1.
לא הייתה שום הפתעה. בניגוד למה שנטען בכמה כלי תקשורת בארץ ובעולם, בישראל לא הופתעו מהודעת ירדן לא להאריך את תוקף שני הנספחים להסכם השלום שמאפשרים לחכור שטחים לעיבוד חקלאי במושב צופר ולתיירות בנהריים. הבעיה היא שאף שהמידע והרמזים על כוונת המלך עבדאללה השני זרמו לישראל מלא מעט מקורות, לא נעשה כמעט דבר כדי לטפל בעניין. לא בדרג הביטחוני־מודיעיני ובעיקר לא בדרג המדיני.

בחודשים האחרונים העבירו בכירים ירדנים דרך הערוצים הרשמיים - המוסד, צה"ל, משרד החוץ - וגם דרך ערוצים לא רשמיים מסר שלפיו המלך מצוי במצוקה הולכת וגוברת בכל הקשור ליחסיו עם ישראל. הלחצים מגיעים מהפרלמנט, מאיגודים מקצועיים, מארגוני רופאים ועורכי דין המתנגדים לכל נורמליזציה עם ישראל, אבל דבר לא נעשה לבלימת הסחף. ישראל בראשות בנימין נתניהו לא יזמה שום מהלך שאולי היה מרצה את המלך ומעניק לו כלים שיכול היה להציגם כהישג לממלכה או לעניין הפלסטיני.

בשנה האחרונה חלה התדרדרות מסוימת בקשרים בין ישראל לירדן, על רקע הסוגיות של הר הבית והחלטת ארה"ב להעתיק את השגרירות לירושלים. גם היחסים הקשים בין ישראל לרשות הפלסטינית - השבוע שוב דווח כי הנשיא אבו מאזן שוקל להפסיק את התיאום הביטחוני - מעיבים על קשרי ישראל והממלכה.

שני ציוני דרך בולטים שפגמו ביחסים נרשמו ביולי 2017. האחד היה התקרית בשגרירות ישראל בעמאן, שבמהלכה מאבטח של השב"כ וביטחון משרד החוץ (בטמ"ח) הרג שני ירדנים שהתקינו בביתו רהיטים, לאחר שחשד כי זממו לדקור אותו. באותו חודש התפתח משבר נוסף בעקבות החלטת ישראל להתקין גלאי מתכות ומצלמות בכניסה להר הבית. לפי הסכם השלום, לירדן יש מעמד מיוחד בהר הבית, אך למרות זאת ישראל לא נועצה עמה בטרם קיבלה את החלטותיה. בסופו של דבר ולאחר חילופי האשמות בין המשטרה לשב"כ, התקפלה ממשלת נתניהו, הסירה את המגנומטרים ולא התקינה את המצלמות.

ראש הממשלה ניסה אומנם ליישר את ההדורים כשנועד עם עבדאללה לפגישה פומבית ראשונה בירדן ביוני שעבר (היו ביניהם לא מעט פגישות שלא התפרסמו), אבל ההחלטה של המלך השבוע מעידה כי המשקעים נותרו בעינם. בהסכם השלום שנחתם ב־1994, בעת כהונתם של ראש הממשלה יצחק רבין והמלך חוסיין, הסכימה ישראל להחזיר לירדן כמה מאות של קילומטרים רבועים (יותר משטחה של רצועת עזה, שהוא 365 קמ"ר) שהשתלטה עליהם מדרום־מזרח לים המלח (העיירה א־צאפי ופיפי) ובערבה הצפונית. ההשתלטות החלה לאחר מלחמת ששת הימים, כתגובה לחדירות של מחבלים פלסטינים מירדן וירי של רקטות.

בנספחים להסכם השלום נקבע כי ירדן תחכיר לישראל לתקופה של 25 שנה כ־4,500 דונמים במובלעת צופר ושטח קטן יותר במובלעת נהריים בעמק הירדן. באוקטובר 2019 תסתיים תקופת החכירה. כרבע מהשטח בצופר מעובד בידי חקלאי המושב שמגדלים בו בעיקר פלפלים המיועדים ליצוא, והוא מהווה עבורם מקור הכנסה חשוב. "מדובר בקטסטרופה עבור החקלאים, העסק יחוסל לגמרי", אמר השבוע ארז גיבור, מאנשי המושב. אפשר להניח שהוא הגזים, אך אין ספק כי הם ייפגעו אם בעוד שנה תיאלץ ישראל להחזיר את השטח לירדן.

במעבר הגבול במובלעת נהריים, באזור החיץ בין שתי המדינות, הוקם פארק "אי השלום" שתיירים רבים פוקדים אותו. לאחר הסכם השלום היו לשתי המדינות תוכניות נוספות לפיתוח המקום, אך הן נקטעו ב־1997. באותה שנה ירה חייל ירדני לעבר תלמידות בכיתות ז'־ח' שטיילו במקום ורצח שבע מהן. המלך חוסיין, במחווה יוצאת דופן, קטע ביקור בספרד, טס לישראל, ביקר אצל משפחות הנרצחות, כרע מולן ברך, ואל מול המצלמות התנצל. ממשלתו שילמה להן פיצויים. הרוצח נידון למאסר עולם בבית דין צבאי ירדני, ולאחרונה שוחרר מהכלא. בצד הישראלי של הגבול הוקם גלעד לזכר הנערות בצורת שבע תלוליות עפר מוקפות דשא.

