ביום שישי שעבר נהרג בעימותים על גדר הגבול בעזה יאסר מורטג'ה, פלסטיני שעמד במקום עם ווסט ועליו הכיתוב PRESS. השבוע, התנהל ויכוח סביב זהותו של האיש הזה ומעשיו בשעות הפנאי שמעבר לחיים העיתונאיים. ב"וואלה" צוטטו "גורמים במערכת הביטחון" שטענו שמורטג'ה משמש זה שנים כאיש מנגנוני הביטחון של חמאס, ושב־2015 הוא ביקש להכניס לרצועת עזה רחפן, לטובת איסוף מודיעין מקדים לפני מבצעים של מנגנון הביטחון של הארגון. שר הביטחון אביגדור ליברמן חזר גם הוא על הדברים. אחרים טענו שלאיש לא היה שום קשר לארגון הטרור.

בואו נשים רגע בצד את הדיון הזה, ונניח שאנחנו לא יודעים כלום, חוץ מזה שבעזה בפרט, ובמדינות שבהן יש משטרים דומים לה בכלל, למושג "עיתונאי" יש הגדרה מעט שונה מהאופן שבו תופסים אותו בעולם החופשי הרחב. אבל בואו נחזור אל הסיפור הספציפי של מורטג'ה, שנוצל כצפוי כדי לתקוף את ישראל ואת צה"ל. הגינוי הקבוע מהאיחוד האירופי הגיע. הגינוי מאגודת העיתונאים הפלסטינית בעזה הגיע גם הוא.

ואז הגיעה עוד הודעה אחת, של ארגון העיתונאים בישראל, ששיגר "מכתב דחוף" אל הרמטכ"ל גדי איזנקוט והבהיר שהוא "דורש הסברים". "כתב סוכנות הידיעות AP דיווח כי העיתונאי יאסר מורטג'ה, צלם וידיאו פלסטיני, נורה למוות בשעה שניסה לצלם את המהומות באמצעות רחפן...", נכתב במכתב שפרסם הארגון. הארגון ביקש מהרמטכ"ל "לבדוק אם הדיווחים על כך שחיילי צה"ל ירו לעבר עיתונאים, נכונים", אבל לא הסתפק בבקשת בדיקה, אלא גם קבע עובדה ולצדה הוסיף נזיפה לכוחותינו. "צבא של מדינה דמוקרטית אינו אמור לפגוע בעיתונאים העושים את עבודתם... משום כך אנחנו רואים בחומרה את העובדה שעיתונאים נפגעו".

בצה"ל, אגב, לא נזקקו לפנייה של ארגון העיתונאים. דובר צה"ל תא"ל רונן מנליס פרסם מיד אחרי האירוע הודעה שלפיה "צה״ל לא מכוון ירי לעבר עיתונאים. הנסיבות שבהן נפגעו עיתונאים לכאורה מירי של כוחות צה״ל אינן מוכרות, והן נבדקות".

***

עכשיו, בואו נעשה סדר באירוע הזה. לסיפור שלפנינו יכולים להיות, בגדול, שלושה הסברים. האחד, שצה"ל קיבל החלטה אסטרטגית לירות למוות בעיתונאים. אם אכן כך הדבר, הרי שבלי ספק מדובר בסיפור גדול וחשוב ונורא. אבל מכיוון שעד כה לא שמענו מישהו רציני שמחזיק בתיאוריה הזו, אפשר להזיז אותה הצדה.

עם מה נשארנו? עם שתי אפשרויות נוספות. או שכמו "עיתונאים" רבים ברצועה, גם מורטג'ה היה במקום עם ווסט של עיתונאי, אף שהוא משרת במקביל לתפקידו העיתונאי גם את החמאס. או שהוא באמת היה במקום במשימה עיתונאית טהורה, ונפגע כמו שנפגעו חפים מפשע רבים אחרים בקרבות בעזה במהלך השנים, במה שהוא חלק מצער ובלתי נפרד מכל מלחמה. אבל אם זה הסיפור, אז לא ברור מה ההבדל בין מותו של עיתונאי חף מפשע למותו של שרברב חף מפשע.

