1. במזנון עם ביבי

זה אכן היה "ליל שימורים" בכנסת. מטרתו היחידה: שימור הקואליציה. אל מול אווירת הסוף־קורס נוצר צורך דחוף להעביר צרור נוסף של חוקי קלון כדי להצדיק את המשך ההליכה המשותפת לעבר הצוק. ראש הממשלה בנימין נתניהו העביר חלק ניכר מהלילה במזנון הח"כים. מדובר באירוע נדיר. בניגוד לאריאל שרון, שאהב לפתוח שולחן במזנון ולהשחיז את ההומור הסרקסטי שלו על המסובים, או לשמעון פרס, שידע לבשל שם בישולים ולרקוח מזימות, ביבי לא ממש אוהב לבטל את זמנו במזנון. הוא לא רגיל למקומות כאלה.

קיבתו הרגישה לא מורגלת ברמת התקרובת, המתאימה אולי לפשוטי העם המסתובבים שם. גם האווירה לא משהו. אסור, למשל, להצית שם סיגר ריחני ולהתענג על החיים, משום מה. השפה הנהוגה היא עברית, או אף גרוע ממנה, ערבית, ואין עם מי לנהל דיון באנגלית מצוחצחת, כפי שהורגל נתניהו בלשכתו, ובארמונותיהם של המנהיגים הזרים שבהם הוא יוצא ובא. כשביבי מגיע למזנון, מדובר באירוע של ממש. נסיבות מיוחדות. גיוס חירום.

בנימין נתניהו בשיחה עם כתבים במזנון הכנסת. קרדיט: ללא

זה קרה בלילה שבין שני לשלישי, בסביבות אחת וחצי. נתניהו הגיע הישר מפריז, שם סעד על שולחנו של הנשיא מקרון ב"אליזה", ומבריסל, שם פגש את שרי החוץ האירופים. אחרי שהרצה בפני האירופים שונאי ישראל את משנתו והרביץ בהם את תורתו, התברר שהם מתארגנים, למרות הכל, לפרסום הודעה משותפת נגד הכרזת טראמפ בעניין ירושלים. אז הוא מיהר לכנסת, אולי כאן זה יצליח. הייתה לו קואליציה מתפרקת שצריך לייצב וחבילת חוקים מיותרים שצריך להעביר, כדי שאפשר יהיה לסגור מרכולים ולהפסיק את העבודות החיוניות ברכבת בשבת, כלומר להחזיר אותנו לימי הביניים, אבל לרצות את דרעי, ליצמן וגפני ולשרוד עוד שבוע.

כשנכנס למזנון, מוקף בחבורת המאבטחים והיועצים, זיהה את ח"כ איילת נחמיאס־ורבין מסיבה באחד השולחנות עם היועץ הפרלמנטרי של ח"כ יוסי יונה. בימים רגילים היה ביבי מעווה את פרצופו בסלידה מריכוז השמאלנים המסוכן הזה ומחפש את דוד ביטן. אז זהו, שביטן מסב עכשיו במזנון אנין עוד פחות ונתניהו העטה על פניו את פוזת המנהיג הנינוח והמפויס והתיישב ליד הח"כית שעבדה פעם עם יצחק רבין, רחמנא לצלן. תוך זמן קצר הצטרפה עוד מערכניקית בשם לאה פדידה, ואז הגיעו גם ח"כים מהמחנה שלו, וערב רב של עיתונאים, ונסגר מעגל של כמה עשרות נוכחים שישבו סביב ראש הממשלה יותר משעה, עד שהשעון התקרב לשעה שלוש וכמעט הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.

נתניהו ירד אל העם במטרה אחת ויחידה: לשדר נינוחות, שקט ושלווה, ולבלום שוב את הרינונים על מצבו הלא פשוט ועתידו הלוט בערפל החקירות הסמיך. זו הייתה דרכו לשדר שליטה במצב, שעליו אין לו או לאף אחד אחר שליטה כלשהי. כי כשאתם קוראים את הטור הזה, נחקר ראש ממשלת ישראל בידי חוקרי יחידת להב 433 בפעם השביעית. מתישהו בשבועות הקרובים תתפרסם המלצת המשטרה שאפילו דודי אמסלם לא הצליח לבלום, והיא תהיה חדה ונוקבת: להעמיד את ראש הממשלה בנימין נתניהו לדין באשמת שוחד. בסופו של דבר, האירוע הזה מרחף מעל, מתחת ובתוך כל מה שקורה בשבועות האלה. נתניהו יודע זאת היטב ומתכונן לקראת הבאות.

