תחנה ראשונה: 1977־1967

נולדתי ב־31 במאי 1967 בבית החולים הלל יפה בחדרה. כמה ימים לפני כן הכריז גמאל עבד א־נאצר: “אנו מוכנים, אם רוצה גנרל רבין לנסות את כוחנו, אהלן וסהלן", והכניס מדינה שלמה לחרדה.

הימים ימי תקופת ההמתנה למלחמה, במשק שורר מיתון חריף, האבטלה גואה, משבר פוליטי מפלג את המדינה ויש תחושה של חוסר ודאות כללי. בתוך זמן קצר החרדה מתפתחת לפאניקה, שמלווה במהרה בבהלת קניות היסטרית של מוצרי יסוד וחפירת תעלות ושוחות שיעצרו את האויב שבפתח. כדי להפיג במשהו את העצבים המרוטים עד הקצה, מחבר חיים חפר את הלהיט האלמותי “נאצר מחכה לרבין, איי איי איי", ובכל פינת רחוב מזמרים ילדים את השיר.

אמי, שראתה את ההכנות למלחמה בבית החולים, החליטה שזה לא המקום המתאים לעולל בן מספר ימים. היא ניצלה את שעת הכושר ואת ההמולה הכללית והבריחה אותי הביתה. כך נחתי במקלט בנתניה בעיצומה של מלחמת ששת הימים. אבי נלחם ברמת הגולן, ולא היה איתו קשר. ב־5 ביוני, בשעה 9:40, פתח צבא ירדן במלחמה בגזרת ירושלים. המשימה לשחרור העיר הוטלה על חטיבת הראל, חטיבת ירושלים וחטיבה 55 של הצנחנים. היה זה אחד הקרבות הקשים ביותר במלחמה, ו־182 חיילים מסרו את נפשם על שחרור העיר. בבוקר 7 ביוני נכנסו בתנועת מלקחיים שתי חטיבות החי"ר אל העיר העתיקה ושחררו את הר הבית ואת הכותל המערבי. חצי שעה אחרי כן חגגו לי ברית מילה במקלט בנתניה. “הר הבית בידינו", טרטר מקלט הרדיו הישן, הרב גורן תקע בשופר, וכולם בכו.

תחנה שנייה: 1988־1978

18 שנים מאוחר יותר, צוות אוגוסט 85' של פלוגת החבלה המוצנחת (פלחה"ן צנחנים) נכנס בשערי העיר ירושלים בתום מסע כומתה מפרך בן 36 שעות. 20 חיילים מעולפים אך נרגשים, 120 ק"מ ארוכים מדי, בדרך אל העיר שחוברה לה יחדיו. סיום המסע בכותל היה הרבה יותר מסמל. הפעם לא נלחמנו כדי לשחרר את העיר, היו גיבורים שעשו זאת לפנינו, אבל כן נלחמנו לסיים את האתגר הפיזי יחד. בצה"ל מחנכים אותך שלא משאירים איש מאחור. גם כשקשה. כולם בשביל אחד, אחד בשביל כולם זו לא ססמה, זו מציאות שגדלים עליה.

תחנה שלישית: 1999־1989

“ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש הערב בתל אביב. יהי זכרו ברוך".

הרצח של רבין זעזע את כולנו. חוצה מחנות פוליטיים, אידיאולוגיות ואמונות, הוא הפר בבת אחת את השלווה, והציף אל פני השטח את כל הלכלוך והרפש שטואטא עד אז מתחת לשטיח הלאומי. השנאה, הקיטוב ופערי העמדות התהומיים בערו כמו פצע חשוף, וסימנו את גבולות הפירוד ואת המרחק הבלתי ניתן לגישור. גרתי אז בשדרות בן ציון בתל אביב ועבדתי באוזן השלישית ברחוב שינקין. היינו צעירים, תמימים חסרי מנוח וחדורי תקוות שהצליחו לטעת בלבנו היטב על מזרח תיכון חדש ועתיד טוב יותר. קיווינו שהנה, עוד יום־יומיים, מקסימום שנה־שנתיים, נשתחרר סוף־סוף מהמועקה הזאת, מהתסבוכת הבלתי נגמרת של הגדרה עצמית ובעיית הזהות, מהקשר בין דת למדינה ומהיחסים הבלתי אפשריים עם הערבים. חשנו שעוד רגע נוכל גם אנחנו להיות מדינה אירופית כמו כולם ולעסוק במה שבאמת עניין אותנו: מוזיקה, קולנוע, תרבות וספורט. אלא שלפתע נקטע החלום, הבלון התפוצץ, האוויר יצא בקול שריקה עזה והחיים של כולנו השתנו ללא הכר.

