תופעות הלוואי לטקס המרהיב והמרגש, שלא לומר המרטיט כל "נפש יהודי הומיה", של חנוכת השגרירות האמריקאית בירושלים הבירה, הנתונה כולה בריבונות ישראלית, הן חשובות ביותר, אף כי אינן בעלות משמעות זהה. למחרת פתיחת השגרירות עמדה להיערך, כפי שכונתה על ידי מרצחי חמאס, "צעדת המיליון" וגם "צעדת השיבה" וזאת ביום שבו חל האירוע המכונה, למרבה החוצפה, "יום הנכבה", כלומר יום הקמתה של מדינת ישראל.



בהערת אגב: העובדה שתקומת ישראל בארצו ובריבונותו מוגדרת על ידי האויב הערבי־פלסטיני כ"נכבה", מצביעה על כך שהאחרונים טרם השלימו עם ריבונות יהודית בחלק כלשהו של ארץ ישראל. על פי האסלאם, כל ארץ ישראל הינה "דאר אל־אסלאם", כלומר אדמה מוסלמית שאינה יכולה להיות תחת שלטון שאינו מוסלמי - ומכאן שעשיית שלום עם אויב שזוהי תפיסתו את מדינת ישראל, אינה אלא חלום הזוי, נטול כל קשר למציאות.



"צעדת המיליון", ואף לא צעדת האלף, לא התקיימה. במקומה התאסף אספסוף עזתי שמנה פחות מ־1,000 איש, יידה אבנים, הבעיר צמיגים ועוד כל מיני מרעין בישין. הסיבה נעוצה במה שהתרחש יום קודם לכן. בפעם הראשונה מאז שהחל, לפני כ־30 שנה, גל הטרור הערבי הראשון - המכונה על ידי האויב והשמאל הקיצוני הפוליטי והתקשורתי "האינתיפאדה הראשונה" - פעלו כוחותינו וחיילינו בנחישות ובתקיפות הנדרשת אל מול אספסוף פרוע. חלק ניכר מהמתפרעים הגיע לסביבות הגדר תמורת אתנן, וניסה על פי הוראת מרצחי חמאס לפגוע בגדר כדי לפרוץ אותה, לחדור ליישובים הסמוכים ולרצוח ככל שרק יתאפשר כמה שיותר מבין המתיישבים, עם עדיפות מיוחדת לילדים.



כוחותינו הנחושים, המוכנים והמאומנים היטב ירו שוב ושוב אל עבר אלה המנסים לחבל ולחדור אל מעבר לגדר, פצעו למעלה מאלף והרגו 62, רובם המכריע מחבלים, והדפו כל ניסיון חדירה. בעקבות זאת, הוטס בו ביום רב־המרצחים - מנהיג חמאס איסמעיל הנייה - לקהיר, שם הושפל עד עפר תוך כדי גערות, והובהר לו כי יש להפסיק כאן ועכשיו את הטירוף של ניסיונות פריצה דרך הגדר לעבר ישראל, שאם לא כן, הוא יחוסל מיידית, יחד עם יתר הנהגת הארגון על ידי ישראל, בעוד מצרים תעמוד מנגד.



די היה בכך על מנת ש"צעדת המיליון" תוכנס היישר לארון המתים רב־הממדים של הזיות האויב הערבי־פלסטיני ההולכות ומתרבות זה למעלה ממאה שנה. תרחיש זה של גרירתו והשפלתו של מנהיג חמאס בלשכתו של ראש המודיעין המצרי, אינו אלא תוצר מתחייב מהנחישות וחוסר הרתיעה של כוחותינו לירות אש חיה בכל מי שניסה לחצות את הגדר. הלקח ברור: מול האויב הזה חובה להתנהל בנחישות ובתקיפות וחלילה ברפיסות והתקפלות ו/או בחשש מ"מה יאמר העולם".



הנייה. הושפל עד עפר בקהיר. צילום: רויטרסהנייה. הושפל עד עפר בקהיר. צילום: רויטרס



תגובת השמאל הקיצוני והאויב הערבי מבפנים לאירועים בעזה, הייתה קיצונית ושקרית עוד יותר מזו של חמאס. בעוד דוברי חמאס הודו ביום רביעי כי 50 מתוך 62 ההרוגים היו אנשי כנופיות הרצח של הארגון, דוברי השמאל הקיצוני הציגו את האירוע כטבח בהפגנה אזרחית לגיטימית נגד הכיבוש. הגדיל לעשות התעמולן השמאלני–עדתי–קיצוני אמנון לוי, שצייץ בדבר החובה לדחות את החגיגה בתל אביב לציון זכייתה של נטע ברזילי באירוויזיון, בגלל הריגתם של מחבלי חמאס שניסו לפרוץ את הגדר.



החרתה החזיקה אחריו אחותו השמאלנית, מיכל אהרוני, המבכה את העובדה שכיום "בעייתי להביע צער על מוות של ערבים". הכוונה במילה "ערבים" הינה כמובן מרצחי חמאס.



