגירה אותו, אבל פיו נדם. הסערה התורנית סביב דבריו של סגן הרמטכ"ל, אלוף יאיר גולן, בערב יום השואה, הציפה את הביוב שזורם בצנרת בין משרד ראש הממשלה לשר הביטחון אל מרכז הסלון (הראשון שדיווח על כך היה עמית סגל בטוויטר).
 

נכון להיום, יעלון הוא האיש הבודד בממשלה. מוקף ונצור, עומד כמעט לבדו על משמרת התרבות, המוסר, עמוד השדרה והממלכתיות. כל האחרים מתקוטטים על הזכות להיות הכי קיצוניים שאפשר ב"מדד נפתלי בנט", אבל יעלון חי בספירה אחרת לגמרי. הוא יודע משהו שהם לא? כנראה שלא. השבוע, בפעם הראשונה מאז הצטרף לליכוד ונכנס לפוליטיקה, אפשר היה לשמוע בסביבתו סוג של תהייה מאופקת אם עתידו בליכוד. יעלון יודע שכמעט כל שרי הממשלה מרננים מאחורי גבו, הוא רואה את המראות ושומע את הקולות. בינתיים הוא שותק, אבל יעלון לא עשה קריירה מאיפוק לשוני. אם הדברים יימשכו כפי שהם, הוא צפוי להתפרץ מתישהו.
 

זה קרה ערב יום השואה, שבוע לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל. לכנופיית צווחני הימין נדרש, בדחיפות, קורבן חדש. הקטטה עם יעלון מיצתה את עצמה והחלה לשעמם. גדי איזנקוט? הוא בכלל עוף מוזר. מתנהל כאילו כל ההמולה הזו לא שייכת אליו. לא כיף לריב איתו. למרבה המזל, ביום רביעי בערב נמצאה מטרה חדשה: אלוף יאיר גולן, סגן הרמטכ"ל. הנה מה שהוא אמר באותו נאום במכון "משואה" לרגל ערב יום השואה: "אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז, לפני 70, 80 ו־90 שנה, ומציאת עדות להם כאן בקרבנו, היום, ב־2016".
 

המהומה פרצה מיד. אף אחד לא ניסה להרגיע את עצמו, או לנסות להבין מה סגן הרמטכ"ל בעצם אמר. צרחני הימין לא נחים גם בערב יום השואה, מועד שבו ראוי לשתוק קצת, להתעטף במחשבות, לעשות חשבון נפש. נושא הלהביור בראש המחנה, כמו תמיד, היה איש המידות בצלאל סמוטריץ'. אחריו, הזדנבה עדת המקוננים הקבועים, שדרשו להעיף מיד את אלוף גולן מהצבא. נפתלי בנט לא הצליח הפעם להתאפק ותרם את שלו. איילת שקד אבחנה את סגן הרמטכ"ל כקצין מבולבל, וכן הלאה.
 

יאיר גולן צודק. אני הייתי מנסח את זה אחרת, אבל השורה התחתונה שלו מדויקת. האחרון שיכול לבוא בטענות הוא אותו סמוטריץ'. גולן לא השווה את צה"ל לנאצים או את ישראל לגרמניה של ערב המלחמה. הוא דיבר על שוליה של החברה הישראלית, שמנסים להשתלט על ליבתה ("בקרבנו") ודיבר על "עדות לתהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו אז באירופה". 

צודק למרות הביקורת. גולן. צילום: מרק ישראל סלם צודק למרות הביקורת. גולן. צילום: מרק ישראל סלם

 

כשגברת סמוטריץ' מסרבת שרופא ערבי יילד אותה כי אסור לטמא "רגע יהודי טהור", זוהי עדות לתהליכים מעוררי חלחלה. אין לזה שום שם אחר. כשבעלה מבין את הצורך להפריד בין יולדות יהודיות לערביות, אותו כנ"ל בדיוק. אלה הם ניצניה של "תורת גזע", כפי שמשתקפים גם ב"בית"ר טהורה לעד" של "לה פמיליה" ובמשנתו של הוגה הדעות בנצי גופשטיין מ"להבה". בואו נזכור שסמוטריץ' הוא אבי הכינוי "מצעד הבהמות" למצעד הגאווה, ולא נשכח שהנאצים חיסלו ורצחו הומואים במלחמה ההיא.
 