סימן מבשר רעות אירע בסוף השבוע שעבר, כששר האוצר משה כחלון לא קרא נכון את המפה ולא הבין את עוצמת האירוע כשניסה לזרום איכשהו עם חוק המלצות המשטרה. מה שנתניהו למד מהסופ"ש ההוא זה שאם כחלון לא עמד בלחץ של חוק ההמלצות, איך יעמוד בלחץ של ההמלצה עצמה? הרי אהוד אולמרט לא התפטר משום שהוגש נגדו כתב אישום, אלא משום שהמערכת הפוליטית העמידה על שולחנו (על ידי השותף הקואליציוני הבכיר שלו דאז, אהוד ברק) אקדח טעון.

אף על פי שהחוק בעניין הזה אינו מפורש, אין בדברי ימיה של מדינת ישראל תקדים למצב שבו ראש ממשלה מכהן נאשם בפלילים ומתפקד תחת כתב אישום. נתניהו שואף להיות הראשון שיזכה למעמד הזה. האמת היא, שכישוריו הפוליטיים העילאיים (באמת) יאפשרו לו לתת לסיטואציה הזו פייט נואש. אם יעמוד במשימה, יוכתר סופית כפוליטיקאי האימתני ביותר מאז המצאת הפוליטיקה הישראלית. הסיכוי שזה יקרה, נמוך מאוד.

עמיתי הפרשנים המשפטיים נוהגים למנות את התחנות המשפטיות הצפויות למסע האלונקות/חקירות של נתניהו בדרך לכתב אישום ומגיעים לפסק הדין המוסכם של "פלוס־מינוס שנה". לטעמי, הספירה הנכונה הזו לא תעמוד במבחן המציאות. כדורי שלג נוהגים לתפוח ולצבור מסה ואנרגיה בדרכם אל המדרון, ולמציאות יש אנרגיה וחיים משלה במצבים כאלה.

בנימין נתניהו נערך לקרב המאסף על חייו הפוליטיים, ושום שולחן במזנון הכנסת לא יצליח לטשטש את העובדה הזו. האירוע המשקף יותר את מצבו הוא ביטול השתתפותו בטקס הדלקת הנרות עם הכתבים הזרים ביום חמישי בערב, בואכה החקירה השביעית (על פי פרסום של גליקמן ורביד בחדשות עשר).

כמו חומות יריחו, שנבקעו ביום השביעי לאחר שבע הקפות שהקיפו אותן בני ישראל, כך מצודת נתניהו. הסדקים נפערים בה כבר חודשים ארוכים, כמעט כל המקורבים מסובכים בחקירות, בדיקות, הסכמי עד מדינה או חשדות שונים ומשונים. בימים אחרים, כל מה שהתגלה עד כה היה מספיק כדי לגרום לראש הממשלה להניח את המפתחות על השולחן ולהיעלם לצמיתות מחיינו. אבל הימים ההם חלפו, וימים נוראים תפסו את מקומם.

2. תהליך בלתי הפיך

בתוך תלאות חיינו, בין הצוללות למתנות ולשאר השחיתויות, חידוש הירי מרצועת עזה, האיראנים על הגדרות בצפון והפיטורים ב"טבע", מתרחשת לה דרמה חשובה לא פחות, אולי אפילו יותר, לעתידו של עם ישראל. דרמה שהציבור לא ממש מודע אליה, ועוד פחות מתעניין בה (למרות סדרת כתבות משובחת של אטילה שומפלבי ב־Ynet לאחרונה). אני מתכוון לגט שמנהיגינו מאלצים אותנו לכרות עם אחינו ואחיותינו ביהדות ארה"ב. מדובר, לטעמי, באחת השערוריות הענקיות של העידן הנוכחי, מהסוג שצריך להיחקר על ידי ועדות חקירה ולהישפט במשפט ההיסטוריה. בכייה לדורות, לא פחות.