האירועים סביב הגדר מחזירים אותנו 13 שנה אחורה, לפשע הגירוש - "התנתקות", על פי מכבסת המילים מבית היוצר של השמאל ו"חבורת החווה". מן הראוי לזכור את טיעוני המרמה והכזב של ראשי המגרשים, במיוחד את אלה של אהוד אולמרט וציפורה שפיצר (ציפי לבני), שלפיהם פינוי היישובים וצה"ל מהרצועה יוצר ניתוק גמור של ישראל ממנה, ומכאן ולהבא ישראל לא תהיה אחראית לשום דבר שקורה ברצועה. הפריסה של צה"ל בסביבות הרצועה תשתנה ותצומצם, המצב הביטחוני אל מול הרצועה ישתפר ללא הכר, הוצאות הביטחון יופחתו דרמטית, ועוד ועוד הבלים ושקרים בוטים, כטוב לבם של המגרשים בכזביהם.



במקום זאת, הגירוש הביא עד היום לירי של כ־15 אלף רקטות וטילים לעבר ישראל, הוצאות ביטחוניות של למעלה מ־10 מיליארד שקל, לרבות פיתוח יקר של טכנולוגיה נגד מנהרות ובניית מכשול שעלותו 2 מיליארד שקל ומעלה, פריסת כוחות צבא רבים יותר, שיתוק חיי הכלכלה במשך שבועות במהלך שלושה עימותים צבאיים כוללים עם חמאס, וכמובן השתלטות חמאס על הרצועה והפיכתה לחמאסטן הטרוריסטית.



לכל אירועי השבוע האחרון והשבועות שלפניו, בסמוך לגדר בעזה, נושאים המגרשים באחריות ישירה. אירועים כגון דא ואף דומים להם בחומרתם לא קרו ולו פעם אחת, בטרם הגירוש.



איש הדמים ארדואן הניח לנו על מגש כסף הזדמנות לתקן את עוול הפיוס. צילום: רויטרסאיש הדמים ארדואן הניח לנו על מגש כסף הזדמנות לתקן את עוול הפיוס. צילום: רויטרס



החזרת השגריר הטורקי מישראל וגירושו של השגריר הישראלי מאנקרה, גם זו אינה אלא התפתחות חיובית, באם נדע לנצל היטב את האירוע. בעקבות התבטאויותיו השטופות בשנאת ישראל של הדיקטטור רג'פ טאיפ ארדואן, חובה עלינו להכיר סוף־סוף באחריותה של טורקיה לרציחתם של כ־1.5 מיליון ארמנים בשנים תרע"ה־תרע"ו (1915־1916) - רצח עם שגרמניה הנאצית הפיקה ממנו תובנות רבות בבואה לבצע את השמדתו של עם ישראל שחי באירופה.



הכרה באחריות הטורקית לשואה הארמנית תביא באופן ודאי לניתוק גמור של היחסים הדיפלומטיים בין ירושלים לאנקרה, תרחיש שיש עמו רק ברכה. יודגש: אי־הכרה של מדינת היהודים ברצח עם ברברי של עם קטן ושוחר שלום כמו העם הארמני - קל וחומר כאשר יסודו של מחדל זה ברצון לקיים יחסים דיפלומטיים עם מדינה עוינת כמו טורקיה - הינה כשל מוסרי בלתי נסבל. איש הדמים ארדואן הניח לנו השבוע על מגש כסף את ההזדמנות לתקן עוול זה.



אין זה ראוי - שלא לומר מבזה - למדינת היהודים לקיים יחסים דיפלומטיים כלשהם עם מדינה שבראשה עומד פנאט אנטישמי קיצוני, המחצין כל העת בפומבי את שנאתו הקנאית למדינת ישראל.



*** 



אירוע נוסף שהתרחש השבוע וראוי אף הוא לציון - ובעיקר לגינוי: בשקט ובגניבה הסירו במוזיאון "יד ושם" את התמונה המנציחה את פגישתם בכסלו תש"ב (נובמבר 1941) של התאומים הפוליטיים, אדולף היטלר ימ"ש ואמין אל־חוסייני - "אבי האומה" הפלסטינית, לשיטתו של מחמוד עבאס.



"יד ושם" קם כדי להנציח את השואה. מאות אלפי יהודים נרצחו בידי הנאצים תוך שיתוף פעולה מלא עם "עוזריהם", קרי הנהגת ערביי ארץ ישראל בראשות הצורר הנאצו־ערבי, גנרל האס־אס, אמין אל־חוסייני.



הוצאת התמונה המנציחה את הברית הנאצו־ערבית בתקופת השואה היא שיא השפל, הביזיון והחרפה בתרחיש זה. אין זה גם מפליא שהדבר נעשה כאשר הגברת דורית נובק מכהנת כמנכ"לית "יד ושם". אחרי ככלות הכל היא אמה של מנכ"לית שוברים שתיקה לשעבר, יולי נובק, ארגון בגידה פוליטי הממומן ישירות על ידי האויב הערבי, באמצעות קרנות ערביות ברמאללה, ושם הוא מנהל גם את חשבונות הבנק שלו. אכן התפוח - יולי - לא נפל רחוק מהעץ - דורית.



[email protected]