בעינינו, הישראלים, כל הערבים נראים לפעמים אותו דבר. שיעים, סונים. כולם מוסלמים. כולם מחבלים. הדקויות וההבדלים מיטשטשים כחלק מבורות, חוסר סובלנות וחוסר עניין. אבל לא רק שאנחנו לא יכולים להבחין בהבדלים באוכלוסיות השונות שמעבר לגבולות ישראל, אנחנו גם לא מכירים את המגוון האתני בתוככי המדינה. למשל הבדואים. לא רבים מאיתנו יודעים שיש הבדל מהותי בין הבדואים בצפון הארץ לאלו שמתגוררים בדרום.

הבדואים בצפון הם דוגמה ומופת לברית אמיצה שמתבטאת בשוויון אמיתי בנטל. הם אזרחים שווי זכויות, משרתים בצבא ואזרחים נאמנים למדינה, וסיפורם שזור בסיפורה של ההתיישבות היהודית. בדרום יש מעט מהסוג הזה, ולאחרונה יותר ויותר שבטים הפכו לקרקע פורייה לתנועות אסלאמיות המבצעות פעולות הזדהות עם גורמים אנטי־ישראליים. זה לא אומר שהם כבר שם, אבל הם לכל הפחות על הגדר.

זה הרקע לסיפור של אסמעיל ח'אלדי מהכפר ח'ואלד שבגליל. ח'אלדי שירת במג"ב, הוא משרת במילואים בדובר צה"ל ומכהן כדיפלומט במשרד החוץ. ח'אלדי שירת בסן פרנסיסקו ובלונדון, ובזמן שאביגדור ליברמן כיהן כשר החוץ, הצטרף לצוות לשכתו. לאחרונה עבד במחלקה למלחמה בחרם על ישראל, וצבר ניסיון במאבק ב־BDS, שכמוהו מעטים צברו, אם בכלל. לאחר שהמחלקה נסגרה לטובת משרד האסטרטגיה של גלעד ארדן, מחכה ח'אלדי לשיבוץ לתפקיד חדש, רק שבימים האחרונים מתנהל נגדו מסע תקשורתי אלים שבו הוא הוצג, שלא בצדק, כמי שבגד בתפקידו הדיפלומטי.

את הרקע לכך אפשר היה למצוא במכתב שכתב לי לפני מספר שבועות ועסק בדיון שהתנהל בחודש יולי בוועדה המיוחדת לצדק חלוקתי ולשוויון חברתי בכנסת על מעמד ח'ואלד. "ב־1993 הוכר שבט ח'ואלד כיישוב קבע על ידי משרד הפנים, ומאז הוא עובר שינויים אטיים בליווי מועצה אזורית זבולון, שבתחומה הוא נמצא", כתב ח'אלדי. "אך למרות זאת, עד היום, 24 שנים מאז שהוכר, עדיין סובל ממחסור בתשתיות בסיסיות (ללא דרך גישה; ללא דירים ורפתות; ללא הגדרה/הכרה ברורה של מהות היישוב). זה פוגע בבני היישוב, ביכולתם להתפרנס ואף מעכב את השתלבותם בחברה הישראלית המודרנית".

"במשך שנים בני ח'ואלד התלוננו, התחננו, פנו למועצה ובעזרתה גם לגורמים אחרים רלוונטיים... אך כלום לא התקדם... בעוד שמטרת ההכרה ביישוב, כפי שבאה בתוכנית המתאר שאושרה לו ב־1997 הייתה פיתוח יישוב כפרי עבור בני שבט ח'ואלד ופזורותיו... למעשה כמעט שאין הלימה למציאות. היחס אליו הוא כאל יישוב עירוני לכל דבר. וגרוע מכל, העובדה שמינהל מקרקעי ישראל והמועצה האזורית משווקים מגרשי בנייה גם לאזרחים שאינם בני שבט ח'ואלד, ואף אינם בדואים. כך, למשל, קרה שסוחר קרקעות ערבי זכה במגרש (והצעתו הועדפה על חיילים משוחררים שבילו שנים במוצבי צה"ל בדרום לבנון ובגוש קטיף)".

"עצם העובדה שהתקיימה הישיבה הייתה הישג משמעותי", מוסיף ח'אלדי, "הושגה התקדמות משמעותית בתחומים בסיסיים החיוניים לפיתוח היישוב, אם כי עדיין יש דרך בירוקרטית ארוכה: להעביר תקציב הדרוש לסלילת דרך הגישה, עיכוב סגירת טיפת חלב ביישוב, בדיקה יסודית של רשות מקרקעי ישראל לשווק מגרשים לבני יישוב, הכנת תוכנית מתאר חדשה שתענה על צורכי האוכלוסייה, כאוכלוסייה בדואית של מגדלי צאן".