ישראל ביקשה בזמנו לשלם בעד החכירה אך חוסיין סירב. הוא אמר לאפרים הלוי, אז בכיר במוסד, שהיה איש הקשר המרכזי לחוסיין וממשלו ושותף במו"מ לשלום, כי "זו אדמה קדושה" ולכן לא יבקש תמורתה פיצוי כספי.

# # #

עם זאת, ירדן בהחלט מפוצה בצורות אחרות. ראשית, היו שנים שישראל סיפקה חשמל לאזורים שבקרבת צופר ונהריים, ומאז הסכם השלום ישראל מעבירה לה מדי שנה כ־50 מיליון קוב מים. בעונות שחונות אף סיפקה לה כמויות גדולות יותר. ישראל מקבלת תשלום מירדן, אם כי מחיר המים מסובסד. ישראל גם מוכרת גז לירדן וצפויה להגביר את המכירות. פיצוי אחר, לפי פרסומים שונים, מתבטא בכך שישראל סיפקה לירדן, ככל הידוע ללא תמורה, או במחיר נמוך מאוד, מסוקים ומל"טים, ותדלקה באוויר מטוסי קרב ירדניים, שהיו בטיסות ארוכות טווח לתרגילים משותפים עם ארה"ב.

אבל היחסים אינם יכולים להימדד בפנקסנות של מאזנים כספיים. מדובר בברית אסטרטגית שנמשכת כמעט 50 שנה, בוודאי מאז 1970. אז נחלצה ישראל לעזרת המלך חוסיין, שמשטרו היה נתון בסכנה בגלל המלחמה מול הפלסטינים ופלישת צבא סוריה לצפון המדינה. בתיאום עם ממשל ריצ'רד ניקסון ויועצו לביטחון לאומי הנרי קיסינג'ר, ישראל ריכזה כוחות במשולש הגבולות ירדן־ישראל־סוריה ואיימה להפעילם נגד הפלישה הסורית.

ישראל היא גם מליצת היושר של ירדן בארה"ב. לא פעם ולא פעמיים פעלו מנהיגי המדינה ודיפלומטים מטעמה עבור הממלכה או הפעילו למענה יהודים רבי השפעה ואת איפא"ק, השדולה הפרו־ישראלית, בקונגרס, כדי לאשר החלטות להגדלת הסיוע הכלכלי או לטובת מטרות אחרות.

זו ברית ששני הצדדים נהנים ממנה. בעיני בית המלוכה ההאשמי, ישראל היא הערובה הטובה ביותר להישרדות המשטר. בעיני ישראל, ירדן היא מדינת חיץ חיונית, המונעת התקרבות מצבאות עוינים וחזקים, כמו זה של עיראק בימי סדאם חוסיין, להתקרב לגבולה.

הברית הזו מקבלת ביטויים רבים חשובים במיוחד, בתחום הצבאי־ביטחוני־מודיעיני. ראשי מוסד לדורותיהם נפגשו עם המלך ובכירי המודיעין שלו. כך גם מפקדים בצה"ל ורמטכ"לים, ובכלל זה רב אלוף גדי איזנקוט, שנועדו עם עמיתיהם בצבא ירדן. שתי המדינות משתפות פעולה ומחליפות מידע נגד אויבים משותפים, בעיקר ארגוני טרור, המאיימים על שתיהן.

מידע מודיעיני מישראל הציל את חייו של המלך חוסיין (ואולי גם עבדאללה) מתוכניות התנקשות. חוסיין, מאידך, הגיע במיוחד לביקור חשאי בישראל בספטמבר 1973 (המפגש היה במדרשה בגלילות, כיום מטה המוסד) כדי להזהיר את ראש הממשלה גולדה מאיר ומשה דיין מפני המתקפה שמצרים וסוריה זממו נגד ישראל. השניים לא שעו לאזהרה, וכעבור זמן קצר הופתעה ישראל במלחמת יום הכיפורים.

שיתוף הפעולה התבטא גם בהחלפת מידע ותיאום בכל הקשור לאש"ף, ואחר כך כוון נגד חמאס - שהייתה לו נוכחות בממלכה, עד שבלחץ ישראל סולק ממנה - ונגד גורמי ג'יהאד עולמי. גם חיזבאללה, האויב הגדול ביותר (יחד עם איראן) של ישראל, נחשב לאיום מבחינת ירדן, אם כי משני. בתחילת המאה ה־21 שלח "שר הביטחון" של חיזבאללה עימאד מורנייה חוליות לבצע פיגועי טרור גם בירדן. הפיגועים נמנעו בזכות מידע שהועבר מבעוד מועד למודיעין הירדני. לפני 11 שנים, לפי פרסומים זרים, הצליחו המוסד וה־CIA לחסל את מורנייה במבצע התנקשות בדמשק. לפי אותם פרסומים, למבצע היו שותפים ברמה כזו או אחרת של מעורבות גם גורמי ביון נוספים.

