תייר מהודו לכלך את מכנסיו באדמה אדמונית רק כדי שיתאפשר לו להגיע לאיזה נקיק בסלע שהיה נגיש יחסית לטיפוס. זה קרה בפטרה לפני כמה חודשים, וכשעשיתי את סדר הפסח שלי בתמונות בטלפון, פתאום נתקלתי בצילום הזה שנשכח לו אי־שם בתיקיית “תמונות שצילמתי אבל איש לא יבין". התייר, שלא היה רזה או אתלטי במיוחד, גייס לא רק את מיטב כוחותיו כדי לטפס, אלא גם את חבריו שישמרו עליו מפני המאבטחים המעטים שסיירו באזור וניסו למנוע מכל מיני חבר'ה שיכורים שהגיעו ל"קרחנה בפטרה", להרוס להם את אחד משבעת פלאי תבל החדשים. מתברר שאף אחד לא רוצה להתעסק עם המשטרה הירדנית, גם לא אזרחים הודים.
הייתי בטוחה שהוא מתכוון לצלם את המערה המסתורית בסלע, חשבתי שיש שם משהו שאני בוודאי מפספסת. שרידים של ישות נבטית עתיקה או פינה קטנה שאפשר להצטלם בה. כשצעדתי בין הסלע האדום ובין קבוצות רבות של תיירים יפנים בעיקר - שעמדו ולא הפסיקו לשלוח פלאשים לחלל - הצטערתי שלא הייתי שם, אז לפני 60 שנה, כשהמקום היה עוד בתולי, מרגש, ולא אנדרטה גנרית להיסטוריה במימון אונסק"ו עם חנויות מזכרות במחירים מופקעים, שירותים כימיים וקבוצות מאורגנות בתלבושת אחידה.
על נטייתן של קבוצות מאורגנות של תיירים להתלבש באופן דומה וממותג ולשמש כיעד אטרקטיבי ובולט לפיגוע, אולי נדבר בפעם אחרת. מה שהטריד אותי יותר מכל בסיפור הזה הוא אותו תייר, מזיע ומרוצה מהטיפוס המוצלח שארך למעלה מ־20 דקות, שהוציא לפתע את הסלולרי שלו, עשה סלפי ומיד קפץ למטה. אני מודה שרק אחרי כמה דקות זה הכה בי. העולם שלנו התחרפן לגמרי.
בין ארבע לשש שעות לוקח לצעוד בכל המסלול הארוך והמדהים ביופיו של פטרה. את תחושת הקדושה והמסתורין כמעט אי אפשר להרגיש בחלקים שבהם הירדנים החליטו שהם מארגנים “מופעי גמלים וכרכרות להמונים". אני מניחה שהתחושה האותנטית של בני ישראל חוצים את המדבר לא יכולה להתרחש במקום נקי מדי, מאובזר להפליא, עם פינות לקפה שיש בהן חלב סויה (?!) וסוכר חום, וכמובן עמדת סלפי עם גמלים (ברור שעשיתי) ולבנה מקופסה.
אולי זה המחיר שאנחנו משלמים בעידן שבו הכל נגיש וקל להשגה ושום דבר לא יכול יותר לרגש אותנו. אפילו הזוגות שמצאו מקומות מסתור שאינם מרושתים במצלמות האח הגדול, לא גרמו לתחושת הרומנטיקה שבי לבעבע. לתשוקה הספרותית הכמוסה הזו שמישהו “יחטוף" אותי (בלי רעיונות, כן?) ללב מדבר וינשק אותי לאור ירח או משהו בסגנון. אגב, לכל אורך המסלול 90 אחוזים מהתיירים צילמו את עצמם על רקע הפטרוס, ולא את הרקע עצמו בלעדיהם. קצת שעשע אותי לגלות שאנשים סבורים שהם מעניינים הרבה יותר מכל פלא תבל שהוא. כנראה שיש בחיים הללו משהו שאני לחלוטין מפספסת.
ובכל זאת, יש משהו מרהיב ועוצר נשימה כשמגיעים ללוקיישן ריק מאדם, למסלול שהטיפוס בו קשה לכל אותן קבוצות מאורגנות וגם למוכרים המעיקים של הצמידים מחרוזים ובקבוקי החול הצבעוני (כן, זה עדיין קיים) שלא רואים בטיילים התפרנים קהל יעד לרכישות. זה קורה שם מעט ובשעות מאוד מסוימות, התחושה הזאת של להיות במקום גדול מהחיים עצמם שגורם לך להרגיש כמו אפס קטן מאופס בקוסמוס, אבל במובן הטוב של המילה.
קצת מאכזב, כי בסופו של דבר את מאוד שמחה עבורם על כך שהמקום הקסום הזה מספק פרנסה ושפע, ומצד שני מתבאסת לא רק שכל העולם יודע, אלא גם טורח למלא אותו בהמוניו על מיטלטליו. ולא רק ישראלים, מתברר: תיירים חייבים תמיד אוכל. בכל חור. בכל מקום.
אחד הדברים שאני אוהבת לעשות יותר מכל במקצוע הזה הוא ראיונות. אני אוהבת לפגוש אנשים מעניינים ולצלול איתם לשיחת עומק שמרתקת אותי בדרך כלל גם ללא שום קשר לעבודה. לכן הופתעתי כשגיליתי איפשהו באמצע העיר הנבטית, שרוב בני האדם על הפלנטה מכל ארץ שהיא דווקא די מעצבנים אותי, גורמים לי לאי־שקט עם חוסר המודעות הסביבתית שלהם, וממש מתחשק לי ברוב המקרים שהם יסתמו את הפה (למה לצעוק כשאתם בחופשה?) ויתחפפו לי מהרדיוס. לכן לא ברור כיצד מצאתי את עצמי מלכתחילה עומדת מתחת לסלע עם קבוצת החברים של ג'ון מהודו ועזרתי להם לעודד אותו לעשות “סלפי מלמעלה כי אתה שמן", ואחר כך לצלם אותו בעצמי וכמובן גם את עצמי. כנראה שבכל זאת אני לא יותר טובה.