יהדות ארה"ב היא אחד הנכסים האסטרטגיים האדירים של מדינת ישראל. רק צה"ל והעליונות המוסרית (שהולכת ונשחקת) שלנו על אויבינו חשובים ממנה. יהודי ארה"ב הם בסיס הכוח שלנו במעצמה האדירה בתבל. הם לא רק תורמים כסף, הם מספקים מטרייה אווירית של השפעה, עורף לוגיסטי רב־עוצמה, נאמן ומסור שתמיד יהיה שם ביום פקודה, ובכלל. יהודי אמריקה הם המאגר הגדול ביותר של יהודים בעולם, הם המאיישים את איפא"ק ואת שלל הארגונים התוססים המשולבים בעשייה הציונית, מ"ידידי צה"ל בארצות הברית" עד, אפילו, "אמריקאים ידידי הליכוד" ששילמו בעבר (דרך ארי הרו) את חשבונותיה של משפחת המלוכה שלנו.

יהדות ארה"ב. צילום: רויטרס

את הנכס הזה אנחנו מאבדים בעצם הימים הללו. זה לא איום, זו אינה נבואת זעם. זה קורה. ראש הממשלה בנימין נתניהו מעדיף את שלמות הקואליציה, כלומר הברית ההיסטורית שלו עם החרדים, על פני שלמותו של עם ישראל. הוא משליך שישה וחצי מיליון יהודים לאסלה ומוריד עליהם את המים השחורים. ממש ככה.

בשבועיים האחרונים עשיתי סיבוב בארה"ב, שכלל פגישות רבות בוושינגטון ובניו יורק עם מנהיגים יהודים, רבנים, אישי ציבור וסתם ציונים. שוחחתי (בטלפון) עם דיפלומטים ישראלים, בעבר ובהווה. בשנות ה־90 שהיתי בשליחות "מעריב" במשך ארבע שנים בניו יורק, ואני מכיר היטב את ההוויה היהודית באמריקה, את חשיבותה ואת חיוניותה. מה שגיליתי הפעם היה חורבן. והכי גרוע: על פי חלק ניכר מאלה שדיברתי איתם, מדובר בתהליך בלתי הפיך. את הנעשה אין להשיב.

ועוד משהו: למען ההגינות חובה לציין שזה לא התחיל בממשלות נתניהו. התהליך החל עוד קודם. הבעיה היא שבמקום לנסות לבלום אותו ולהפוך את המגמה, נתניהו מחזק אותה, מאיץ אותה והפך אותה לבלתי הפיכה.

3. פיגוע רב־נפגעים

הנה סיכום השיחות שערכתי עם דיפלומטים ישראלים בעבר ובהווה: "ביבי איבד את דרכו בנושא היהודים. זה לא שהוא לא נאבק עליהם. הוא פשוט החליט לוותר עליהם. הוא טוען שבכל מקרה הם לא יישארו יהודים, אז בשביל מה לטרוח. כשאומרים לו שלמרות כל נבואות הזעם ואחוז ההתבוללות וכו' יש עדיין למעלה משישה מיליון יהודים בארה"ב, הוא נוחר בבוז. הוא אומר שעכשיו הגרף נע עדיין במישור שטוח ('פלאטו'), אבל בקרוב הם יגיעו לשפת התהום ופשוט יתרסקו לתוכה וייעלמו כמעט בבת אחת. הם לא יישארו יהודים. חבל על הזמן. הם כבר לא איתנו".

זאת ועוד: "העובדה שרובה המוחלט של היהדות הזו מורכב מרפורמים ומקונסרבטיבים, העובדה שרוב־רובם של יהודי ארה"ב הם ליברלים וחלק מהם מחזיקים בדעות שהיו מוגדרות בארץ כשמאלניות, הפכו את יהדות ארה"ב בעיני ביבי לנטל, יותר מנכס. למרבה הפלצות, הוא מוכן לוותר על איפא"ק כדי להיפטר מג'יי סטריט".