סמוטריץ' נאצי? לא. הוא לא נאצי. היה רק נאציזם אחד בתולדות האנושות, והייתה שואה אחת. אבל חלק מהגיגיו של סמוטריץ' מתחילים להזכיר את התיאוריות הנאציות. לזה בדיוק התכוון סגן הרמטכ"ל. אני לא חושב שרוב היהודים ישאפו אי פעם להוביל את הערבים לתאי הגזים. בינתיים, יש יותר ערבים שרוצים להשמיד את היהודים, מיהודים ששואפים להשמיד את הערבים. הבעיה היא, שמתחילה להיווצר תחרות. אנחנו באמת רוצים להידמות להם? עוצמתנו בערכי המוסר, בצלם האנוש, בשאיפה לשלום ובראיית כל בני האדם באופן שווה. 
 

הנה עוד דוגמה, לקינוח: אתמול בשעה עשר בבוקר נשמעה צפירת יום הזיכרון לשואה ולגבורה. כמה דקות אחר כך העלה נ"ק סרטון לפייסבוק: הוא עומד שם, במהלך הצפירה, ואומר את זה: "דקת דומייה לזכר מיליוני היהודים שנטבחו ונשלחו לאושוויץ ולמשרפות על ידי מקימי גטו ישראל, בן־גוריון יימח שמו וזכרו וד"ר חיים מנגלה ויצמן, יימח שמם וזכרם". 
 

כמה מילים על האיש. שמו ניר, את שם המשפחה לא נסגיר, כי הוא אביו של קטין שנעצר בפרשת הצתת הבית בדומא (ושוחרר ללא הגשת כתב אישום). הוא היה חילוני, גולש גלים, שחזר בתשובה והפך לרקדן בלהקת רקדנים של חוזרים בתשובה. כיפתו לבנה וגדולה, זקנו ארוך, כל חזותו אומרת יהדות ופיו מפיץ ביוב. אלה תהליכים מעוררי חלחלה והם מרוכזים בציבור שמוכר לבצלאל סמוטריץ' מצוין. מתוך הציבור הזה באו מציתי נער ערבי ביער ירושלים ומדליקי משפחה ערבית בשנתה בכפר דומא, לתפארת מדינת ישראל. 
 

אלה עדויות נוספות לאותם תהליכים שעליהם דיבר בזמנו הנשיא ריבלין והזכיר השבוע סגן הרמטכ"ל. מי שמנסה להתנער מכל זה, עושה שקר בנפשו. יפה אמרת, יאיר גולן. וטוב שעשית את זה דווקא בערב יום השואה. אל תפחד. וכמה טוב ששר הביטחון לא היסס גם הפעם והתייצב מול הגל העכור בגיבוי חסר פשרות לקצין.
 

את האירוע סיכם, בדרכו, אותו סמוטריץ': "עצוב", צייץ הצרחן, "אבל זו שירת הברבור של אליטה שוקעת שהופכת פחות ופחות רלוונטית וצווחת בניסיון אחרון לאחוז עוד קצת במושכות". המסקנה מהציוץ הזה היא שהאליטה החדשה היא סמוטריץ' ועדתו. אלוהים ישמור. 
 

הכי מצחיק זה שהם האשימו את יאיר גולן בפיגוע הסברתי. אגב, יש בזה משהו ולכן אני הייתי מנסח את הדברים שאמר קצת אחרת. אבל סמוטריץ' ושקד יכולים להאשים את סגן הרמטכ"ל בפיגוע הסברתי? סמוטריץ' הוא מפגע הסברתי נייד. שקד הדליפה רק השבוע את כוונתה לבצע "חצי סיפוח" של השטחים, באמתלה זו או אחרת. דווקא העובדה שסגן רמטכ"ל בישראל מוקיע תופעות חברתיות בעייתיות שמתחילות לבצבץ בשולי החברה, היא שצריכה לגרום לכולנו להיות גאים.
 

3. "להעיף אותו"


כשירות מיוחד לסמוטריץ', שקרא השבוע בטוויטר לרמטכ"ל "גבי איזנקוט", הנה פרופיל בזק של אלוף יאיר גולן, איש "האליטה הישנה" שמנסה לאחוז עוד קצת במושכות: הוא נולד וגדל בראשון לציון. הוא גר בראש העין. הוא ייקה, קפדן, שתקן ואולי גם קצת מוזר. הוא בילה את כל הקריירה בצנחנים. הוא נחשב לקצין מיליטנטי שדוגל בהפעלת כוח, לא מבין תככים ולא עוסק בשטויות. שונא דיבורים, מעדיף מעשים. הקידום שלו עוכב על ידי הרמטכ"ל גבי אשכנזי לאחר שימוש עודף ב"נוהל שכן" שעליו היה אחראי כמפקד אוגדת איו"ש. בתפקידו זה, עסק יאיר גולן בהגנה על סמוטריץ' וצרחניו. צריך לקוות שלמרות היותו איש האליטה הישנה, עמד במשימתו. 
 

