יש ימים כאלה, שבהם אתה קורא ושומע דיווחים של עיתונאים ושאלות של מראיינים - ומבין שהשקר ניצח. שמהרגע שכל אחד נכנס לפוזיציה הפוליטית שלו ואיש אינו מתעניין עוד בעובדות, מותר להגיד הכל. מותר לטעון שהבדואים באום אל-חיראן הם קורבנות, שרק להם הורסים בנייה בלתי חוקית, שלתושבי עמונה המדינה הייתה מוכנה להציע הרבה יותר מאשר לבני משפחת אבו אלקיעאן, רק משום שהראשונים הם יהודים והאחרונים ערבים.

אז בואו נדבר עובדות. כבר הרבה מאוד שנים מנסה המדינה להזיז את בני משפחת אבו אלקיעאן מהמתחם שבו הם יושבים, ושעליו בנו באופן בלתי חוקי עשרות מבנים וסככות. כדי לשכנע אותם לעבור לחורה, יישוב מסודר עם שירותים שאין להם במקום הנוכחי, הייתה מוכנה המדינה להציע הצעות נדיבות בקרקע ובכסף. רוב בני השבט בחרו לקבל את ההצעות. חלק מהם, אחרי עידוד כספי נוסף של המדינה, הרסו את המבנים הבלתי חוקיים שלהם בעצמם.

בקרב מי שבחרו להישאר וסירבו להתפנות גם אחרי שכל הערכאות המשפטיות זרקו אותם מכל המדרגות, הגדירה המדינה 58 כאלה ש"זכאים" לפיצוי, אם ייאותו לעבור. מיהם אותם "זכאים"? משפחות עם ילדים, זוגות נשואים, משפחות חד-הוריות ורווקים שעברו את גיל 24. מה אמור היה לקבל כל זכאי כזה? מגרש מפותח בן דונם אחד בשכונה שהוכנה במיוחד לקליטת בני המשפחה בחורה, יחד עם פיצוי כספי על כל בנייה בלתי חוקית שתיהרס.

אבל בכך לא נגמר העניין. "איפה יגורו הילדים שלנו כשהם יגדלו", שאלו בני השבט. "אנחנו רוצים מגרשים גם עבורם". גם לזה המדינה הסכימה. וכך, לדוגמה, הורים לארבעה ילדים בגילים 3, 5, 7 ו-9 קיבלו התחייבות לפיצוי כספי - מגרש של דונם להורים ועוד ארבעה מגרשים שיישמרו עבור הזאטוטים, ושאותם יוכלו, בבוא הזמן, לרכוש במחיר סמלי של כמה עשרות אלפי שקלים. רגע, תשאלו, ומה קורה אם לבדואי יש שתי נשים ולכל אחת יש ארבעה ילדים קטנים? ובכן, אז תקבל כל אישה מגרש משלה - וגם עבור כל שמונת הילדים הקטנים יישמרו מגרשים.

בחמישי האחרון, כשנציגי המדינה ביקשו לחתום על ההסכם, הודיעו הבדואים שיש להם עוד כמה דרישות, שמה שהם קיבלו עד כה לא מספיק, שהם רוצים נוסף לכל זה גם מיליון שקלים פיצוי לכל משפחה על הבנייה הבלתי חוקית שבנתה, וגם 400 אלף שקלים לכל משפחה בשל עוגמת הנפש שנגרמה לה, וגם שטחים למסחר ושטחים לחממות, וגם שטח פטור ממכרז באזור התעשייה של חורה.

ברקע של כל זה נולדה עוד בעיה קטנה. הסתבר שבשבט חיות, כנשים שניות, גם עשר נשים פלסטיניות שבני אבו אליקעאן הביאו הנה. אלה, לא רק שאינן אזרחיות ישראליות, אלא שהן סוג של שוהות בלתי חוקיות. נציגי המדינה הסבירו לבדואים שעם כל הרצון הטוב והנדיב, המדינה לא יכולה להעניק דונם אדמה במתנה לפלסטינית מחברון או מרמאללה, אזרחית של אבו מאזן שאיש לא יודע איך הגיעה לכאן.