תשאלו, אם כן, למה הסיפור הזה עשה רעש גדול כל כך? בעולם הוא עשה רעש כי זו הייתה הזדמנות לתפוס את ישראל בקלקלתה ולחבוט בה ציבורית כמי שיורה בעיתונאים. בישראל זה תפס, גם משום שארגון העיתונאים שלנו יישר קו עם מבקריה של ישראל בעולם, ובחר גם הוא להצטרף ולהכריז שהוא "רואה בחומרה" אירוע שאין לו אפילו מושג ירוק מה היו נסיבותיו.

אני כשלעצמי לא מבין מה לאיגוד מקצועי של עיתונאי ישראל ולמה שמתרחש מעבר לגדר הגבול וקשור לעיתונאי האויב, אבל גם אם יש לחברים בארגון עניין להתערב בסוגיות האלה, הם יכלו להמתין לסיומה של הבדיקה של צה"ל. יכלו, אבל לא רצו. שאלתי השבוע, בראיון ברשת ב', את יו"ר הארגון, יאיר טרצ'יצקי, מה אכפת היה לו להמתין עד לפרסום ממצאיו של צה"ל. אם יתברר שהייתה הצדקה לירי, אין סיפור. אם יתברר שלא הייתה הצדקה, יש להניח שצה"ל יטפל באחראים, ואם לא יטפל כראוי - אפשר יהיה לבקר אותו אז. "אני חושב שיש רגעים שבהם צריך גם לומר אמירה מוסרית ואמירה ערכית, ואי אפשר לחכות שהדברים יהיו ברורים במיליון אחוז", השיב טרצ'יצקי. שאלתי אותו אם הוא עצמו יודע בבירור מה קרה שם. "קטונתי... אנחנו לא יכולים לומר בצורה מדויקת", ענה.

והעובדה שארגון חשוב מחליט לצאת בביקורת על צבא ההגנה לישראל, בעקבות אירוע שהוא עצמו מודה שאיננו ברור לו במיליון אחוז, היא עובדה מצערת. כי איגוד מקצועי איננו עיתון שעובד עם דד־ליין ומחויב להגיד משהו עד הירידה לדפוס בחצות הלילה. איגוד מקצועי גם איננו מפלגה, שמישהו יבוא אליה בטענות על שלא גינתה במועד. איגוד מקצועי אחראי, בהנחה שמדובר באיגוד מקצועי שברירת המחדל שלו מצדדת בצה"ל כשהוא מול האויב, היה יכול להמתין. אבל מכיוון שזה לא האירוע הראשון שבו ארגון העיתונאים נוהג כך, הדברים כנראה מצביעים על משהו עמוק יותר.

***

הידיעות הראשונות שפורסמו לפני כחודש סיפרו על לוחמי יחידת המסתערבים של משמר הגבול שנכנסו לאוניברסיטת ביר זית, כשהם מחופשים למקומיים, ועצרו שם את יו"ר אגודת הסטודנטים המקומית. כמה מכלי התקשורת שדיווחו על המבצע הזה טענו שהלוחמים התחפשו לעיתונאים.

בארגון העיתונאים בחרו שלא לחכות עד שיתבררו הפרטים, ומיהרו לפרסם הודעת ביקורת על פעולת מסתערבי מג"ב: "ארגון העיתונאים רואה בדאגה את ההתחזות של מסתערבים באוניברסיטת ביר זית לצוות צילום עיתונאי. התנהגות זו עלולה לסכן עיתונאים אמיתיים הבאים לעשות את עבודתם ומהווה פגיעה בחופש העיתונות. עבודת העיתונאים חשובה ואין לסכן עיתונאים גם לצורך פעילות ביטחונית. ארגון העיתונאים יפנה למפקדת מג"ב ויבקש הבהרות על מנת לוודא שהתחזות כאמור לא תישנה".

