כבר שנים רבות לא הושמעו בישראל כל כך הרבה שקרים על ידי כל כך הרבה אנשים ובזמן כה קצר, כדבריי הרמייה המושמעים כעת בגנות "החקיקה הפרסונלית" המתוכננת בעניין השבת חוק החסינות לנוסח הקודם שלו, כפי שהיה קיים במשך 54 שנים, עד שנת תשע"ה (2005).

ראשית, הפוסל במומו פוסל. מה שמאפיין את כל הדוברים הינו עניין אישי אחד ויחיד: השנאה לבנימין נתניהו והאכזבה ששוב עלה בידיו להביס את שלוש מפלגות השמאל בהפרש של כ-916 אלף קולות בבחירות האחרונות. מזה כמעט שלוש שנים מנהל הממסד המשפטי מסע ציד פרוע נגד נתניהו. המסע מלווה בהדלפות בזויות ועברייניות – שלדעתי רובן מגיעות מלשכת היועץ המשפטי לממשלה – שכל מטרתן לפגוע בנתניהו, להרוס את תדמיתו ולהביא למפלתו הפוליטית.
 

מסע הציד בא לידי ביטוי במהלכים מופקרים כלהלן: הוראה של היועמ"ש לפתוח בחקירה נגד נתניהו בחשד לעבירות שוחד בגין יחסי גומלין בין פוליטיקה לתקשורת. בשום מדינה דמוקרטית מעולם לא התקיימה חקירה פלילית שכזו. יתירה מכך, יחסי גומלין של תן וקח בין פוליטיקה לתקשורת הינם בליבת מהותן, והכנסתם של אלה למסגרת הפלילית מהווה פגיעה חמורה בתפקודן. דווקא זוהי סכנה אמיתית וממשית להתנהלות הדמוקרטיה. 
 

מי שמחליט על חקירה שבסיסה בחשדות שמעולם לא שימשו יסוד לחקירה, חזקה עליו שיפעל, כך שהחקירה תסתיים בהפללתו של הנחקר. חקירתו של נתניהו נמסרה ללהב 433 בעת שבראשה עמד ניצב רוני ריטמן. האחרון, באמצעות סנגוריו, כתב ליועמ"ש הקודם, יהודה וינשטיין, כי נתניהו, באמצעות רעייתו שרה, עומד מאחורי תלונת הקצינה נגדו על הטרדות מיניות. הנה כי כן, החקירה הופקדה במודע בידי אדם הנמצא בניגוד עניינים אישי וקיצוני עם הנחקר. כלומר, חקירה הנגועה בניגוד עניינים בוטה, ויש בעצם התנהלותה מרמה והפרת אמונים עבריינית לכאורה. 
 

מסע הציד הגיע לשיאו כאשר הגיעה העת להחליט בסוגיית העמדתו לדין של נתניהו, על יסוד החקירה העבריינית לכאורה. פרקליט המדינה, שי ניצן, חשף זאת בשבוע שעבר בראיון ב"מקור ראשון": "קביעה שסיקור חיובי יכול להיחשב כמתת בעבירת שוחד היא תקדים משפטי. האם נכון לקבוע את התקדים לראשונה בתיקי ראש הממשלה?".... "כל תקדים משפטי חייב להתחיל בנקודה כלשהי"... "אז מה, רק בגלל שמדובר בראש הממשלה נדחה את התקדים לפעם אחרת?".
 

בדבריו אלה מודה פרקליט המדינה בכל האמור לעיל בנוגע למסע הציד. אולם גרוע מכך, ניצן מצהיר בגלוי ובלי בושה כי בעניינו של נתניהו הוא רומס בגלוי את עקרון היסוד במשפט הפלילי: "אין עונשין, אם אין מזהירין תחילה". על פי עקרון זה החליט היועץ המשפטי דאז, מני מזוז, שלא להעמיד לדין את השר צחי הנגבי, חרף העובדה כי הוכח שביצע במשרדו 80 מינויים פוליטיים. מזוז נימק את החלטתו בכך שעד אז איש לא הועמד לדין בעבירה של הפרת אמונים עקב ביצוע מינויים כגון דא. עוד קבע מזוז כי זוהי אזהרה לעתיד לכל מי שיבצע מינויים פוליטיים. 
 

החלטת פרקליט המדינה שעל נתניהו לא חל עקרון זה, ולכן הוא יועמד לדין בכפוף לשימוע, הינה הוכחה מוחלטת ובלתי ניתנת לערעור כי לפנינו ציד משפטי נגד נתניהו.   

שי ניצן. צילום: מרק ישראל סלם

 

שתיקת הכבשים

כלל גדול במשפט הוא כי חזקה על כל אדם – קל וחומר מי שהנו חלק "מהמשרדים הגדולים" - שהוא מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו. אין איפוא מנוס מלומר כי שתיקת הכבשים של "המשרדים הגדולים", אל מול החקירה העבריינית לכאורה שהתנהלה נגד נתניהו מחד, ומאידך זעקות השבר הצבועות על "הסכנה לדמוקרטיה" ולשלטון החוק מהחקיקה הצפויה בעניין חוק החסינות, יש בהם כדי ללמד כי התיעוב האישי כלפי ראש הממשלה הוא שביסודן של "שתיקת הכבשים" וזעקות השבר הצבועות. 
 

