בשבת חלף בנימין נתניהו על פני דוד בן־גוריון במשך כהונתו כראש ממשלה, הישג היסטורי שאפילו התקשורת העוינת לא יכלה להתעלם ממנו.  

כמנהיגו של השמאל הציוני - שבינתיים חלף מהעולם והפך לשמאל קיצוני, פוסט־ציוני ופוסט־יהודי - שלט בן־גוריון ביד ברזל באמצעות מנגנוני מפא"י, ההסתדרות והממשלה. אנשי מפלגתו איישו את כל משרות המפתח, וכל ציבור השכירים בארץ, שמנה אז כ־90% מכלל המועסקים, היה תלוי באופן מוחלט בשלטון. על מאות האלפים שחיו במעברות לאורך מרבית שנות שלטונו של בן־גוריון הופעלה "סאלח שבתיזציה" חסרת מעצורים, שכפתה עליהם למעשה להצביע מפא"י ביום הבוחר. 
 

כלי התקשורת היחיד דאז - למעט העיתונות הכתובה, שרובה המכריע היה משועבד לשלטון - היה קול ישראל. הוא היווה מחלקה במשרד ראש הממשלה, ואת תכניו הכתיב פוליטרוק מטעם. אין תימה אפוא כי ביטויי הערצה בנוסח סובייטי כלפי בן־גוריון, כמו "האחד בדורו", היו צורת התבטאות שכיחה בקול ישראל, שתפקד כמשדר תעמולה בלתי פוסק. את האוכלוסייה הערבית כלא בן־גוריון בממשל צבאי נוקשה, כשכל יציאה מהכפר חייבה רישיון בכתב מהמושל הצבאי.
 

ניתן להגדיר שלטון רודני למחצה זה כשלטון סוציאליסטי שסמרטוט אדום דגלו, האחד במאי חגו, האינטרנציונל הרצחני המנונו, ובראשו המנהיג האדנותי השולט באמצעות הפנקס האדום ההסתדרותי. בנסיבות כאלו אין קושי ממשי להחזיק ברסן השלטון 13 שנים ומעלה. שלטון שכזה לא נזקק להישגים כלשהם - ואין זה אומר שלבן־גוריון לא היו הישגים רבים - התלות המוחלטת של 90% מהאוכלוסייה במשטר היא שמבטיחה את המשך שלטונו.
 

לרשות נתניהו והליכוד לא עמד בשום רגע משנות כהונתו מכשיר דמוי הפנקס האדום. יותר מכך, כבר בכהונתו הראשונה, בשנים תשנ"ו־תשנ"ט (1996־1999), יזם נתניהו הפרטות ענק כדי להקטין את מעורבות הממשלה במשק ולצמצם את תלותו של האזרח בפרנסתו בשלטון. יחד עם חיסולה של "חברת העובדים" ההסתדרותית - כור, הסנה, בנק הפועלים, סולל בונה, שיכון עובדים ועוד - מרבית אמצעי הייצור והשירותים הפכו לפרטיים. ניתוק ההסתדרות מקופת חולים כללית עיקר לחלוטין את כוחו האימתני של הפנקס האדום. 
 

בנוסף, רובה של הפקידות הבכירה, גם אחרי כ־30 שנות שלטון הליכוד ולמעלה מ־13 שנות נתניהו, לא זו בלבד שאינו כלי שרת בידי המפלגה, אלא הוא, במיוחד האגף המשפטי שלה, עושה הכל כדי לחבל במכוון בתפקודה של הממשלה ולטרפד את מדיניותה. 
 

ובאשר לתקשורת, לא זו בלבד שרובה הגדול אינו כלי שרת של השלטון, אלא שהיא יצרנית הכזבים העיקרית לגבי נתניהו. עוינותה, שלא לומר שנאתה לראש הממשלה המכהן, הינה בת דור ורק הולכת ומתעצמת.
 

הנה כי כן, הישגו של נתניהו - שעד כה ניצח בחמש מערכות בחירות, בדיוק כמו בן־גוריון - הינו רב לאין ערוך.
 