כן, נתניהו אמר את הדברים האלה ליותר מבן שיח אחד בחודשים האחרונים. מבחינתו, הלובי היהודי האמיתי באמריקה הוא האוונגליסטים. יהודי ארה"ב סיימו את תפקידם ההיסטורי, מבחינתו. הם עשו את שלהם, הם יכולים ללכת, ואחריו המבול.

מנהיג בסדר הגודל של נתניהו אמור לפעול הפוך. הרי מדובר בחלק מעם ישראל. באיבר מאיברי גופנו. אם נתניהו היה מח"ט בצה"ל, שנמצא על רכס בשדה הקרב, ויודע שיש לו גדוד למטה בוואדי שעומד לעלות על מארב שעלול להשמידו, האם הוא היה עושה הכל כדי להצילו? כנראה שכן. אז למה הוא לא נחלץ לנסות להציל, לשיטתו, את יהדות ארה"ב? איך הוא מעז "לוותר" עליה? להתנכר לה? להכריז עליה מלחמה כמעט גלויה? במקום שיילחם בחירוף נפש על נפשו של כל יהודי, במקום שיבין את החשיבות העליונה של המאחז הזה שיש לעם ישראל בטבורו של המקום החשוב ביותר בעולם, הוא בוחר באוונגליסטים ומסית נגד ג'יי סטריט. את המחיר נשלם כולנו, כי הנכס הזה לא רשום בטאבו על שמה של משפחת נתניהו, אלא על שמנו. הערת האזהרה נרשמה לחובתנו.

מסע הדה־לגיטימציה שנעשה נגד הרפורמים מעורר געגועים לאנטישמיות ההיא של אירופה במאה הקודמת. מופצות עליהם עלילות ומעשיות לרוב, כשבמציאות רוב הישראלים לא יודעים שכמעט בכל בתי הכנסת הרפורמים והקונסרבטיבים בארה"ב יש שני דגלים: דגל ארה"ב ודגל ישראל. בפסח האחרון ערך מפקד שירותי הכבאות של ניו יורק סדר פסח לכבאים היהודים. רובם, כנהוג בניו יורק, יהודים חילונים ליברלים. גם שם, דגל ישראל פיאר את האירוע. חלק גדול מיהודי אמריקה ראו בישראל, עד לא מזמן, את ציפור נפשם. לא תמיד הם אהבו את מדיניות הממשלה, אבל הם לא קשרו את זה ליחסם המיוחד למדינה היהודית היחידה בעולם. עכשיו, כל זה נמצא בקריסה.

הדור הצעיר של יהדות ארה"ב מאבד את הקשר המיוחד שיש להוריו עם המדינה. הם כבר לא דור שני לשואה, הם כבר לא מודעים לגודל הנס של המדינה היהודית. וזה לא רק הסדר הכותל שממשלת נתניהו קיבלה ברוב קולות ומצלתיים, וביטלה מיד אחר כך כי גפני וליצמן השתעלו. וזה לא רק ענייני הגיור המבזים, שמעניקים מונופול על היהדות לכת אורתודוקסית שבקושי מכירה בציונות. זה עוד יותר עמוק מכל אלה.

הכותל והגיור הם הסימפטום למחלה, שנגיפיה הם היחס המנוכר והמזלזל של המדינה ליהודי התפוצות. העובדה שאנחנו לא סופרים אותם. לא מתעניינים בהם. רואים בהם ובפעילותם למעננו תופעות טבע מובנות מאליהן. ובעיקר, מתרחקים מהערכים שעליהם קמה המדינה, ושאותם חלקו איתנו יהודי אמריקה. ערכים שמתפוגגים אף הם.

לכל זה צריך להוסיף את הסיור שערכה בצפון אמריקה לאחרונה סגנית שר החוץ לענייני משיחיות, ציפי חוטובלי. בכירים במשרד החוץ מגדירים את הסיור הזה כ"פיגוע רב־נפגעים". חוטובלי העמידה מול יהודי ארה"ב מראה שממנה השתקפה דווקא דמותנו בשיא כיעורה. במקום לנסות לדבר אליהם בשפתם (לא מדובר ביידיש, אלא בסך הכל שפת המערב), היא ניסתה לחנך אותם, להטיף להם, להסביר להם, כמו לילידים נחשלים, את "ההבטחה האלוהית" עליה מבוסס הצדק היהודי שלנו.