במשמר הגבול השתוממו נוכח הפרסומים, ולא פחות מכך נוכח הגינוי הזה של ארגון העיתונאים, ומיהרו לשחרר צילומי וידיאו של רגעי ההשתלטות על מי שהוגדר כ"מבוקש בחשד לפעילות טרור נגד מדינת ישראל". מסתערבי מג"ב נראים שם כשהם מזנקים על האיש באקדחים שלופים, ובתוך רגע יוצאים איתו מהמקום. שום דבר בתמונות לא מעיד על ניסיון להסתוות כעיתונאים, עד כדי כך שאפילו בהודעה הרשמית של אוניברסיטת ביר זית נאמר שהמסתערבים נכנסו לאוניברסיטה כשהם "מוסווים כתלמידי קולג' פלסטינים".

רק כדי שלא יישארו ספקות, פרסם גם דובר מג"ב הכחשה גורפת לסיפור הזה. הוא הבהיר באופן הכי נחרץ שניתן כי "בטרם נעצר המבוקש על ידי הלוחמים במתחם האוניברסיטה, נטמעו הלוחמים בקרב הפלסטינים במקום - היטמעות שלא כללה כל שימוש בכיסוי עיתונאי זה או אחר", וגם ביקש להזכיר את מה שלפעמים כדאי להזכיר, שמדובר בלוחמים ש"מסכנים את חייהם מדי יום בפעילויות מורכבות, שלא פעם מצריכות תעוזה, הסתערבות ואומץ".

אפשר היה לשאול בעקבות האירוע הזה, למה ארגון העיתונאים הישראלי צריך לצאת נגד לוחמי מג"ב המסתערבים. אפשר היה לשאול למה לא טרחו בארגון להרים טלפון לדובר מג"ב כדי לבדוק את הדברים, לפני שהם מוציאים את דיבתם של לוחמינו רעה. אפשר היה לתהות למה איגוד מקצועי צריך בכלל לעסוק בעניינים האלה. אבל יש כאן שאלה גדולה עוד יותר. את מי בדיוק מייצג הארגון הזה? מיהם 3,500 העיתונאים הישראלים החברים בו, לפי פרסומיו שלו, ומממנים פרסום הודעות כאלה? ונניח שהמסתערבים אכן היו מתחפשים לעיתונאים. האם כל 3,500 החברים משוכנעים שזה בעייתי? אני, לדוגמה, אומנם איני חבר בארגון הזה, אבל מבחינתי, אם ההסתוות לעיתונאי מורידה בעשירית האחוז את הסיכון לחייו של לוחם מג"ב בדרכו ללכוד מחבל, אני מודיע באופן חגיגי שהוא יכול להתחפש בדמותי.

והסיפור הזה, וגם זה שהגיע השבוע מגבול הרצועה, מעלה שאלה עמוקה עוד יותר. אנחנו, העיתונאים הישראלים, מה אנחנו יותר? עיתונאים או ישראלים? האם אנחנו מסתכלים על המלחמה שמנהל צה"ל מהצד ומסקרים אותה בניטרליות, או שאנחנו לא מתביישים להגיד שאנחנו אוהדים את אחת הקבוצות?

***

ובכלל, ההתייחסות אל העיתונות העזתית כאילו הייתה המקבילה של "מעריב" או של חברת החדשות היא מעט מצחיקה. הנה, לדוגמה, בנובמבר 2014 גינתה מנכ"לית אונסק"ו את הריגתו של "העיתונאי" הפלסטיני עבדאללה אל־מורטג'ה (כנראה קרוב משפחתו של העיתונאי מהשבוע) בידי ישראל. אונסק"ו לא הסתפקה בכך, וגם טרחה להכניס את שמו של האיש לאתר זיכרון מיוחד המוקדש לעיתונאים ש"נהרגו בעת מילוי תפקידם". "האתר", נכתב שם, "משמר את תרומתם לחופש הביטוי, דמוקרטיה ושלום".

