יש משהו מרגיז במי שממהרים לתלות כל מה שלא מסתדר לפי התוכניות שלהם בתירוץ הגזעני. אחד כזה הוא השופט חאלד כבוב: שמשהבין שסיכוייו להתמנות לבית המשפט העליון נמוכים, בחר לפרוש מהמרוץ ולהניח על השולחן הציבורי כתב אישום כבד. “לא הייתי מבקש להסיר מועמדותי אלמלא הרגשתי שחלק מחברי הוועדה, כפי הנראה, אינם בשלים, לפחות בשלב זה, למינוי שופט ערבי נוסף בבית המשפט העליון", טען במכתב שכתב. 
 

הנרטיב הזה של כבוב התקבע בקלי־קלות. בזה אחר זה קוננו מי שמכירים אותו ומי שאינם מכירים אותו על חטא הגזענות. ח"כ רויטל סוויד הסבירה ש"תיוגו כמי שימלא את משבצת 'השופט המוסלמי' מתעלם מאיכותו". ח"כ עיסאווי פריג' ידע לומר ש"אף אחד לא רצה לאפשר לו להיבחר, כדי שחס וחלילה לא יהיו שני כיסאות ערביים". ב"ידיעות אחרונות" מצאו גורם אנונימי "המקורב לוועדה", שטען ש"לכולם היה ברור שאין אפשרות לבחור שני שופטים ערבים למרות כישוריהם". 
 

הטענה שבית המשפט העליון לא בשל לקבל אליו שני שופטים ערבים, או שהוא לא בשל לקבל לשורותיו שופט מוסלמי, היא הבל הבלים. אני מכיר מעט מאוד אנשים שיש להם בעיה עם אחד מהשניים. הטחת טענות בדבר גזענותה של החברה הישראלית, עם הטענה הקורבנית האולטימטיבית שלפיה "אני ערבי ולכן אין לי סיכוי", היא המפלט הנוח ביותר. ולא כי יש בעליון ייצוג הולם לערבים. הערבים אכן מיוצגים בו בחסר, אבל לא רק הם. יש בארץ ציבור חרדי גדול, ואין בעליון אפילו שופט חרדי אחד. 

השופט יוסף אלרון. צילום: אתר הרשות השופטתהשופט יוסף אלרון. צילום: אתר הרשות השופטת

 

מצבו של הציבור המזרחי, שהאחוז שלו באוכלוסייה גבוה בהרבה מזה של הערבי, גם הוא בכי רע. לא מכבר הזכרתי כאן נתונים שהעלתה גלית גולדמן, סטודנטית לתואר שני במדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב, בעבודה שהגישה בשנת 2012. גולדמן בדקה את ארץ מוצאם של כל שופטי העליון מאז קום המדינה ומצאה כי עד למועד כתיבת עבודתה מונו לכהן בו 99 שופטים, חמישה מהם בלבד מזרחים. מעולם, גילתה, לא נבחרו שני שופטים מזרחים באותו סבב. השופט המזרחי הראשון נבחר רק 14 שנה אחרי קום המדינה. השופט שבא אחריו נכנס לתפקידו רק כעבור 16 שנה, עם פרישת קודמו. מ־1989 ועד למינויו של אדמונד לוי ב־2001 לא כיהן בעליון אף מזרחי. 
 

זה יפה להשתתף בצערו של השופט כבוב על טענתו לקיפוח של המיעוטים, אבל משום מה לא נרשמה תמיכה כזו כשהשרים משה כחלון ואיילת שקד ויו"ר לשכת עורכי הדין אפי נווה נאבקו כדי למנות את יוסף אלרון, שמוצאו המזרחי הודגש היטב. שלא לדבר על הלעג שהיה מנת חלקה של ח"כ נורית קורן, שמנסה לקדם מינוי של שופטים מזרחים בכלל וכאלה ממוצא תימני בפרט. כי אם למוצא יש משמעות, אז כדאי להתייחס לעניין הזה באותה רצינות לכל אורך הקו. 
 

אז למה כבוב לא היה ממונה לעליון? התשובה פשוטה, והיא לא הייתה משתנה אם הוא היה יהודי. התקף האקטיביזם שפצח בו בית המשפט העליון בעשורים האחרונים גזר על כל הדיון בנושא המינויים להתנקז אליו. השרה שקד לא מסתירה את רצונה ליישר את הנזקים שהותירו אהרן ברק ויורשיו בתחום הזה ולמנות קודם כל שופטים ששמרנותם אומנותם. יריביה מבקשים למשוך את החבל לעבר השני. ייתכן שכבוב הוא קורבן של המצב הזה, אבל בין זה לבין גזענות אין ולא כלום. את טיעוני ה"דופקים אותי כי אני ערבי" מומלץ לשמור להזדמנויות מתאימות יותר.