בשנים האחרונות שיתוף פעולה הדוק זה מתועל נגד דאע"ש. כפי שפרסמתי כאן בשבוע שעבר, נציגי צה"ל משתתפים בגוף של 21 מדינות שמפעיל חדר מצב בירדן במאבק של הקואליציה הבינלאומית נגד "המדינה האסלאמית", או מה שכיום נותר ממנה.

לא יהיה זה מוגזם לומר כי אחרי ארה"ב והקשר ההדוק בינה לבין ישראל, ירדן היא השותפה השנייה בחשיבותה של ישראל בתחום המודיעיני. ולכן ברור כי שתי המדינות לא יכולות להרשות לעצמן את המותרות של ניתוק או אפילו דרדור נוסף בקשרים ביניהן. בוודאי שירדן, החלשה מבין השתיים, שכלכלתה מתדרדרת והאיזון הדמוגרפי הפנימי שלה (היא קלטה כמה מיליוני פליטים ממלחמות עיראק וסוריה) שברירי, זקוקה לישראל אף יותר.

בכירים הבקיאים ומעורבים ביחסים המיוחדים והעדינים בין שתי המדינות מעריכים כי עוד לא נאמרה המילה האחרונה בפרשה הנוכחית. לא מעט תלוי בכימיה ובאמון בין מנהיגים. הם התקיימו בהרמוניה בין רבין לחוסיין. הם לא קיימים בין נתניהו לעבדאללה. אותם בכירים סבורים כי על ראש הממשלה לגלות רגישות רבה יותר למצוקותיו של המלך. בוודאי שלא לנהוג בזחיחות כפי שנהג לפחות בשתי הזדמנויות. הראשונה הייתה כשכפה שיחת טלפון על השגרירה עינת שלאין בעת שהייתה בדרכה חזרה עם צוותה לישראל, ואחר כך כשקיבל בלשכתו את פניו של המאבטח והתייחס אליו כאל גיבור לאומי.

אפילו השבוע לא התאפק נתניהו ובנאומו בטקס הזיכרון לרבין אמר כי ינוהל מו"מ עם ירדן בעניין האדמות החכורות. גם אם זה אמור לקרות, צריך היה נתניהו לדעת שאין מצהירים על דברים כאלה בפומבי.

אותם בכירים הדגישו כי הם מציעים לראש הממשלה לנהוג באיפוק ולקרוא אל הדגל כמה בכירים לשעבר ולשלוח אותם לנהל שיחות דיסקרטיות, ובחשאיות מלאה, עם נציגי הממלכה ההאשמית. בין השמות שהוזכרו כמי שיכולים למלא את המשימות האלה נמנים אפרים הלוי, שופט העליון לשעבר אליקים רובינשטיין - שכיועץ משפטי למשרד הביטחון ניסח את הסכם השלום - או עמוס גלעד, שהיה ראש האגף המדיני־ביטחוני במשרד הביטחון. אף שכולם פרשו מהשירות הציבורי הם עדיין מוכרים ומוערכים בירדן. 

2.
פני כחודש פרסמה אלביט מערכות הודעה שלפיה חתמה על חוזה בסך 240 מיליון דולר עם "מדינה באפריקה". לפי הודעת בצלאל מכליס, נשיא החברה והמנהל הכללי שלה, ההסכם כולל מגוון מערכות, כולל מערכת להגנת מטוסים מפני טילי כתף, ציוד תקשורת, מכשור של לוחמה אלקטרונית ושדרוג מסוקים. תוקף החוזה לשנתיים. 
אלביט לא נקבה בשמה של המדינה, אך אנו נגלה כי מדובר בזמביה.

הגילוי הזה חשוב כי זו עסקה מוזרה משהו. זמביה (רודזיה הצפונית בעידן של הקולוניאליזם הבריטי), השוכנת בדרום היבשת, היא אומנם מדינה עשירה במחצבי טבע (בעיקר נחושת) אך ענייה במיוחד ומדורגת לרוב בתחתית דירוג העוני בעולם. גם מצב זכויות האדם שבה אינו מזהיר אך יחסית לרוב מדינות היבשת יש בה דמוקרטיה שמתפקדת פחות או יותר. ולא פחות חשוב, בניגוד למדינות רבות באפריקה היא לא נקלעה למלחמות חיצוניות או פנימיות. ולכן תמוה עוד יותר מדוע היא זקוקה לעסקת הנשק הזו. שאלה נוספת שמתעוררת היא מי יממן אותה. אפשר להעריך כי בחוזה שחתמה אלביט היא גם מחויבת להשיג את המימון לעסקה. האם זה יקרה? ימים יגידו. אחד השמות שהוזכרו בהקשר זה הוא בנק הפועלים.

דובר אלביט סירב להתייחס לנושא.

melmanyossi1950@gmail.com