עבודה של ארגון פרספקטיבה גילתה אז שה"עיתונאי" המדובר איננו אלא פעיל טרור של גדודי עז א־דין אל־קסאם של החמאס. גם אגודת העיתונאים הפלסטינית (המקבילה של ארגון העיתונאים שלנו), שהציגה אותו כעיתונאי, לא טרחה לספר מי האיש, אף שכל אחד יכול היה לצפות ביוטיוב בסרטון שהופק על ידי גדודי עז א־דין אל־קסאם, שבו הוא מקריא את צוואתו. לזכות אונסק"ו ייאמר שאחרי פנייה מצד פרספקטיבה הם בדקו שוב את העובדות, הסירו את שמו של המחבל מהרשת ואף הוסיפו הערה: "הובא מידע לתשומת לבו של אונסק"ו כי מר מורטג'ה היה חבר בקבוצה חמושה מאורגנת - לוחם פעיל, ולכן לא עיתונאי אזרח. המידע נחשף לאור וידיאו שפורסם באחרונה באינטרנט, שבו עבדאללה מורטג'ה מדבר כחבר בקבוצה מזוינת מאורגנת".

אגב, יאסר, ההרוג מהשבוע, שיתף בעבר בפייסבוק פוסט שבו נראה אותו "עיתונאי" פעיל טרור כשהוא חמוש בקלצ'ניקוב, ולצדו הכיתוב: "רחמי אללה עליך, איש קומנדו, אנחנו מתגעגעים לחיוך שלך". ללמדנו, שיש מקומות שבהם המרחק בין עיתונאי לבין "איש קומנדו" של החמאס לא מאוד גדול.

כך או כך, חודש אחרי הסיפור ההוא עם אונסק"ו חזר העניין על עצמו. הפעם התברר שה"עיתונאי" שצה"ל הרג הוא עזאת דהיר, שביתו הופצץ. כמה אתרים שעוסקים בזכויות אדם ובחופש העיתונות ציינו את דבר מותו וגינו את ישראל על מעשיה. עם סיומו של מבצע צוק איתן החל מרכז המידע למודיעין ולטרור ע"ש האלוף מאיר עמית לעבור על רשימות ההרוגים ברצועת עזה ולבדוק מי מהם עסק בטרור ומי היה מה שניתן להגדיר כ"בלתי מעורב". הבדיקה הזו העלתה כי ה"עיתונאי" שלנו אינו אלא פעיל בפלוגות ירושלים של הג'יהאד האסלאמי. ברשת פורסמה תמונה שלו חבוש כומתה ולצדו לוחם שמשגר טיל.

באתר האינטרנט של ארגון הטרור, נכתב עליו ש"סיים לימודי עיתונאות ותקשורת באוניברסיטת אל־אקצא, ואז הצטרף לצוות ההסברה של הג'יהאד

האסלאמי הפלסטיני באזור רפיח ככתב צבאי וכעיתונאי […] וכך מצא את מותו באחד מדיווחיו מהשטח עבור אחת מתחנות הרדיו הפלסטיניות. בנוסף, עזאת היה מדווח בקולו ללוחמי הג'יהאד בגלים האלחוטיים, נותן להם הנחיות ופקודות עד רגעיו האחרונים".

בספטמבר 2014 פרסמה אגודת העיתונאים הפלסטינים רשימה של 17 עיתונאים פלסטינים שנהרגו במהלך צוק איתן. הרשימה הזו הופצה גם על ידי הלשכה הממשלתית של משרד ההסברה בעזה וגם על ידי סוכנות הידיעות "ופא" של הרשות הפלסטינית, ועוררה רעש גדול. במרכז המידע למודיעין ולטרור לקחו את רשימת השמות והחלו לבדוק, אחד לאחד, מי האנשים.