גולן הוא חביבם של פוליטיקאים ימניים. אביגדור ליברמן התאהב בו. בנימין נתניהו מעריך אותו מאוד ואף העדיף שימונה לרמטכ"ל במקום גנץ או איזנקוט. גולן מסתובב עם כובע ב' צה"לי רחב שוליים (סטייל רפול) ותרמיל גב, ולא הרפה ממנהגו זה גם כאלוף. הוא איש ספר, קורא, מסמן במרקר, לומד. הוא הקדיש את חייו לביטחון ישראל. "להעיף אותו" (ש. ריקלין, ציוץ, שלשום).
 

למה הם עושים את זה? כי הם אנשים עלובים, כי הם מתחרים זה בזה על מי יתלהם יותר, כדי להקהיל סביבם את הערב רב האספסופי, שמתלהם ברשתות ומגדף כל מה שזז או שנחשד כבעל נטיות או רמזים סמולניים. לזה בדיוק כיוון יאיר גולן.
 

ראש הממשלה ושר הביטחון קיימו ביום רביעי בערב שיחת טלפון שתוארה כ"נרגזת". נתניהו, על פי הפרסום, דרש מיעלון שצה"ל יפרסם הבהרה לדברי גולן. כך היה. אבל יעלון, בניגוד למה שציפה נתניהו, פרסם גיבוי גורף לקצין. בסביבתו אמרו אתמול ש"סגן הרמטכ"ל העמיד מראה בפני החברה הישראלית. לא נעים לנו להביט בה, אבל מה שניבט ממנה הוא פרצופנו". 
 

יעלון, כאמור, מוצא את עצמו היום בבדידות מזהרת. צריך לקוות שעוד יבואו ימים בהם יבין הציבור עד כמה אנו קרובים להתבהמות מוחלטת, ועד כמה מגדלור כבוגי יעלון הוא שומר הסף האחרון. בינתיים זה הפוך. לא אתפלא אם ההדלפה הבאה מלשכת ראש הממשלה (הפיקטיבית, הרי היא ריקה) תהיה ש"ביבי שקל לפטר את בוגי". כפי ששקל לפטר את בנט, וכפי שהורה לא להחזיר את גופות המחבלים, וכפי שהדליף את המצגת ההיא מהקבינט על כיבוש עזה.
 

4. מבחן דאע"ש


ראש השב"כ יורם כהן, עוד איש אליטה ישנה שנאחז בשולי אדרתו של סמוטריץ', נפרד מהממשלה השבוע וייפרד מהתפקיד ביום ראשון. כהן מונה, כרגיל אצל נתניהו, ממניעים זרים. המיועד היה יצחק אילן, "הגרוזיני", שכבר קיבל הודעה, אבל ברגע האחרון ביבי חתך לכיוונו של כהן. 
 

נמתחה ביקורת על המינוי הזה. ראש שב"כ חובש כיפה, שנתפס איש ימין. לשמחתי, לא נטלתי חלק במסע הביקורת ההוא. המקורות שלי סיפרו על מקצוען אמיתי, ללא פשרות, והכיפה שלראשו לא אמורה לשנות דבר. הקדנציה של כהן הייתה מוצלחת, והוא משאיר אחריו שב"כ לא פחות טוב מזה שקיבל מיובל דיסקין. 
 

לידיעת המתלהמים, הנה דברים שכהן אמר בישיבת הממשלה האחרונה: לדבריו, ערביי ישראל נמצאים במקום האחרון בעולם בשיעור ההזדהות וההצטרפות לדאע"ש. ראש השב"כ גילה כי בסוריה ובעיראק לוחמים כעת בשורות דאע"ש בין 30 ל־35 ערבים ישראלים, תשעה ערבים ישראלים כבר נהרגו בקרבות. לשם השוואה, סיפר כהן לשרים ש־600 מוסלמים משוודיה הצטרפו לדאע"ש, ו־900 מקנדה. שם, אגב, יש פחות מוסלמים מאשר בישראל. בסך הכל, לדברי כהן, רק "כמה מאות בודדות" מערביי ישראל רואים עצמם אוהדים של דרך דאע"ש. זהו מספר זניח לחלוטין.

