השילוב בין אסי דיין לחומרים הוא שילוב נפיץ. מעיין קוקטייל קטלני שייצר שערי עיתונים וכתבות במשך עשורים שלמים. אלא שהפעם "החומרים" הם חומרי ארכיון, מאות דפים שנמצאו בבית אבי לאחר מותו. טיוטות שונות של מיטב התסריטים שהפכו את התרבות הישראלית למה שהיא, פתקים עם רעיונות לתסריטים חדשים, תצלומים, שירים והתחלות של ספרים. כמובן שהחומרים עצמם, באופן שמשקף את האיש עצמו, היו מבולגנים, חסרי סדר ומשמעת, כאוס של דפים ושורות, כאוטיקה אסי דיינית במיטבה. בין הדפים, המילים, והשירים, תוכלו למצוא שם נפש שברירית של אדם חד-פעמי, פצצת כישרון שהגיעה עם מנגנון השמדה עצמית שהתפוצץ ב-1 במאי 2014.

מהר מאוד, עם מותו של אבי, הגיעו הצעות ממיטב האוניברסיטאות בארץ והסינימטקים לקבל לידיהם את הארכיון האישי שלו. ואז גם הגיעה הצעה מהספרייה הלאומית, הגוף הלאומי שאחראי על שימור התרבות הישראלית בתנאי השימור הקפדניים ביותר, ומחזיק את ארכיוניהם של מיטב המוחות היהודיים - מש"י עגנון ומרטין בובר ועד חיים גורי, ס. יזהר, רחל גולדברג ונעמי שמר. ויש שם, באגף הארכיונים, גם דייר אחד בשם, אולי שמעתם את השם שלו בעבר, קוראים לו פרנץ קפקא.

לאבא שלי לא היה אלוהים והוא התנהל בחייו ככזה. אולם בעוד שלא היה לו אלוהים, כן היה מישהו שהוא החשיב לסגן של אלוהים, מישהו שאבי העריץ והחשיב לאיש הדגול בהיסטוריה האנושית- פרנץ קפקא. מבחינת אבי לא היה יותר מקפקא. קפקא היה הפיק, הפסגה של היצירה. על שני אנשים אבי היה מוכן להגיד בכל רגע נתון שהם גאונים - על קפקא ועל עצמו. לכן, כשהגיעה ההצעה מהספריה הלאומית, היה לי ברור שזהו המקום המושלם לכתביו של אבי, בשכנות לכתביו של הסגן של אלוהים, פרנץ קפקא. (למקרה שתהיתם, העברת הארכיון נעשית בהתנדבות, ללא תמורה כספית).

מכתב מאורי אבנרי

העבודה עצמה על ארגון החומרים וסידורם לקראת ההעברה למשכן הספריה הלאומית בירושלים היתה קשה מנשוא. הזיכרונות, האהבה והגעגועים לאבי היו נוכחים קבועים בעת שעברתי על המסמכים, וזאת היתה חוויה לא פשוטה עבורי. כשאדם אהוב הולך לעולמו, ההדחקה הופכת למנגנון ההגנה העיקרי שאמור להגן עלייך מפני התמוטטות מצער. העבודה על ארגון הארכיון נטרלה את מנגנון ההגנה הזה וכשמצאתי פתאום בין הדברים תצלומי ילדות משותפים שלו ושלי שמעולם לא ראיתי ודברים שכתב לי, הדמעות זלגו.

בעוד שבשביל חלק מהציבור הרחב אסי דיין נחשב ליצור פראי ושלוח-רסן, בשבילי הוא היה אבא שאומנם איננו מועמד טבעי לתואר "אב השנה", אבל היה החבר הטוב ביותר שלי ואחד שגם ידע לילה אחד לומר לי שהדבר שהוא הכי מצטער עליו בחיים זה שהוא לא היה נוכח שם בשבילי כשהייתי ילד, אבל הוא מנסה לכפר ולפצות על זה כמה שניתן בחייו כרגע. ונכון שלפעמים הוא עושה את זה בצורה דפוקה, הוא הסביר לי, אבל הוא מנסה כמה שניתן. באותו הלילה היו הרבה דמעות ומשפט אחד: "אני אוהב אותך ילד, אל תשכח את זה אף פעם".

כעת, כשארכיונו של אבי הגיע למשכנו הקבוע בספריה הלאומית, מקוטלג ומחולק לתיקיות על פי נושאים ותקופות, אני יכול ללכת לחלקת הקבר שלו בבית העלמין של נהלל ולומר לו: "אני יודע אבא שאתה לא סובל את ירושלים, אבל נחש מה? אתה שכן של קפקא".

מכתב אהבה לוורד

הוראות בסיסיות שנתן לליאור