בתוך השינוי זכורה לי חוויה אחת יותר מכל. מתוך צורך לאומי הוצב הארון בחזית הכנסת למשך כיממה, כדי שעוברי אורח יוכלו לעבור על פניו. החלטנו לנסוע לירושלים. היה ערב קריר בתחילת החורף. כשעלינו על כביש מספר 1 בדרך מתל אביב לירושלים, התחושה הייתה מדהימה. הכביש היה מוצף בטורים של אלפי מכוניות עמוסות אנשים. איש לא חתך את חברו על הכביש, איש לא צפר. חבר'ה צעירים שעמדו בירידה לכביש המהיר נאספו מיד לטרמפ. זה היה קצת מוזר, מין הפנינג בדרך לירושלים כדי לחלוף על פני ארון מתים של ראש ממשלה שנרצח. הפקק בעלייה לעיר התחיל כבר במוצא. פקק כבד, שלא זזים בו מטר. אנשים יצאו מהמכוניות ודיברו ביניהם. היו כאלה שהגדילו לעשות והוציאו גיטרה, ניגנו, שרו שירי ארץ ישראל. מישהו הביא תרמוס עם קפה. פתאום התפשטה בכולנו תחושה נעימה, ממכרת, של משהו משותף. תחושה שאנחנו עם אחד, כמו איש אחד עם לב גדול שהתרחב.

תחנה רביעית: 2010־2000

אחרי רצח רבין התעוררו בי אינספור שאלות. בעיקר כאלה הקשורות למשמעות החיים, מה אנחנו עושים כאן, איזו חברה אנחנו רוצים לבנות ומה אנחנו משאירים לילדינו. התוודעתי לחוכמת הקבלה והתחלתי ללמוד על פנימיות החיים. במקביל, הלכה וחלחלה בי ההכרה שהאיום האסטרטגי הגדול ביותר על עם ישראל ועל מדינת ישראל הוא הפילוג, הקיטוב והשסע בינינו. ימין ושמאל, דתיים וחילונים, ותיקים ועולים, פריפריה ומרכז, וגם אשכנזים וספרדים. מאז ועד היום אני עוסק בניסיונות אינספור למצוא את המחבר בין פלגי העם השונים מעל למחלוקות, להבדלי התרבות ולהשקפות הפוליטיות השונות. לא כדי לטשטש את השונות או לייצר כאן אחידות, אלא דווקא כדי לשמר את הייחודיות של כל קבוצה אך למצוא גם את המכנה המשותף.

תחנה חמישית: 2020־2010

49 שנים אחרי שחוברה לה יחדיו, ואלפיים שנים אחרי שחרב בה בית המקדש השני בגלל שנאת חינם, אנו ניצבים בפני צומת חשוב בתולדות עמנו. ירושלים של היום היא מראה של הנעשה במדינת ישראל כולה. עמוסה בסמלים, בזיכרונות ובמראות, אך טעונה באינספור רגשות חזקים עד מאוד. אם נשכיל אנחנו למצוא את המחבר בינינו, היא תישאר מחוברת, אם נאפשר לשנאה, לקיצוניות ולהתלהמות לשלוט, היא עוד עלולה להיחרב שוב. בידנו היא. יום ירושלים שמח.