בקצב המטורף של האירועים בקיץ הזה קשה להבין מה חשוב, מה שולי, מה מעיד על שינוי אמיתי ומהו עוד קטטה פוליטית חסרת תוחלת. אולם בתוך שלל הנושאים, תוכנית הסיוע למגזר הערבי היא בעלת פוטנציאל להביא לשינוי מהותי. ואם תנוהל נכון, היא תניב הרבה מעבר לרעיון המקורי.

הכל התחיל ביום שני בערב. פתאום ראש הממשלה העלה סרטון לעמוד הפייסבוק שלו, שבו פנה לערבים. בנימין נתניהו חזר והתנצל על האמירה הגזענית ערב הבחירות "הערבים נוהרים לקלפיות בהמוניהם", והסביר שהיא כוונה רק למפלגה אחת, כאילו שזה הופך את הדברים לטובים יותר. נתניהו המשיך, הפך את ההתנצלות החוזרת לקריאה לערבים להשתלב ולהתפתח ב"המוניהם", ודיבר על תוכנית הסיוע שהוא וממשלתו העבירו.

"מה עומד מאחורי הסרטון?", צייצו פוליטיקאים ערבים ויהודים. "מה הוא מסתיר, מי לחץ עליו?", הם דרשו בהודעות לחקור ולברר. מלשכת ראש הממשלה נמסר שהתקדמות בתוכנית הסיוע למגזר והרצון להציג זאת לציבור היו הסיבות לסרטון. זאת אחרי שדברים שאמר בנושא בפתח ישיבת הממשלה נבלעו בסערת תאגיד השידור הציבורי, והתחושה הייתה שזה התפספס ולא הגיע לציבור בישראל.

אנשי לשכתו סיפרו שנתניהו צילם את הסרטון ביום ראשון, אך בשל תקלה טכנית הוא לא עלה לאוויר. לפעמים מאחורי התעלול והספין לכאורה מסתתרת התנהלות ומקריות. יכול להיות. מצד שני, הוא העלה את הסרטון גם באנגלית. עיתונאי ערבי שמומחה לאזור, העריך שיש קשר למגעים ליוזמה אזורית.

אחרי ביקורו של סאמח שוכרי, שר החוץ המצרי בישראל והמגעים עם א־סיסי והסעודים בניסיון ליצור משהו אמיתי ולא רק אוויר חם, נתניהו מאותת שהוא פועל למען הערבים. זה שינוי. כי נתניהו נתפס כמי שנגרר בחוסר חשק לנושא אחרי שנתן לשרים זאב אלקין ויריב לוין להטיל בלי הצלחה התניות ותנאים על התוכנית המהפכנית, שתזרים 15 מיליארד שקל בחמש שנים למגזר.

נתניהו רואה את ההיגיון הכלכלי בתוכנית. בלי ההשקעה הזאת תיגרם בתוך עשור פגיעה ממשית בתוצר, אולם מבחינה פוליטית הוא רצה להצטייר כמסתייג ולא כ"אוהב ערבים", במיוחד אחרי הפיגוע ההוא בדיזנגוף. זה הפוטנציאל המדיני־הסברתי שיש בתוכנית: אם ישראל הייתה יכולה להציג תמונה שלפיה המקום הכי טוב, שוויוני ודמוקרטי לערבים הוא בישראל, זה היה חומר הסברתי מעולה מול המתקפות הבינלאומיות הבלתי פוסקות.

במובנים רבים זה המצב, אבל עדיין קיימת אפליה בוטה כלפי ערבים. זה מה שנכתב בדוח רשמי של ממשלת ישראל, שנלווה לתוכנית הכלכלית הנועזת שאותה הוביל אמיר לוי, ראש אגף תקציבים במשרד האוצר, בגיבוי של שר האוצר משה כחלון ובשיתוף המשרד לשוויון חברתי בראשות גילה גמליאל ועם איימן סייף ממשרד ראש הממשלה. הדוח מציג את הפערים והאפליה השיטתית של ממשלות ישראל כלפי הערבים בכמה תחומים, ואיתם את היעדים לשינוי.

נתוני מערכת החינוך והלמ"ס מצביעים על ביצועים נמוכים יחסית של מערכת החינוך הערבית, מבחינת שיעורי השתתפות והישגים ביצועיים. ביחס לפער בשיעור הזכאות לבגרות, נכון לשנת 2013 שיעור הערבים הזכאים לבגרות איכותית עומד על 23% בלבד, לעומת 47% בקרב האוכלוסייה היהודית.

יעדי תפוקה מרכזיים של התוכנית הם העלאת שיעור הזכאות לתעודת בגרות איכותית ל־41% מתוך כלל התלמידים הערביים בשנת 2025 וצמצום הנשירה מבית הספר.