המסמך שפרסמו בסוף הבדיקה היה מרתק. יש בו הרבה כדי ללמד על העיתונות העזתית, על העיתונאים העזתים ועל השימוש הציני שעושים בעזה בכל מה שאצלנו נתפס כמקצוע חשוב לדמוקרטיה ולשלטון החוק. בשורה התחתונה, כך עולה מהבדיקה, שמונה מתוך ה־17 היו פעילים שהשתייכו לחמאס ולג'יהאד האסלאמי בפלסטין, או ששימשו עיתונאים בשירות כלי תקשורת של חמאס. הן אגודת העיתונאים הפלסטינית והן הלשכה הממשלתית של משרד ההסברה בעזה, כך נמצא, התאמצו להסתיר בפרסומיהן את זהותם האמיתית של האנשים.

שתיים מהדוגמאות הובאו לעיל, אבל הן כאמור לא היחידות. עבדאללה נצר פחג'אן, לדוגמה, היה פעיל גדודי עז א־דין אל־קסאם, שככל הנראה עבד גם ככתב רדיו קול אל־אקצא של חמאס. בארגון הטרור הכריזו עליו אחרי מותו כי הוא אחד מהשהידים של גדודי אל־קסאם. הפלסטינים ספרו אותו כעוד עיתונאי שחיסלה ישראל. "עיתונאי" אחר, חמאדה ח'אלד מקאט, נתגלה כפעיל הזרוע הצבאית של הג'יהאד האסלאמי, שנהרג באוגוסט 2014 יחד עם שלושה פעילים נוספים של הג'יהאד האסלאמי בצפון הרצועה. גם הוא, כמובן, נכנס לספירה של העיתונאים שחיסלה ישראל. בצוק איתן, כאמור, היו שמונה כאלה. ומעבר לכך, עם או בלי קשר להרוג משישי שעבר, כשמספרים לנו על עיתונאים בעזה, כדאי לקחת את העסק הזה בעירבון מוגבל מאוד.

***

כמה הערות לסיום:

1. באתר האינטרנט של ארגון העיתונאים בישראל, במקום שבו מוסברת מהות הארגון, מסופר שהוא נולד בעקבות המשבר בענף התקשורת וש"קבוצת המייסדים של האיגוד המקצועי החדש ביקשה לשפר את מעמד העיתונאי, את תנאי העסקתו, לחזק את מעמד העיתונות, ולהקנות כלים מקצועיים לעוסקים בתחום". בשום מקום לא נרמז למצטרפים לשורות הארגון שהוא מתכוון להילחם בשמם את מלחמתם של אנשי התקשורת במדינת האויב בעזה. אז נכון, ראשי הארגון יכולים להחליט שהם פורשים את מוטת כנפיהם מעבר למה שהתחייבו מראש. אבל כשהם עושים את זה, כדאי מאוד לשאול מה המוטיבציה שהביאה אותם לכך.

2. רצועת עזה היא מדינת אויב לכל דבר ועניין. כמו סוריה. כמו איראן. אזרחיה, לפיכך - עיתונאים או פקידי בנק - הם אזרחי מדינת אויב. זה לא אומר שצריך לפתוח באש מכוונת על כל אחד מהם בלי סיבה, אבל ההתייחסות אליהם כאל "עיתונאים" נטולי הקשר שלא קשורים לשום דבר שמתרחש סביבם, היא הסתכלות מעט עקומה.

3. בעולם הרחב יש ניסיון בלתי פוסק להכפיש את ישראל ולצייר אותה כמדינה אלימה ואנטי דמוקרטית. הצגתה כמי שיורה ללא הבחנה בעיתונאים היא חלק מהנשק של מי שמבקש את רעתנו. לא לחינם הדיווח על מותם של חלק מאותם עיתונאים/מחבלים במבצע צוק איתן לווה בדרישה להעמדה לדין של ישראל בעוון ביצוע פשעי מלחמה. ארגון העיתונאים הציב את עצמו פעמיים בחודש האחרון בצד של אלה המגנים את צה"ל ומג"ב, כשאלה נלחמים באויב. כל מי שחבר בארגון, צריך לדעת שהוא חלק מזה.

kalman.liebskind@maariv.co.il