ציפי חוטובלי. קרדיט: מרים אלסטר, פלאש 90

"היא העליבה אותם בשיטתיות, כמעט אחד־אחד", סיפר לי אחד הנוכחים באחת מהרצאותיה של סגנית השר, "כשמישהו הסביר לה שהוא לא עולה לארץ כי הוא גיי והמדינה לא תכיר בנישואיו, היא לא האמינה לו במקום לגלות סוג של אמפתיה. היא ניסתה לשנות את תפיסת העולם של המאזינים במקום לנסות למצוא את המכנה המשותף הרחב מאוד שיש, עדיין, בינם לבין המדינה".

את הסממנים לאובדן הבושה ניתן לזהות במשבר הכותל. אז, כשהממשלה ביטלה את ההחלטה שהיא עצמה קיבלה על מתווה הפשרה בכותל, נתן ראש הממשלה נתניהו, בשבתו כשר החוץ, הוראה להאשים את הרפורמים. היו דיפלומטים ישראלים בצפון אמריקה שפשוט סירבו להוראה הזו. בצדק. נפתח מסע דה־לגיטימציה מתועב במיוחד נגד הרפורמים. האשימו אותם בפוסט־ציונות, כשבמציאות מרבית השליחים לקונגרס הציוני העולמי הם רפורמים. הפיצו עליהם שמועה שהוציאו מסידורי התפילה את המילה "ציון". שקר גס, כמובן. עוד רגע יאשימו את הרפורמים בהסגרת יהודים לנאצים במלחמת העולם, או אף גרוע מזה, בשיתוף פעולה עם "הקרן החדשה".

4. סטירה בפרצוף

מכל השיחות שערכתי בניו יורק עם מנהיגים יהודיים, בחרתי להביא כאן את השיחה עם הרב עמי הירש, מבית הכנסת "סטפן וייז" באפר ווסט סייד במנהטן. הירש הוא רב רפורמי, דובר עברית שוטפת במבטא צברי, בן גילי (57) ואפילו שירת כמפקד טנק בצה"ל במהלך שירות צבאי מלא בסיני (במהלך השיחה גילינו שפינינו את סיני ביחד לאחר הסכמי השלום עם מצרים). הוא נחשב לרב רפורמי מוביל, הכפיל את מספר חברי הקהילה שלו מאז הגיעו לבית הכנסת ב־2004, ומרוב שהוא אנטי ציוני, כיהן כמזכ"ל הזרוע הציונית של התנועה הרפורמית שנים ארוכות. הוא מדבר בחופשיות, על הכל.

"מעולם, מעולם לא היה משבר כזה בינינו לבין ישראל", פתח ואמר, "לצערי, זה בלתי הפיך". תסביר, ביקשתי ממנו. "אתה זוכר אם אי־פעם הנהגת היהודים הרפורמים והקונסרבטיבים, שזה רוב מוחלט של יהודי ארה"ב, לא הסכימה לפגוש את ראש הממשלה בביקורו בארה"ב?", שאל, בהתייחסו למה שקרה בביקורו האחרון של נתניהו בארה"ב, "אנחנו חשים תחושת בגידה".

תסביר, ביקשתי שוב. "אני לא מבין איך הוא מחשיב את עצמו כמומחה ליהדות אמריקה", אמר הרב הירש, "בוא נעזוב רגע את משבר הכותל והגיור, אני מדבר איתך על ערכים. מדינת ישראל לא מכירה בערכיהם היהודיים של רוב יהודי התפוצות. הסיבה היא, הכפייה החרדית, וההסכמה שבשתיקה של החילונים בישראל. אתם חייבים להבין שאחת הסיבות לכך שארה"ב תמיד אוהדת את ישראל כמצב בסיסי, היא הפעילות האינסופית שלנו כאן.