גם בתחום ההשכלה הגבוהה ישנם פערים: שיעור הסטודנטים הערביים הלומדים לתואר ראשון במוסדות האקדמיים בישראל עומד על כ־13% מכלל הסטודנטים. שיעור זה נמוך בהשוואה לחלקם בקבוצת הגיל הרלוונטית (18־29) העומד על 22%. במקרה זה יעדי התוכנית הינם הגדלת שיעור הסטודנטים לתואר ראשון כך שיהיה דומה לחלקם באוכלוסייה, כמו גם הגדלת שיעור הסטודנטים הערביים הלומדים לתארים מתקדמים (12% לתואר שני ו־7% לתואר שלישי).

החלק בדוח שעוסק בתשתיות מצביע על פערים בנגישות האוכלוסייה הערבית לתחבורה הציבורית, שמקשים עליהם לרכוש השכלה גבוהה ולהגיע למוקדי תעסוקה. מהנתונים עולה כי שיעור נסיעות האוטובוס השבועיות הממוצע לתושב במגזר הערבי עומד על כ-17% בלבד, בהשוואה לתושב במגזר היהודי. בנוסף, עולה כי בכ־60 יישובים ערביים עוברים כבישים בינעירוניים חוצי־יישובים, לעומת מספר זניח ביישובים יהודיים. יעדי התוכנית בתחום זה הינם השוואה מלאה של רמת שירותי התחבורה הציבורית בין יישובים יהודיים לערביים דומים מבחינת תדירות השירות, רמת הכיסוי ומספר היעדים, והשוואה מלאה של רמת הפיתוח בכבישים העירוניים ביישובים הערביים לממוצע הארצי.

אחד הפערים המשמעותיים שנמדדו נמצא בתחום היקף ההוצאה השנתית לתושב של הרשויות המקומיות. בעוד ברשויות ערביות ההוצאה היא 5,571 שקל לתושב, הממוצע הארצי עומד על 7,913 שקל לנפש. היעד לשנים הבאות, כפי שבא לידי ביטוי בתוכנית הוא הבאת ההוצאה הממוצעת של הרשויות הערביות לרמה שלא תפחת מ־85% מהממוצע הארצי.

תחום התעסוקה הוא אחד הגורמים הישירים והעקיפים לפערים בין המגזרים. שיעור התעסוקה במגזר הערבי הוא נמוך, בעיקר בקרב נשים (33.2% מועסקות בקרב נשים ערביות בגילאי 25־64, לעומת 71.4% בקרב כלל הנשים באותה קבוצת גיל בשנת 2014). התוכנית מציבה כיעד את הגדלת שיעור התעסוקה בקרב הערבים ל־78% (גברים) ו־41% (נשים) עד לשנת 2020.

אחת הסיבות לשיעור התעסוקה הנמוך בקרב נשים היא ההיצע הנמוך של מסגרות טיפול לילדים. רק כ־6% מהילדים השוהים במעונות יום ובמשפחתונים הינם מהמגזר הערבי, ועד לשנת 2012 כמעט לא נבנו מעונות יום חדשים. אומנם מנגנון ההקצאה הנוכחי, אשר החל לפעול בשנת 2014, משריין 20% מתקציב הפיתוח (בינוי) למגזר הערבי, אך הקצאה זו איננה מספקת על מנת לצמצם את הפערים הקיימים, לאור תקצוב חסר ארוך שנים. התוכנית החדשה משריינת למגזר הערבי לפחות רבע מכלל תקצוב עתידי לבניית מעונות יום.

***

במשרד האוצר הבינו את הבעיה האמיתית: כל מגזר בישראל יודע לממש את זכויותיו מול המדינה, באמצעות עסקנים או שליחים. אולם האוכלוסייה היחידה שלא יודעת מה מגיע לה היא האוכלוסייה הערבית. נבחרי הציבור הערביים לא מבינים איך להוציא את הכסף שמגיע להם, ובמשך שנים רבות זה גם לא עניין אותם. הם העדיפו לדבר על פלסטין ולהישאר צודקים אבל מקופחים. הפעם זה שונה.

נערכו פגישות בין איימן עודה וחברי הכנסת הערבים לבין פקידים באוצר, ונבנתה תוכנית שלא מחייבת אותם "לזחול" במסדרונות. לא מדובר ב"טובה" לערבים. זה לא רק צודק, זה גם חכם, "חשוב להשקיע את הכסף במקום החלש, זה הרציונל", אומרים בכירים באוצר. "ברמה הכלכלית כל שקל לחלשים נותן הרבה יותר תפוקה משקל לחזקים".

אם התוכנית תעלה את רמות ההשכלה והתעסוקה, יש בה פוטנציאל צמיחה אדיר, חוץ מהתועלת החברתית והמוסרית. אפשר גם למנף אותה כמהלך מדיני כולל. נתניהו צריך לתת הנחיה ברורה שהיעד הוא להציג את ישראל כמדינה הכי טובה לערבים באזור ומודל חיובי, אנטי־דאע"ש, בעולם.

הכותב הוא הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2