גדלתי בשכונת קטמון בירושלים, ובילדותי היו בה שגרירויות רבות. עדיין זכורה לי תמונת הילדות של סוף שנות ה-70, כשבזה אחר זה הורדו הדגלים ונעלמו מכוניות השרד, והבניינים, שנבנו בידי עשירי קטמון הערבים בשנות ה-30 וה-40, וכבר רשמו על כתליהם פרקים קודמים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, עמדו בשיממונם.

אני מייחלת ליום שבו שגרירויות רבות ייפתחו בירושלים, אבל רק כעיר של שלום. בעיר זו יתנוססו דגלי ארצות הברית מעל שתי שגרירויות בירושלים, שגרירות ארצות הברית בישראל במערב ירושלים ושגרירות ארצות הברית בפלסטין בירושלים המזרחית. ירושלים, בירת שני העמים, תהיה עיר פתוחה, רב-גונית ותוססת, מנוהלת בידי מוסדות נפרדים לשני העמים, אך פתוחה לכל תושביה ומבקריה, מאכלסת שגרירויות של מדינות רבות ונהנית משגשוג פיזי, כלכלי ותרבותי. עבור רבים מדובר בחזון אוטופי, אך הוא אינו בלתי אפשרי.

העברת שגרירות ארצות הברית בישראל לירושלים במצב הנוכחי של קיפאון מדיני ומתח יומיומי ברחובות ירושלים אינו עולה בקנה אחד עם חזון זה. להפך, מדובר במהלך חד-צדדי מסוכן, הסותר את החוק הבינלאומי ועומד בסתירה למהותה של ירושלים כביתם של שני עמים. בשנת ה-50 לסיפוח ירושלים המזרחית בידי ישראל, למהלך זה תהיה משמעות מתגרה במיוחד. בירושלים, יותר מבכל מקום אחר, ישראלים ופלסטינים חולקים מרחב יומיומי משותף, ולהחלטות מדיניות יש השלכה מיידית על חיי היום-יום ועל רווחתם וביטחונם.

 "ביתם של שני עמים" 

לפני כחודש קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 2334, הקובעת פעם נוספת כי "לא תכיר בשינוי כלשהו בקווי 4 ביוני 1967, גם בהקשר לירושלים, למעט השינויים שעליהם יוסכם על ידי הצדדים באמצעות משא ומתן". ההחלטה קוראת לשני הצדדים, הישראלי והפלסטיני, לשוב לשולחן המשא ומתן המדיני ולעשות כל אשר ביכולתם לקדם את פתרון שתי המדינות. לארצות הברית היה ויהיה תפקיד מכריע בליווי של כל תהליך מדיני, לכשיתחדש. הממשל החדש כבר הודיע על מינוי מתווך למזרח התיכון ועל רצונו לסייע לצדדים להביא לידי פתרון הסכסוך. ארצות הברית תתקשה למלא את תפקידה כמתווכת אם תנקוט צעד המנוגד לעמדת הקהילה הבינלאומית ונוטה לטובת צד אחד.

ההימנעות של המדינות הדמוקרטיות בעולם מהכרה בירושלים כבירת ישראל לא נובעת מהכחשה של הזיקה ההיסטורית העמוקה של העם היהודי לירושלים, אלא רק מהעיקרון שהכרה כזאת יכולה לבוא רק על יסוד הסכמה בין העמים, שמבטיחה שגם הזיקה הפלסטינית לירושלים תכובד. מארצות הברית יש לצפות לתמיכה בעיקרון שאי אפשר לשלוט ב-40% מתושבי ירושלים ללא הסכמתם ותוך שלילת זכויותיהם.

ניהול ירושלים בהיעדר פתרון מוסכם צריך להיגזר ממציאות החיים שבה כביתם של שני עמים. לשני העמים זיקות לעיר, ושניהם ימשיכו לחלוק את חייהם בה, זה לצד זה, בכל קונסטלציה פוליטית. בתנאים הקיימים יש להימנע מצעד חד-צדדי, שעלול להחריף את המתיחות בעיר. העיר הזאת ידעה כל כך הרבה אובדן, הרס וכאב. אנו יכולים וצריכים לבחור עבורה בהווה ועתיד אחרים. 

הכותבת היא מנכ"לית עמותת "עיר עמים"