קדנציה מוצלחת. יורם כהן. צילום: מרק ישראל סלם קדנציה מוצלחת. יורם כהן. צילום: מרק ישראל סלם

 

במילים אחרות (שלי): ערביי ישראל עומדים במבחן דאע"ש בכבוד. התמיכה בדאע"ש בקרבם שואפת לאפס והיא הנמוכה ביותר שנמדדת באוכלוסיות הרלוונטיות. לא, זה עוד לא אומר שרצוי לשכב באותו חדר עם יולדת ערבייה, אבל זה כן אומר שאפשר להתגאות במיעוט הערבי בישראל. בניגוד למנהיגיו הפנאטיים והמתלהמים, אזרחי ישראל הערבים מגלים בגרות ואזרחות. עד כאן יורם כהן. זה הזמן לדרוש שיעיפו גם אותו, יחד עם יאיר גולן. 

 

5. חזק בכותרות

מישהו מקוראי כתב לי שאם אני משבח את אולמרט על ההרתעה והשקט שהביא לצפון, מן הראוי לשבח את נתניהו על ההרתעה שהשיג מול רצועת עזה ועל השקט (היחסי) שהביא ב־22 החודשים האחרונים לדרום. כן, מגיעה מילה טובה מסוימת. לא יותר מזה. ראשית, כי אין שקט. הימים האחרונים מעידים על כך. יש שקט יחסי. 
 

השקט בצפון מכיוון חיזבאללה נמשך כבר עשור. מעולם לא היה דבר כזה בעקבות מלחמה. כשיהיו עשר שנות שקט בעוטף עזה, נדבר. שנית, לא דומה המשל לנמשל. לבנון היא מדינה ריבונית. אין אפשרות, אין מצב ואף אחד לא מצפה שישראל תפלוש ללבנון, תכבוש אותה, תפרק את חיזבאללה מנשקו ותחסל את הארגון. זה לא בר ביצוע וזה לא בקלפים. לעומת זאת, רצועת עזה היא סמטה של מטר על שני מטר. נתניהו עצמו, בקולו, הצהיר ערב בחירות 2009 שהוא יכבוש את הרצועה ויפיל את שלטון חמאס. הוא הסביר שהוא ייתן לצה"ל לנצח, הוא לא יבלום את הצבא, הוא ישים קץ לבעיה.
 

מה הוא עשה? הפוך. הוא מתרפס בפני חמאס, הוא מפחד מחמאס, הוא בקושי נגרר לפעולת מנהרות, שהתבררה עכשיו כחלקית מאוד (המנהרה שנחשפה בשבועות האחרונים בדרום היא מנהרה ישנה). נתניהו מאפשר לחמאס לצמוח ולהתעצם ולהתקרב לממדיו של חיזבאללה, משיקולי פחדנות והישרדות שלטונית. יכול להיות שזה נכון, ויכול להיות שפלישה לרצועה והפלת חמאס יגרמו יותר נזק מתועלת, אבל בהתחשב בעובדה שזו הייתה אבן הראשה של קמפיין נתניהו והסיבה לעלייתו לשלטון, נדמה לי ש"מילה טובה" בהקשר הזה די מיותרת.
 

זוכרים את ההודעה הבומבסטית שהודלפה לפני כמה שבועות בחמישה לשמונה בערב לחדשות ערוץ 2 על ה"הוראה" של נתניהו לשר הביטחון יעלון לא להעביר גופות מחבלים לפלסטינים? אז השבוע התברר שבשקט בשקט, ביום ראשון האחרון, החזיר נתניהו ליעלון ולארדן את הסמכויות להחזיר את הגופות, וגופה אחת כבר חזרה. אז מדוע הורה נתניהו את ההוראה המנהיגותית והמתלהמת ההיא לפני חצי שעה? כדי לקבל כותרת. כך האיש הזה מתנהל וזוהי תוחלתו. מבחינתו, מה שפורסם אכן קרה, גם אם במציאות בוטל זמן קצר לאחר פרסומו. הוא קיבל את הנקודות שלו. הוא שוב חסם את בנט מימין. 
 