לדברי ח'אלדי, הדיון וסיפורו של שבט ח'ואלד חושף סוגיה כואבת ורחבה יותר של האוכלוסייה הבדואית בצפון. "בניגוד לבדואים בדרום, מעט מסופר על האוכלוסייה הבדואית בצפון", הוא אומר. "למעשה מדובר בקהילה קטנה יותר, בת כ־55־60 אלף איש, המשתייכת לכ־28 שבטים, המתגוררים ב־20 יישובי קבע. סיפורם של הבדואים בצפון, שהגיעו לגליל במאה ה־19 במהלך השלטון העות'מאני, למעשה שזור בסיפור הקמת המדינה. הבדואים בצפון בנו קשרי ידידות עם חלוצי המתיישבים היהודים, ואף לחמו לצדם נגד המשטרה הבריטית ונגד קבוצות לאום ערביות. כך עוצב מעמדם לימים כאוכלוסייה ישראלית".


קיוו שנקודות ההתיישבות יוכרו על ידי המדינה. צילום: שאקר א-סאנע


"בשנות ה־60 וה־70 הממשלה הקימה כעשרה יישובים בדואיים חדשים בצפון, שבהם התכוונה לרכז את הבדואים שהיו פזורים עם עדריהם בנקודות יישוב שונות. מדיניות ריכוז התושבים התבטאה גם בהצעת הטבות ופיצויים, אולם היא הצליחה באופן מוגבל. גישה זו גרמה ללא מעט הרס למבנה השבטי, בעת שערבבה בין שבטים שונים ו'דחסה' אותם ליישוב אחד. לימים מדיניות זו תתברר כהרסנית, אך לא נלמד ממנה לקח. חלק מהתושבים עברו ליישובים החדשים, אך רבים נשארו במקומם וציפו שנקודות ההתיישבות הקיימות יוכרו על ידי המדינה. בשנות ה־90 הוכרו חמש נקודות התיישבות בדואיות נוספות, כאמור ח'ואלד היא אחת מהן".

ח'אלדי סיים את דבריו ואמר שהוא מקווה שהדיון יחולל נקודת מפנה ביחס אל הבדואים, יביא צדק לח'ואלד, ושתושביו ירגישו שווים לכל אזרחי המדינה. אבל עד שזה יקרה, הוא נאלץ להדוף טענות העוסקות בו באופן ישיר.

אין תגובה

בשבוע שעבר חשף ארגון התקשורת מידה פוסט של ח'אלדי, שבו התבטא במילים קשות נגד המועצה האזורית זבולון. "החלטות המועצה הן טיהור אתני של המורשת השבטית של ח'ואלד", כתב ח'אלדי בפוסט והוסיף שהם ימשיכו להילחם, גם אם זה מחייב הליכה להאג כדי לא להפוך את הכפר ל"גטו מבודד". את הדברים כתב בלילה, ובבוקר כבר מחק את הפוסט. לא שהוא חוזר בו, אבל ח'אלדי מסכים שהניסוח היה קיצוני מדי ונבע מסערת רגשות. בהמשך אף פרסם התנצלות פומבית.

באתר מידה לא פנו אליו לתגובה אלא מיהרו לפרסם את הדברים תחת הכותרת העוסקת בעובד משרד החוץ הקורא לקחת את ישראל להאג. לכך הוסיפו שהוא כבר מתח ביקורת על ישראל בעבר, דבר שח'אלדי טוען שהוא שקר שפל. לדבריו, הפכו פוסט שכוון נגד מדיניות המועצה לכותרות מרעישות על כך שהוא "נגד ישראל". "בחו"ל קראו לי תועמלן ציוני וכאן בבית אני גייס חמישי", כתב יממה אחרי הפרסום במידה. "קשה לראות שמסע הערות גזעני מתקיים דווקא כאן במדינה שלי, בתוך חברה שאני חלק ממנה".

בראש מידה עומד רן ברץ, עד לפני מספר חודשים המועמד של בנימין נתניהו לתפקיד ראש מערך ההסברה הלאומי. הוא בעצמו ספג נזיפות על פוסטים קשים שכתב נגד ברק אובמה וראובן ריבלין. הוא התנצל והמשיך הלאה.

אבל לח'אלדי לא יוותרו. הפרסום במידה הביא את סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי לפרסם ציוץ נוקב על בירור מעמיק, ועל כך שהם לא יאפשרו לדיפלומט ישראלי לדבר במילים כאלה על ישראל. גם היא לא התקשרה לח'אלדי לבדוק מה קרה. להציג את סערת הנפש ואת הרצון להגן על היישוב שלו כאירוע של בגידה בשליחות הדיפלומטית שלו, זאת הגזמה פרועה.

מותר לדיפלומט להביע דעה. נכון, אולי המילים שלו היו קשות מדי, וטוב שיש תקשורת חופשית, כולל מידה, שמאתרת כל מילה. אבל הצגתו של ח'אלדי כאיום על ישראל מפספסת את הנקודה, את העניין המהותי, ומסמלת בדיוק את ההחמצה הישראלית. במקום לרתום את הבדואים בצפון להמשך השותפות, דוחקים אותם למחנה החשודים בנאמנות כפולה.

הכותב הוא הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2