# # #
 

כאמור, בסוף השבוע אפילו התקשורת העוינת לא יכלה להימנע מלעסוק בסוגיה, לרבות בהשוואה בין ההישגים והכישלונות של השניים. בתוך כך, שוב נזקקו בתקשורת למחזר את ילקוט הכזבים מבית היוצר של השמאל הציוני של פעם, בכל הנוגע למושגי יסוד של מהות קיומנו כמדינה יהודית־ציונית.
 

כזב ראשון: "השמאל ובן־גוריון הקימו את המדינה". לא היה ולא נברא. השמאל, גם כאשר היה עדיין שמאל ציוני, ובמיוחד בן־גוריון עצמו, התנגדו בתוקף לכל אורך שנות ה־20, ה־30 ומחצית שנות ה־40 לעצם חזונו של הרצל על מדינה יהודית בארץ ישראל. דבריו של בן־גוריון בקונגרס הציוני הי"ז בשנת תרצ"א ((1931 הינם הביטוי המובהק לעוינות שלו כלפי רעיון המדינה היהודית: "לא נשלים עם שלטונה של קבוצה לאומית אחת על רעותה, לא עתה ולא בעתיד, אף אין אנו מקבלים את ססמת המדינה היהודית, שמשמעותה, בסופו של דבר, שלטון של יהודים על תושבי הארץ הערבים".
 

בוועדת פיל, שקמה בשנת תרצ"ז (1937) בעקבות גל הטרור הערבי ששטף את ארץ ישראל שנה קודם לכן כדי להציע פתרון לסכסוך הציוני־ערבי, אמר בן־גוריון במסגרת עדותו דברים דומים. רק בראשית תש"ג (נובמבר 1942) במלון "בילטמור" בניו יורק, לאחר שהתברר כי עם ישראל הולך ומושמד על אדמת אירופה - עד למועד זה כבר נרצחו יותר משני מיליון יהודים - העלה בן־גוריון את הדרישה להקמת מדינה יהודית בא"י. 
 

יתרה מכך, גם לאחר הצהרת בילטמור חלפו כמעט ארבע שנים עד שבקונגרס הציוני בשנת תש"ו (1946) התקבלה לראשונה החלטה בדבר הדרישה הציונית להקמת מדינה יהודית. אולם גם לאחר החלטה היסטורית זו של הקונגרס הציוני, בשבט תש"ז (פברואר 1947), הודיע בן־גוריון לשר החוץ הבריטי ארנסט בווין כי הוא מוכן לוותר על התביעה למדינה יהודית, ולשוב למשטר שעבוד לבריטניה, על פי מתכונתו לפני הספר הלבן של שנת תרצ"ט (1939) - שביטל את הצהרת בלפור - וזאת תמורת העלאתם של 100 אלף יהודים ניצולי שואה ששהו במחנות העקורים. 
 

למזלה של הציונות, הצורר בווין דחה הצעה תבוסתנית מחפירה זו. לא בכדי הפוליטרוקים שבשירותו של בן־גוריון העלימו פרק אפל זה מספרי הלימוד וההיסטוריה.
 

יותר מכך, השמאל הציוני כמעט לא נטל כל חלק במלחמת השחרור לסילוק המשעבד הבריטי. במלחמת השחרור, שעליה הכריז מפקד האצ"ל מנחם בגין כבר בשבט תש"ד (פברואר 1944) - ולכל אורכה, למעט תקופה קצרה של תשעה חודשים, מתשרי תש"ו עד סיון תש"ו (ספטמבר 45' עד יוני 46') - השמאל הציוני בהנהגת בן־גוריון לא נטל כל חלק, ואף במרבית הזמן התנהל כאחרון המשת"פים של האויב הבריטי. שיתוף פעולה זה הגיע לשיאו ב"סזון" הבוגדני, שבמהלכו הסגירו ההגנה והפלמ"ח יותר מ־400 לוחמי אצ"ל לידי הבריטים, ביוזמתו ובהובלתו של בן־גוריון. 
 