"רק השבוע קיימנו פה בקהילה מאבק נגד חנות ספרים שמוכרת ספר שמהלל את האינתיפאדה. פגיעה בנו זו פגיעה במערכת החיסונית של ישראל. ועוד משהו: 90% מיהודי ארה"ב אינם אורתודוקסים. מחציתם רפורמים וקונסרבטיבים, כל השאר לא מזוהים, אבל גם לא דתיים. הם ליברלים. נכון שעל הנשיא טראמפ יש לנו פחות השפעה, אבל מי שבונה על זה הוא קצר ראייה. טראמפ לא יישאר לנצח. כשאנחנו רואים איך נתניהו הפנה עורף בקלות כזו להסכם הכותל שהוא עצמו הביא והעביר בממשלה, אין מנוס מהמסקנה שהוא אכן ויתר עלינו. שהוא הגיע למסקנה שאין לנו עתיד.

"ואני שואל, על מה אתה מדבר? אנחנו כאן, יש כאן חיים יהודיים תוססים, מלאי חיוניות. גם המפלגה הדמוקרטית עוד כאן, אגב. אם יהדות אמריקה אכן בסכנה, זו קטסטרופה לישראל וצריך למנוע אותה. אחרת, ארה"ב תלך ותהפוך לאירופה. הרי מדינת ישראל הוקמה כדי לבנות בית לאומי לעם היהודי. אם אתה חושב שחלק מהעם היהודי בסכנה קיומית, תעזור, תסייע, תתרום, תציל. תנמיך מתחים, במקום ללבות אותם. אל תנטוש אותנו. אל תזנח את האחריות. כשאתה אומר ליהודי ארה"ב שהם אבודים, אתה פשוט בורח מהאחריות הבסיסית ביותר של ראש ממשלת מדינת היהודים".

הירש נמנה עם דור המנהיגים החדש של יהדות ארה"ב. בניגוד לעבר, היום אין ליהדות אמריקה מנהיגות מוסכמת, ברורה. ההנהגה מורכבת בעיקר מרבנים. רובם רפורמים. "מי שתומך בישראל ובציונות שואב את הערכים בעיקר מבתי הכנסת", אומר הרב הירש, "בניגוד לישראל, שם אין סכנה לזהות היהודית גם אצל חילונים, באמריקה הכל מתחיל ונגמר בבית הכנסת. אין לבית הכנסת תחליף. מי שתוקף את הרבנים ומכנה אותם 'עשבים שוטים', משמיט את הקרקע מתחת לקיום היהודי באמריקה. זו סטירה בפרצוף היהודי שלנו".

שאלתי את הרב הירש מה קרה בקהילה אחרי שהממשלה ביטלה את מתווה הכותל. "קיבלתי אין ספור מיילים, הודעות קוליות, וואטסאפים וכו'. אנשים אמרו שגמרו עם ישראל. זהו, הם סיימו. לא יבקרו יותר בישראל, לא יתרמו יותר. לצערי, עשרות ואולי מאות רבנים הפסיקו לדבר על ישראל בדרשות השבועיות שלהם. ישראל כבר אינה קונצנזוס. וזה נורא, כי כשאתה מוציא את ישראל מהנוף היהודי־אמריקאי, מה נשאר? במקרה הטוב, ה'ניו יורק טיימס'".

מה שמדאיג אותי, אמרתי לו, זה שאתה אומר שזה בלתי הפיך. "לצערי, אני חושב ככה", אמר הרב הירש, "תראה מה קורה בקמפוסים. כמעט כל הנוער היהודי באמריקה אוחז בדעות ליברליות חברתיות. עכשיו, אומרים להם שאי אפשר להיות ליברלי וציוני. זה מבלבל אותם וחושף אותם למסרים הפרובלמטיים נגד ישראל. המגמה הזו הולכת ומתחזקת. תראה את היחס של ישראל לרפורמים. היעדר ההכרה, התמיכה, החיזוק. מדינת ישראל לא מבינה שהעולם היהודי הוא פלורליסטי, רב־זרמים. היא בעצם מכירה רק בזרם אחד, הקיצוני שבהם. זה אבסורד. הרי רוב ההיסטוריה רוב היהודים לא היו כאלה. ניתן לצפות ממדינת הלאום של העם היהודי שלא תעניק בלעדיות דווקא לאלה שתרמו הכי פחות להקמתה".