אחד השקרים הבוטים המופצים בסוגיית השבת חוק החסינות לקדמותו מתבטא בייחוס כוזב לנתניהו אמירה לפיה התחייב ערב הבחירות (בראיון לקרן מרציאנו בחדשות 12) להתנגד לתיקון החוק. אין רמייה גדולה מזו. נתניהו התחמק באלגנטיות משאלותיה החוזרות ונשנות והשיב: "אני כלל לא עוסק בזה". בין אמירה זו לבין התחייבות שלא לחוקק את החוק, אין ולא כלום.
 

דווקא מסע הציד חסר המעצורים, עד כדי רמיסת יסודות המשפט הפלילי, שמטרתו סילוקו של נתניהו מכס ראשות הממשלה תוך נטרול גס של רצון הבוחר, הוא הפגיעה הקשה מכל קשה במשטר הדמוקרטי ושלטון החוק. סיכולו של תרחיש אימים זה באמצעות תיקון לחוק החסינות לא זו בלבד שאינו קץ הדמוקרטיה ו/או שלטון החוק, כפי שטוענים "במשרדים הגדולים", אלא שיש בו צעד מתבקש כדי להגן עליהם וליישם אותם, הלכה למעשה.
 

חקיקה רטרואקטיבית נגד אישיות פוליטית שנואה הינה אחד ממאפייני השמאל הפוליטי בתמיכת השמאל התקשורתי. לאחר שנדחה בבית המשפט העליון ערעורו של אריה דרעי על הרשעתו בשוחד, הזדרז השמאל הפוליטי – שלא שכח לרגע לדרעי את כשלונו במסגרת "התרגיל המסריח", אותו רקח עם חיים רמון, להפיל את שלטון הליכוד ולהמליך את פרס כראש ממשלה – להוביל חקיקה רטרואקטיבית ואישית נגדו; היינו, מי שהורשע בפלילים ונידון למאסר בפועל, לא יוכל לכהן בתפקיד שר למשך שבע שנים מיום סיום ריצוי מאסרו.
 

אף כי מדובר בחקיקה אישית בוטה נגד דרעי, כמו גם רטרואקטיבית, "שתיקת הכבשים" הרועמת אפיינה את "המשרדים הגדולים". השתיקה בעניין החקיקה האישית כלפי דרעי, יסודה בתיעובו האישי בחוגי "המשרדים הגדולים", כשם שאותו תיעוב כלפי נתניהו יסודו ב"חרדה הדמוקרטית" באותם "משרדים" אל מול התיקון הצפוי בחוק החסינות.
 

שתיקה כהודיה

אותם המזהירים על הסכנה לדמוקרטיה הם גם אותם אלה החרדים לשמר את הרודנות הבג"צית חסרת המעצורים, שהשתלטה לחלוטין על החיים הפוליטיים בישראל. למרבה הלעג והכזב, הם עושים זאת תוך שהם מגדירים את הרודנות הבג"צית, שנטלה לעצמה ללא כל סמכות את הזכות לפסול כל מעשה שלטוני, כדמוקרטיה במיטבה וביטוי מובהק לשלטון החוק.
 

"במשרדים הגדולים" שתקו כאשר מתחת ידה של הרודנות המשפטית יצא פסק דין שקבע חד משמעית כי הפוסק העליון בכל סוגייה פוליטית הינו בג"ץ, ולא הממשלה או הכנסת. כך ניסח מכונן הדיקטטורה הבג"צית, פרופ' אהרון ברק, את פסק הדין המדהים שקבע כי "כל פעולה-ותהא פוליטית או עניין למדיניות ככל שתהא-נתפסת בעולם המשפט... הטיעון, 'העניין לא היה עניין משפטי אלא עניין פוליטי מובהק', מערבב מין בשאינו מינו. היותו של העניין 'פוליטי מובהק', אינו יכול להסיר מאותו עניין את היותו גם 'עניין משפטי'... 'הפוליטיות' של הפעולה לא שוללת את 'המשפטיות' שלה, ו'המשפטיות' של הפעולה לא שוללת את 'הפוליטיות שלה'". בפסק דין מגוחך זה, המקרין איבוד כל ריסון שיפוטי, רואים ב"משרדים הגדולים" התגלמות הדמוקרטיה ושלטון החוק.
 

לא בכדי, בגין פסק דין זה ודומים לו אמר גדול שופטי בית המשפט העליון בארה"ב בדור האחרון, השופט אנטונין סקאליה, את הדברים הבאים: "אני קורא פסיקות של בית המשפט העליון בישראל כשאני רוצה להיות ממש בהלם, וכשאני רוצה להיווכח שבית המשפט שלי לא כזה גרוע".
 