נכון, זה קורה רק בטלוויזיה, לא בשטח, אבל המציאות הטלוויזיונית היא העיקר. כשצריך לקבל החלטה קשה, לקחת עליה אחריות, לעמוד מאחוריה ולגבות את מי שמבצעים אותה, נתניהו נעלם. הוא מייפה את כוחו של יעלון, או של ארדן, או של כל פראייר אחר. מרוב שהוא מתעב ותוקף את ברק אובמה, אימץ נתניהו את הדוקטרינה של נשיא ארה"ב: להנהיג מאחור.
 

6. תיק בוז'י


יצחק הרצוג מבין אף הוא משהו בהנהגה מאחור. השבוע התברר, סופית, שסדרת הפרסומים בטור הזה בשנה האחרונה על המגעים האינטנסיביים שהתנהלו בינו לבין נתניהו על הקמת ממשלה רחבה הייתה מדויקת. 
 

הרצוג חמק מהאמת, הסתיר אותה, לפעמים גם חטא לה. הוצגה בפניו חבילת פיתוי בדמות תיק החוץ פלוס עוד כמה תיקים שרק ירצה (נתניהו נתן לו להבין שירחיב את הממשלה עד אין קץ). תיק המשפטים, בשלב הזה, לא ניתן לו. גם בתחום המדיני, לא נרשמה פריצת דרך. הרצוג דרש סוג של הקפאת בנייה בשטחים, אחר כך ירד להקפאה "שקטה", בלי הצהרות, אבל נתניהו גרר רגליים. ציפי לבני (שלא ידעה הכל) התלבטה, שלי יחימוביץ' התחרטה ואז החלה החקירה הפלילית, שתסתיים בקרוב (התיק ייסגר). 
 

סיכום ביניים: בוז'י ייפטר מהתיק הפלילי, אבל לא יקבל בשלב הזה את התיק המיניסטריאלי. ביבי והוא לא רק מנהיגים מאחור, הם גם רוקדים טנגו מאחור. רק כשהם יפסיקו לפחד להיראות זה בחיקו של זה, זה אולי יקרה.
 

7. חידת טראמפ


כמה צחקנו על דונלד טראמפ. כמה הוא צוחק על כולם עכשיו. עדיין קשה לעכל שהטיפוס הזה עוד עלול לנחות על כורסתו של נשיא ארצות הברית של אמריקה, אבל זו עובדה. נכון לעכשיו הוא מפגר בסקרים אחרי קלינטון, אבל רק מפגר יאמין לסקרים עכשיו. אין להם שום ערך במציאות הכאוטית שנוצרה באמריקה, שבה כל הכללים התפוררו וכל המיתוסים נשברו. לאף אחד אין מושג מה עושים עם טראמפ. איך מתעסקים איתו, איך קוראים אותו, איך עובדים מולו. זה כולל אותנו בישראל.
 

עוצמתה האדירה של ישראל במערכת הפוליטית האמריקאית משתקפת, בין היתר, במגעים שמנהלים כל המועמדים לנשיאות ארה"ב ערב השקת הקמפיין שלהם עם הלובי הישראלי. יועציהם הקרובים של המועמדים הללו יושבים עם אנשי איפא"ק ועוברים איתם על רשימות ארוכות של מחויבויות, עמדות והבהרות שהמועמד הטרי מתחייב להן, כדי לקבל את תמיכת הקול היהודי, ובעיקר הכסף היהודי הגדול. זה קורה עם כולם, תמיד, אפילו עם ברק אובמה ב־2008. המועמד משבץ בנאומיו השונים את כל האמירות הפרו־ישראליות שסוכמו מראש, אנשי איפא"ק מסמנים "וי" על כל מה שנאמר וכולם לוחצים ידיים (מה שהנשיא הנבחר עושה אחר כך, לא קשור).
 

טראמפ? לא דובים, לא סיכומים ולא יער. השיחה איתו לא הייתה קיימת עד לאחרונה. עכשיו היא קיימת, אבל נראית לגמרי אחרת. בחודשים הראשונים אף אחד לא הזדהה כיועץ של טראמפ, כזה שקיבל סמכות ורשות. אחר כך התייצבו כמה שרלטנים שטענו שהם יועצים ומקורבים, והתברר שלא. עכשיו יש כמה כאלה, אבל לא ברורה מידת קרבתם לאיש או לבלוריתו. חלק מהם בקשר עם גורמים ישראלים. 
 