כך או כך, נוכח רשימת הדרישות החדשה והמנופחת, הבינו כל הנושאים והנותנים שלבדואים אין עניין לסגור עסקה. זו הייתה רשימת דרישות של מי שמבקש לפוצץ את המו"מ. למרות זאת, החליטו נציגי המדינה לראות מה עוד ניתן לעשות כדי להשאיר פתח לפינוי שקט. סבב טלפוני בין חברי ועדת הפשרות של רשות מקרקעי ישראל הניב הצעה משופרת נוספת. קחו עוד עשרה מגרשים ונסגור עניין. איש לא הסביר, כמובן, שזו דרך אלגנטית לתת מגרש גם לנשים הפלסטיניות בלי להגיד את זה במפורש, אבל כל אחד הבין מה שהיה צריך להבין.

אתמול בערב, אחרי הפגישה האחרונה, היה ברור לנציגי המדינה שאין עוד על מה ואין עוד עם מי לדבר, והפינוי יצא לדרך. על דבר אחד אי אפשר להתווכח. אין שום יהודי, מתנחל או קיבוצניק, דתי או חילוני, ימני או שמאלני, שהמדינה מוכנה לתת לו מה שהיא נותנת לבדואים. שום יהודי. ולכן, את הטענה השקרית הזו, שממחזרת את עצמה מדיון לדיון, צריך למחוק פעם אחת ולתמיד.

בור עם רימונים ואם-16

ועוד הערה חשובה אחת. יש קטע בלתי מפוענח בכל מה שקשור ליחס של התקשורת לערבים באשר הם, גם כאשר הם נוקטים אלימות, ואפילו כשאחד מהם רוצח שוטר. אני יודע מה היה קורה בתקשורת למתנחלים אם המשטרה הייתה מודיעה שמתנחל דרס למוות שוטר במתכוון. היינו עדים אז לשבוע של דיונים על האלימות של המתנחלים, ועל הרבנים, ועל ההסתה, וכל מתנחל מדרגת ראש ועד מקומי באלון מורה ומעלה היה נדרש להילחץ ולהסביר הסברים.

אצל הערבים, משום מה, בכל פעם שמתרחש פיגוע או שמתרחשת התפרעות כזו או אחרת, מיד מכוונת התקשורת את עצמה למצב של "חייבים להרגיע את האווירה", כשהרזי ברקאי התורן תוהה למה לא בונים להם מספיק ולמה אין להם תוכניות מתאר ולמה לתושבי עמונה נותנים ולהם לא. מאיפה, לעזאזל, באה הסנגוריה האוטומטית הזו, כשבצד השני שלה נמצאת אלמנה עם שני יתומים קטנטנים? אתמול נדד עטואא אבו אלקיעאן, איש אום אל-חיראן, מערוץ לערוץ ופיזר אוסף של סיפורי עלי בבא. כל ערוץ קיבל מעשייה אחרת. אני איבדתי אותו סופית בנקודה שבה הוא סיפר בגלי צה"ל על הטנקים שמסתובבים בכפר.

לפני כמעט ארבע שנים ירד כתב "אולפן שישי" של ערוץ 2 לאום אל-חיראן וראיין את עטואא ואת חבריו. הוא לא ביקש מהם הסברים על הבנייה הבלתי חוקית. הוא לא ידע הרבה על פסקי הדין שיש נגדם. גם לא על ההצעות הנדיבות של המדינה. בסוף הכתבה שלח המרואיין אבו אלקיעאן איום חריף, על רקע הדרישה ממנו להתפנות: "אתה חושב שאני לא חושב פעמיים להביא איזה אם-16 וגם לירות? אני חושב גם על זה. להכין גם איזה בור כזה עם רימונים".

אם אביחי בוארון מעמונה היה חתום על משפט כזה, בערוץ 2 היו צולבים אותו ובמערכת הפוליטית היו דורשים לעצור אותו מיידית לחקירה. איכשהו, כשמדובר בבדואי ובעיתונאי שמזדהה איתו, גם אם-16 ורימונים יכולים להישמע עניין סביר והגיוני. איכשהו, גם אתמול, הרוב הגדול של כלי התקשורת בחרו להניח לבדואים ולהתרכז באשמתה של המדינה.