גם הערב תישמע הצפירה, והדגל יורכן אל חצי התורן. אל תעמדו סתם: הקשיבו לצפירה. היא עשויה מקולותיהם של כל אלו שאין להם עוד קול. והיא מהדהדת בחלל. מילה מורכבת: חלל. עברנו מלא חללים. ילדים שלמדו איתנו בכיתה. שהיו איתנו שם, שהלכנו איתם לטיול ההוא. שגרו לידינו. רחובותינו הפכו לשדות מוקשים של זיכרונות: כל מי מאיתנו שגדל בארץ הזאת הולך בה כמו בשדה מוקשים. בכל רחוב מתוך הרחובות של ילדותנו חסר מישהו.

כאן גר יגאל, שהתפוצץ בשמיים מעל דמשק. ובקצה אותו רחוב ממש גר יורם, שנהרג בצליחה על הגשר. כאן גרה חני, שהייתה נשואה לאריק, שנפל בלבנון. ואנחנו הולכים לפגישה עם יוסי וזוכרים שהוא מעולם לא זכה להכיר את דויד אביו, שנהרג בקרב על ירושלים. והזיכרון שלנו מלא באלו שהיו: את הבית הזה הוא בנה. היא הייתה משחקת כאן.

הזיכרון של מי שגדל בארץ הזאת מלא חללים. מילה מורכבת: חלל. לכאורה היא מתארת מישהו שמת. שאיננו. אבל עובדה: הם עודם מי שהיו. לא השתנו. כל מה שהיה בהם - נותר. החללים הם בנו. לנו הם חסרים, בנו יש חורים ריקים, מקום שהם תפסו פעם, ואין איש יכול למלאו. אנחנו הולכים וחסרים, והם אינם משתנים. החלל איננו מי שמת, אלא מה שהוא מותיר אחריו בנו.

צאו וחשבו: כל מתינו וכל חללינו. יותר מ־26 אלפים שנהרגו ב־150 שנות שיבת ציון ותקומת ישראל. הם, והילדים והנכדים שיכלו להוליד. איזה חלל עצום יכלו למלא. כמה מלאים יכולנו להיות, ובאיזה תוכן. אילו איכויות היו לאלו שהלכו בראש ונפלו, והתפוצצו בשמיים, ומעבר לגשר, בירושלים ובשומרון וביהודה. שנפלו ונשקם בידם. או נרצחו כיהודים. כישראלים. להם לא הייתה ישראל “מקלט בטוח”. אבל בזכותם ישראל היא מקלט בטוח שבו איננו תלויים ברחמי הגויים או ברצחנותם.

יש בנו את אלו שרק איבדו חבר, שכן, קרוב. ויש בנו אלו הנושאים עמם את מתיהם לכל מקום, בכל אשר יהיו, וזה משפט קיומנו בארץ הזאת. הקשיבו לצפירה. זכרו. ביום הזה ייאמרו הרבה מילים גבוהות, על מה נפלו החללים, ועד כמה אנו חבים לנכונותם את קיומנו. שפה מופלאה, עברית: אנו אומרים נכונות: להיענות, גם לקשה מכל. ובתוך הנכונות הזאת טמונה האמת. כל מה שהוא נכון. לא נרטיב שלנו ונרטיב של אויבינו. אמת אחת ולא שתיים.

חיל אדיר איבדנו כדי שנוכל לחיות, והדגל הזה מתנופף מעל לראשינו כאנשים יהודים חופשיים במולדתם. על אדמתנו שהיא שלנו ולא של שום עם אחר בעולם. בזכותם, ולא בחסדי זרים.

ומהם יש לנו אור, ומהם יש לנו כוח, ובכל עת שנדמה לנו שאין לנו עוד כוח, שעייפנו ממלחמות ומניצחונות, ובכל עת שנדמה לנו שחשוך, והשמיים קודרים – אנחנו מביטים אליהם, צלולים ובהירים ומוארים ומחייכים, והאור הזה הבוקע מהם יאיר גם את החללים העמוקים שבתוכנו. ויהיו אלו חללים מוצפי אור. והוא שימלא את שורותינו.

ואז אנו יכולים להמשיך. חיים בזכותם.