אמירות בצד ומעשים לחוד. כל ילד קטן בישראל יודע כנראה להשיב זה שנים שמטרתו העילאית של ראש הממשלה בנימין נתניהו היא לשמר את הסכסוך עם הפלסטינים. איום השלום מתנשא מעל לכל. חלילה לאפשר ויתורים. יהיה אסון לתת לפלסטינים הישג. וטראמפ? האם הוא תמים ובאמת חושב שהוא יביא כאן פתרון? לא, לא ממש. הוא רוצה להוכיח פעלתנות יתרה מול מנהיגי ערב (גם הם צבועים בתורם). וכך הגלגל מסתובב לו והפתאים היחידים הם פעילי שלום בשני הצדדים, שממשיכים להאמין ש"עוד יבוא היום".

הציפיות לתוצאה מדינית פוליטית כה נמוכות, כנראה, שרק מעשה התאבדות המוני יפתיע את הצופים בתשדיר הנשיא טראמפ. טראמפ מגיע לישראל, סוחב אחריו שובל צרות, הפתעות, חרטוטים והדלפות. נתניהו, למרות הכל, יהיה מחובק ואהוב הן בידי הנשיא והן בכלי התקשורת האמריקאיים, שתמיד היו חובבי נתניהו (מנהיג זר עם אנגלית מושלמת והבנת מלאכת הסאונד בייט המקודשת).




עולם כמנהגו ינהג





עולם כמנהגו ינהג: מריבות מדומות (האם הכותל הוא בגדה המערבית או בישראל) יונחו בצד. אף אחד לא יזכור אותן כעבור שבוע. מריבות אמת (יש כאלה?) יוסתרו ויטושטשו. כך היה בין הנשיא לשעבר ברק אובמה לבין נתניהו. שנים עמלו שגריר ישראל בארצות הברית רון דרמר ושגריר ארצות הברית בישראל דן שפירו להסתיר את מראית העין של היחסים. אך האמת התפרצה בסוף והשתלטה על הדיווחים. מישהו עדיין יכול לייחס חשיבות להצהרות? אנחנו אמנם בימי החיתולים של יחסי הממשלים, אך הסתירות, חוסר המקצועיות והבעיות הידועות כבר מבצבצות מבין אבני הכותל.

טראמפ מגיע כדי להוכיח שהוא איש עם הישגים. הוא זקוק לתמונה טובה, לאווירת ניצחון. מסע לחיצות ידיים קצרצר, קשב מועט, הוא הרי לא מסוגל להאריך בשיחות של מעבר לדקה או שתיים. וטראמפ צועד לתוך אזור הנוחות של נתניהו, המקום שבו אף אחד מלבד נתניהו לא השיג ניצחון זה שמונה שנים. עד כמה חברית וחשובה החברות בין האישים? האם נתניהו ייסוג לאחור ויאפשר לטראמפ להוכיח לאמריקאים, לעולם, שהוא בעל יכולת להתחיל משהו, לדבוק בדבר? או שגם מהלך אמריקאי שכולו בחיתוליו יוביל את נתניהו לסובב את זה כאילו זה שוב הוא, נתניהו נגד כל העולם?

הכותבת היא בלוגרית פוליטית, בעלת "הפלוג" - בלוג פוליטי