כבר פורסם ששגריר ישראל בלאס וגאס, רון דרמר, שוחח עם ג'ראד קושנר, חתנו היהודי (אורתודוכסי) של טראמפ ערב נאומו על מדיניות החוץ שלו. קושנר נשוי לאיוונקה, בתו של טראמפ, שהתגיירה לכבודו ועומדת ללדת לו נכד יהודי. נכון לעכשיו, קושנר הוא האיש שלנו ליד טראמפ. עד כמה זה יוכיח את עצמו בעתיד, מוקדם לנבא. בהקשר הזה, טראמפ עוד ימצא שפה משותפת עם נתניהו, שהקים אף הוא ממשל משפחתי ומנהל את ישראל בשיטת "לה פמיליה": הרעיה מקבלת את ההחלטות, עורכי הדין המשפחתיים עושים את העבודה (מולכו בענייני חוץ, שמרון בנושאי פנים).
 

כמעט כל הקמפיין נאם דונלד טראמפ בעל פה. מהראש. בלי טלפרומפטר, בלי דפים ובלי חישובים. דווקא הנאום על מדיניות החוץ היה הראשון שנכתב בקפדנות מראש. מעולם לא נתקלה המערכת הפוליטית האמריקאית בחיה מהסוג הזה. הוא בלתי צפוי, בלתי נשלט, עושה מה שבראש שלו ואף אחד לא יודע מה בדיוק הוא רוצה ולאן הוא ילך. הוא לא איש ה"בלטוויי" (beltway), כביש המעטפת של וושינגטון, ואינו מחויב לכללים. הוא משנה אותם תוך כדי תנועה ולועג לכל אלה שמזדעזעים. כן, בזמנו גם אובמה נתפס כאאוטסיידר, כמי שבא מבחוץ (אף על פי שהיה סנאטור), אבל כל יועציו הקרובים היו אנשי בלטוויי (רם עמנואל, דניס מקדונה ואחרים).
 

נדמה לי שכולנו זלזלנו בטראמפ יותר מדי בחודשים האחרונים. כן, הוא מתנהג בליצנות ובועט בכל מה שבעיט (וגם במה שלא), אבל בסוף הוא ניצח. ככל הידוע, לטראמפ יש קשר עם שלדון אדלסון, מקורבו ופטרונו של נתניהו. הם נפגשו פעמיים בפומבי (באירועים בווגאס), אבל התקיימה ביניהם כנראה גם פגישה סודית אחת, בדלתיים סגורות, שבה ניסה אדלסון להוריד את טראמפ מהקשקוש הזה של "אהיה נייטרלי" בסכסוך הישראלי־פלסטיני. בפורומים סגורים נשמע אדלסון לאחרונה מחמיא לטראמפ ואומר ש"לבחור הזה יש ביצים". 
 

אנשיו של טראמפ, במגעים עקיפים עם ישראלים, שואלים את השאלה הזו: הרי גם אצלכם אמרו שבגין יעשה מלחמה ואריק שרון ישרוף את המזרח התיכון, אבל שניהם עשו דברים אחרים כשעלו לשלטון. חכו ותראו.
 

האם טראמפ מסוגל לנצח בבחירות? כן. לכאורה, קהל היעד שלו מוגבל ומוגדר: גברים לבנים, עשירונים תחתונים, פריפריה, מתוסכלים, זועמים ושונאי ממשל. כמה כאלה כבר יש? ועדיין, הוא ממשיך לנצח, ולא רק בקרב קהל היעד שלו, אלא בכל פלחי האוכלוסייה. הוא מוציא רפובליקנים שלא הצביעו עדיין להצביע. הוא מטלטל משהו בסיסי באמריקה. מולו תתייצב הילרי קלינטון, שמתקשה להלהיב את הקהל שלה. בעצם, מי שמלהיב את הקהל שלה לצאת להצביע, זה טראמפ. הם לא יצביעו עבורה, אלא נגדו, כפי שמצביעיו לא יצביעו עבורו, אלא נגדה.

את מי מהם יעדיף נתניהו? נדמה לי, שגם לו אין מושג. את קלינטון הוא מתעב (והיא מתעבת אותו בחזרה). את טראמפ הוא לא מכיר. המיליארדר יכול להפוך לחלום בלהות עבור ביבי, או להתגשמות חלום רטוב. זה נראה כמו הימור פרוע, מהסוג שביבי כל כך אוהב.

bencaspit5@gmail.com