ההתנהלות השתקנית הזו של תומכי הרודנות הבג"צית, המחסלת למעשה את ליבת הדמוקרטיה בעוד הם שמים על פניהם את מסיכת הדאגה, תואמת לחלוטין את המתרחש בקרב החזירים ב"חוות החיות" של ג'ורג' אורוול. גם שם החופש נקרא דיכוי, ולהיפך, והדיקטטורה נקראת דמוקרטיה ולהיפך.
 

אותה שתיקת כבשים מוחלטת – כמובן מתוך חרדה ל"דמוקרטיה" - אפיינה את תומכי הרודנות הבג"צית גם כאשר מתחת ידו של בית המשפט העליון יצא פסק הדין שנטל את הסמכות מידיו של שר הביטחון, וחייב אותו לאפשר ביקור של אנשי הצלב האדום אצל צמד מרצחי החיזבאללה, עובייד ודיראני, אף כי ארגון הטרור הלבנוני לא חשף כל פרט על מצבם של שלושה חיילי צה"ל ושל אל"מ מיל' אלחנן טננבאום, שהיו שבויים בידיו. 
 

וכך ניסח מכונן הדיקטטורה של בג"ץ, השופט ברק, את פסק דינו המחריד: "בסופו של יום, השאלה האמיתית הניצבת בפנינו היא סבירות ההחלטה", ולכן: "ישראל היא דמוקרטיה, המכבדת זכויות אדם, והשוקלת בכובד ראש שיקולים הומניטריים. שוקלים אנו שיקולים אלה, משום שחמלה והומניות טבועה באופיינו כמדינה יהודית ודמוקרטית. שוקלים אנו שיקולים אלה, שכן יקר בעיננו כבודו של כל אדם, גם אם הוא נמנה עם אויבינו". בכך נשללה, שלא כדין, סמכותו הבלעדית של שר הביטחון להחליט בסוגייה זו בגלל היותה סותרת השקפת עולמו האישית של פרופ' ברק.
 

תורת המשפט קובעת כי בנסיבות לא מעטות "שתיקה כהודיה". הנה כי כן, שתיקתם הגמורה של חסידי "הדמוקרטיה" ב"משרדים הגדולים" אל מול מעלליו הדיקטטוריים של בג"ץ, די בה כדי שתהיה בבחינת הסכמה בשעת מעשה להתנהלות שיפוטית כוחנית וחסרת מעצורים, ומעל לכל רודנית זו של בג"ץ.
 

על אפם ועל חמתם

ראוי היה שבמקום לסלף את המילה דמוקרטיה, היו "נטורי קרתא" של הרודנות הבג"צית מפנימים את אזהרתו המאלפת של הנשיא לשעבר של בית המשפט העליון, השופט משה לנדוי, אחד מהאבות המייסדים שלו. כך פסק כאשר בית המשפט העליון ידע את מקומו הצנוע ולא התיימר לפסוק בעניינים לא לו: 

"ומכיוון שטרם הושגה הסכמה כללית, אף לא ברובו המכריע של ציבורנו בשאלות הנוקבות הללו, יכול 'שופר' להשמיע, רק דסוננסים והתוצאה העגומה היא שבית המשפט כאילו נוטש את מקומו הראוי לו, מעל למחלוקות המפלגות את הציבור, ושופטיו יורדים בעצמם אל תוך הזירה, וכמו שאמר חברי הנכבד, מ"מ הנשיא, בפסק דין אחר: בית המשפט הופך לבית שופטים, הנעשים בעלי פלוגתה במחלוקת הציבורית"; ולכן: "עלינו להימנע בכל כוחנו מלהיגרר אל דרך זו.

לכל אחד מאיתנו השקפתו האישית בעניינים העומדים ברומו של עולמנו, אולם אל ייחשב שופט הכובש את נבואתו בשבתו על כס המשפט כמתחמק מהכרעה. חובתנו לנהוג התאפקות בכגון אלה". 
 

לדבריו המאלפים הללו של השופט לנדוי לא שעו השופטים מכונני הרודנות הבג"צית. לפיכך, נתקיימה אזהרתה של כלת פרס ישראל למשפט, פרופ' רות גביזון, לגבי בג"ץ הנוהג כדיקטטור השודד את סמכויות שתי רשויות השלטון הנבחרות: "הכרעות על האופי הציבורי של החיים בישראל, שלא תהיינה מקובלות על חלקים ניכרים בציבור תבאנה בהכרח, ולא בלי הצדקה, לאובדן הלגיטימיות של בג"ץ בחברה".
 

ולכן, על אפם ועל חמתם של "המשרדים הגדולים", לרבות הסנצ'ו פנצ'ו החדש של הבג"ץ הרודני, עו"ד אבי חימי המתמודד על ראשות לשכת עורכי הדין, בתוך זמן קצר תבוא לקיצה הרודנות הבג"צית באמצעות חקיקה מקיפה של חוקי יסוד. או אז יאיר אורה האמיתי של הדמוקרטיה הישראלית, ויבוא לידי ביטוי רצון העם לשלטון בעל אופי יהודי-ציוני-לאומי-פטריוטי מובהק.

tguvot@maariv.co.il