ואז נשמעה הנקישה. הקליק המתכתי הדהד בחלל האוהל כרעם ביום בהיר. “רימון!" נשמעה זעקה ברחבי המחנה. חייל כחוש פרץ בריצה מטורפת מתוך האוהל הקטן. אגלי זיעה נגרו ממצחו. עיניו תרו נואשות אחר מקום ריק מחיילים, אבל בחוץ הסתובבו חבריו ליחידה שבאותן שניות גורליות עסקו בסיוד שולי השבילים במחנה.
 

הם נחרדו מן הזעקה. חלקם השתטחו על הארץ וכיסו את ראשם בידיהם, אחרים תפסו מחסה בתוך המבנים שבקצה הרחבה. החייל רץ מהר ככל יכולתו אל התעלה שבקצה המחנה. בתחילה כיוון אל הגדר, אולם משראה כי השטח זרוע חיילים, שינה כיוון ופנה אל המחפורת. על סף המחפורת תמו ארבע השניות הגורליות. אלה שעקבו אחריו בחרדה, ראו אותו מאט, מקרב אל חזהו את היד שהחזיקה ברימון, ומשתטח על האדמה כשגופו מכסה את הרימון. ואז נשמע קול הנפץ.
 

צפרו היא עיר קטנה השוכנת בקרבת פס במרכז מרוקו. נתן אלבז גדל בבית קטן ברובע היהודי, בן בכור בין חמישה ילדים, למסעוד - איש עני ופשוט שעסק במסחר, ולרחל - עקרת בית.
 

אלבז, שהיה תלמיד נלהב של השפה העברית ומהמתנדבים הבולטים בארגון ההגנה היהודית במרוקו, חלם על עלייה לישראל. הוריו המבוגרים התנגדו לכך בתקיפות. יום אחד סיפר להם נתן שהוא "יוצא לקולנוע", ומאז לא נודעו עקבותיו. מאוחר יותר הגיע אחד מידידיו לביתו לבשר להורים המודאגים שנתן בדרכו לארץ ישראל.
 

עם הגיעו לארץ בינואר 1954, התגייס נתן הצעיר לגבעתי. באותו בוקר מפורסם הוא התנדב עם חייל נוסף למשימה שגרתית של פירוק רימוני יד, אותה ביצעו באוהל ריק בקצה המחנה, עד שנשמעה הנקישה הגורלית שגרמה לו להקריב את עצמו למען חבריו. 
 

“לא לניטרליות אנו נתבעים, כי אם לליכוד של ערבות משותפת, של אחריות הדדית, של השפעת גומלין. לא לטשטוש התחומים שבין האגודות, החוגים והמפלגות אלא לשיתוף הכרה ועמידה במבחן האחריות המשותפת”, כתב מרטין בובר בתחילת שנות ה-60. ערבות הדדית היא אחריות של הקהילה כלפי כל אחד מחבריה, ושל כל אחד מחברי הקהילה כלפי הכלל. בזמן אחר, במקום אחר, אך במצב דומה התאגדה קבוצה של אנשים סביב רעיון אידיאולוגי רוחני.

התלאות שהם עברו כדי להתגבש כללו “מסע כומתה” אתגרי בין מצרים לכנען, התמודדות עם מחסור, אויבים ומגוון קשיים פיזיים. לאורך כל התקופה הם חלקו את ההבנה כי הערבות ההדדית היא האמצעי הייחודי שמחבר אותם, מגן עליהם ומעניק להם ביטחון ושגשוג חומרי ורוחני. הערבות ההדדית היוותה יסוד ותנאי מהותי להיווצרותו של עם ישראל ולהמשך קיומו לאורך כל השנים.
 

מחר נציין ונזכור 23,447 נופלים במערכות ישראל. מספר בלתי נתפס. יותר ממיליון וחצי איש יפקדו השנה את קברי יקיריהם, ישראלים שיש להם תפקיד דרמטי בזכות שלנו לחיות כאן. אנשים כמו נתן, שבחרו להיות ערֵבים למשפחותיהם, לחבריהם ולבני עמם. ביום זה חשוב שנדגיש את הערבות ההדדית שהחזיקה אותנו בעבר ותחבר בינינו גם בעתיד, אבל לא רק בזמן מלחמה או שכול, אלא גם בימים של שגרה. אין כל צורך לחכות לעימות הבא כדי לממש את הערבות הזאת, צריך ומומלץ לנסות את זה בבית, בעבודה, ברחוב וברשתות החברתיות עוד היום.