מעל לכל הדיונים סביב אין ספור השאלות שהותירו אחריהם ההריסה והירי והדריסה באום אל־חיראן, צפה ועלתה דמותה של אישה מרשימה אחת. ד"ר אמאל אבו סעד, אשתו השנייה של יעקוב אל־קיעאן, "הנהג הדורס"; אשת חינוך ששברה הרבה מאוד מוסכמות, התעקשה לצאת מהבית כדי ללמוד וגם כדי ללמד ורואה בתחום הזה ייעוד גדול לחיים, לה ולילדיה. אבל דווקא על רקע הסיפור מעורר ההשראה שלה, ודווקא עבור מי שסבורים כמוני שהמדינה חייבת להשקיע סכומי עתק במגזר הבדואי ובמערכת החינוך שלו, יש כאן גם שורה תחתונה אחרת, עגומה. שורה תחתונה שמסבירה שיש חברות שבהן גם כסף גדול וחינוך טוב נאלצים לזוז הצידה ולהרכין את ראשם, כשמולם ניצבת המסורת השבטית.



ד"ר אמאל אבו סעד, ראש תוכנית "הכשרת מחנכי גן" למגזר הבדואי במכללת קיי בבאר שבע ובין הנשים הבדואיות הראשונות שסיימו דוקטורט, הייתה תמיד אישה שנייה. קודם הייתה אשתו השנייה של מוחמד, שמת מסרטן בגיל צעיר והשאיר אותה עם שלושה ילדים. אחר כך הייתה אשתו השנייה של אחיו, יעקוב. בתוכנית "המגזין" של אושרת קוטלר הוצג יעקוב כ"מושיע" של אמאל, אבל יעקוב לא היה מושיע. לגמרי לא. לפני כמה שבועות התראיינה ד"ר אמאל אבו סעד לוורד לוי־ברזילי באתר "המקום הכי חם בגיהינום". זה לא היה הראיון היחיד שהעניקה, אבל זה היה ללא ספק המרתק מכולם. אבו סעד סיפרה בו כיצד לאחר מותו של בעלה הראשון שקלה לחזור לבית הוריה בלקיה, אבל נאלצה להוריד מהר מאוד את האפשרות הזו מהפרק. "הילדים שייכים למשפחה של האבא. ככה זה", הסבירה. "אם הייתי חוזרת ללקיה, למשפחה שלי, היו נותנים לי כמה שנים לגדל אותם, ואז כשהילדים היו מגיעים לגיל תשע או עשר, הייתה מגיעה משפחת אל־קיעאן ודורשת את הילדים וגם לוקחת אותם ממני. הם היו הולכים לחיות עם הסבתא שלהם, או אולי עם האישה הראשונה, הייתי מאבדת אותם".


ואז, כשהיא נאלצת לשחק לפי כללי המשחק של המסורת, נאלצה להינשא ליעקוב, אחיו של בעלה הראשון, שבא לביתה והודיע לה "החלטתי להתחתן איתך".



"היה ביניכם משהו?" שאלה אותה לוי־ברזילי. "לא", השיבה לה אבו סעד בכנות. "הוא אהב אותך?" "לא". "את אהבת אותו?" "לא". הזיווג הזה, כמעט כמו תמיד, לא עבר חלק. יעקוב כבר היה נשוי אז לראבעה, אם עשרת ילדיו הראשונים, ראבעה כעסה על החתונה השנייה שלו ולא הייתה מוכנה לראות את אבו סעד ואת ילדיה. "אין לך שום שליטה על החיים שלך", העירה לוי־ברזילי בכאב. "זה נכון. אני לא אשקר לך", ענתה לה אבו סעד. "לא משנה תואר הדוקטור שלך והמלחמות שעשית והאוטו החדש שלך ולא כלום", אמרה לה לוי־ברזילי. "נכון. זה באמת מאוד עצוב. אני לא אשקר. אבל הוא התחתן איתי ונהיה שקט".


אבו סעד לא קיבלה בעל. גם לא חבר. יעקוב נשאר בעיקר עם אשתו הראשונה. כשאבו סעד לא הייתה יכולה עוד, לקחה את ילדיה, שאליהם נוספו בינתיים עוד שלושה שהביאה לעולם עם יעקוב, וחזרה אל הוריה בלקיה. אחרי כמה שנים הגיעו בני משפחתו של יעקוב והותירו לה שתי ברירות. או שהיא חוזרת אליהם עם הילדים, או שהילדים חוזרים בלעדיה. אבו סעד, שלא רצתה לאבד את ילדיה, נאלצה לחזור לחורה כדי להתגורר לצד אמו של יעקוב. מעבר לעצבות שהסיפור הזה מעורר, יש בו משהו מייאש. דווקא כי אבו סעד אישה משכילה, מרשימה ומצליחה כל כך. כי הסיפור הזה מלמד ששום השכלה, אקדמיה או חינוך גבוה לא יוכלו להם, לחוקי השבט. ואם חוקי השבט הופכים את האישה לחפץ, היא תהיה כזאת גם עם שלושה תארים אקדמיים.



ויש כאן עוד נקודה שאסור לשכוח. מדינת ישראל הרשמית היא המעודדת והמטפחת הכי גדולה של הפוליגמיה הזאת. כי כשהמדינה מפצה את הבדואים שמוכנים לפנות את הבנייה הבלתי חוקית שבנו, ומעניקה להם בתמורה מגרש אחד לכל אישה, המסר ברור. ריבוי נשים איננו רק לגיטימי. הוא גם מתגמל.