נשות הכותל. צילום: מרק ישראל סלם

הרב עמי הירש הוא יהודי טוב בהרבה ממני. הוא גם מקיים הרבה יותר מצוות ממני. אבל מכיוון שאני חילוני החי בישראל, חלק מהציונות החילונית שהקימה את המדינה, הממסד החרדי לא רואה בי ובשכמותי איום. ברפורמים, לעומת זאת, הוא מזהה איום ברור על הבלעדיות שהחרדים קנו לעצמם בכל הקשור לשליטה ביהדות. "אם הישראלים היו יודעים עד כמה עמוק המשבר ומה עומד כאן על הפרק", מסכם הרב הירש, "הם היו מקימים קול צעקה. הרי רובם המוחלט של הישראלים דומים לנו, לא לחרדים. הם חייבים להבין שראש הממשלה שלהם נטש את יהדות אמריקה לאנחות, ויתר עליה, וכל זה בגלל שיקולים פוליטיים".

5. עובדות היסוד

כאילו כדי להצדיק את הביקורת של הימין, פרסמה התנועה הרפורמית הודעה מסויגת מאוד לאחר הצהרתו של טראמפ בעניין ירושלים. ההודעה ריפתה את ידיהם של כל מי שסבור שהגט שנכרת בין יהדות ארה"ב לישראל הוא אסון. ההנהגה הרפורמית הבינה את גודל הנזק, ומנהיג התנועה, הרב ריק ג'ייקובס, מיהר לתקן בנאום שנשא בפני הוועידה השנתית של התנועה הרפורמית בשבוע שעבר.

כך או אחרת, עובדות היסוד לא השתנו. כל מי שרוצה להבין משהו על חשיבותה של יהדות ארה"ב, על הציונות העמוקה שמפעפעת בלבבות חבריה, גם היותר רפורמים שבהם, מוזמן לצפות ביו־טיוב בדרשה שנשאה ביום כיפור האחרון הרבה (או הרבנית) אנג'לה בוכדאל (Angela Buchdahl), המנהיגה את ה"סנטרל סינגוג", בית הכנסת המרכזי במנהטן. יש לה קהילה תוססת בת 8,000 נפשות, והיא נחשבת לאחת המשפיעות ביותר בקהילה הרפורמית בארה"ב. במושגי גפני וליצמן, היא בכלל לא יהודייה. אמה קוריאנית שמעולם לא התגיירה, והיא עצמה התגיירה בגיור רפורמי.

עם כל המידע הזה, מומלץ להאזין ולצפות בדרשה שנשאה ביום הכיפורים האחרון, תחת הכותרת של "זכור ושמור". היא נשאה את הדברים בפני אולם מלא מתפללים ועטור דגלים, עטופה בטלית, מצטטת ללא הרף מהתורה והתלמוד ומספרת על רשמי מסע שערכה בישראל במהלכו, בפעם הראשונה בחייה, חצתה את הקו הירוק ופגשה מתנחלים ופלסטינים. אף על פי שהמסר העיקרי של הדרשה נע איפשהו בין המצע של מרצ למצע של מפלגת העבודה (טרום עידן גבאי), האהבה העצומה לישראל, לנס הקמתה של המדינה, לקיום היהודי ולאחוות ישראל, כל אלה ממיסים כל לב יהודי באשר הוא. כשהיא מסיימת את דבריה, היא מבקשת מהקהל העצום לקום, והם שרים, כולם ביחד, בלב מנהטן, את "התקווה", בעיניים מנצנצות.

לא, אסור לוותר עליהם בשום אופן. הם אחינו ואחיותינו, ולא נולד ראש הממשלה שיקרע אותם מעלינו. העניין הזה צריך להיות מונח בקדמת שולחנו של ראש הממשלה הבא. אבל אז הוא יצטרך להרכיב קואליציה.