הנה כי כן, מלחמת השחרור של האצ"ל והלח"י לסילוק האויב הבריטי בשנים תש"ד־תש"ח היא שהביאה לכך שבן־גוריון יכול היה להכריז על הקמת מדינה יהודית בא"י. הראיה לכך הינה ההצהרה המשותפת של משרדי המושבות והחוץ של בריטניה, שפורסמה ביום שבו עזב אחרון החיילים הבריטים - הוא יום הכרזת המדינה: "...מאז גמר המלחמה (מלחמת העולם השנייה במשמע - י"ש) נהרגו 338 נתינים בריטים בארץ ישראל, בעוד שההוצאה על הכוחות הצבאיים בה עלתה למשלם המסים הבריטי 100 מיליון ליש"ט... על פי כוונותיהם המוצהרות של היהודים הקיצוניים הוכח כי אובדנם של עוד חיי אדם בריטים הוא בלתי נמנע... בנסיבות אלו החליטה ממשלת הוד מלכותו להביא לסיומו של המנדט שהופקד בידה ולהיכון לפינוי כל הכוחות הבריטיים מארץ ישראל בכל ההקדם האפשרי".
 

לא בכדי מנגנון התעמולה של בן־גוריון הדביק למלחמת תש"ח את השם הכוזב "מלחמת העצמאות" או "מלחמת השחרור". בין מלחמת תש"ח העקובה מדם, שהתנהלה נגד הטרור הערבי ונגד פלישת שבע מדינות ערב לישראל למחרת הקמתה במטרה להשמידה, לבין מלחמת השחרור, אין ולא כלום. מלחמת שחרור הינה אך ורק המלחמה לסילוק האימפריאליזם הבריטי הכובש, השולט והמשעבד את העם היושב בציון. 
 

מדינות ערב, כמו גם האספסוף הערבו־נאצי בהנהגת גנרל האס־אס, אמיר אל־חוסייני, לא היו שליטי הארץ קודם להקמת המדינה, ולכן מלחמת תש"ח לא הייתה מלחמת שחרור ו/או עצמאות. 
 

# # #
 

במסגרת מבול הכזבים שהומטר בתקשורת השמאלנית בלט כזב נוסף, והוא ניהולה המזהיר של מלחמת תש"ח על ידי בן־גוריון, שהיה גם שר הביטחון. צה"ל והיישוב העברי הקריבו 6,000 קורבנות - קרוב לאחוז אחד מכלל היישוב, שמנה כ־650 אלף נפש. מרחץ דמים זה היה בראש ובראשונה תוצאה של מחסור חמור ביותר בציוד לחימה. בנאום הניצחון של יצחק רבין בסיום מלחמת ששת הימים הוא אמר כי במלחמת תש"ח נשבע שכמפקד לעולם לא ירשה שצה"ל ייצא שוב למלחמה כשציודו כה דל ובלתי מספיק.
 

חוסר המוכנות היה תוצאה של הערכה מדינית כושלת באופן מוחלט לגבי כוונות מדינות ערב. כך ראה בן־גוריון את הצפוי: "... כלום יש להעלות על הדעת שמצרים תוותר על מטרותיה האנוכיות באפריקה בשביל מלחמת התערבות בארץ ישראל, ותרוקן את ארצה מצבא מצרי ותפקיר אותו לידי הצבא הבריטי, אשר את הוצאתו היא דורשת בתוקף? עיראק לא תוכל לשלוח אף פלוגה אחת, מפני שסכנה מתמדת של התמרדות הכורדים החריפה מאוד עם עידוד התנועה הכורדית על ידי הרוסים... סוריה ולבנון חסרות עדיין כוח צבאי, אפילו לצרכיהן הפנימיים. לסעודיה אין גבול משותף עם א"י..."; וכן: "...כאשר תכונן מדינה יהודית ותתקבל כחברה באו"ם, יקבל אותה העולם הערבי ויקשור עמה יחסי ידידות".
 

בשל הערכת מצב מדינית מגוחכת זו, לרשות המדינה הצעירה לא היה נשק אפילו בכמות המזערית הנדרשת, ומכאן מרחץ הדמים הנורא של תש"ח.

הנה כי כן, הכזבים שלפיהם השמאל בראשות בן־גוריון הקים את המדינה; שמלחמת תש"ח הינה "מלחמת העצמאות ו/או השחרור"; ושהיא נוהלה היטב בהנהגת בן־גוריון - אינם אלא רמייה היסטורית פרי מנגנון התעמולה של שלטונו הרודני למחצה של השמאל הציוני בהנהגת בן־גוריון. בינם ובין המציאות אין ולא כלום.

tguvot@maariv.co.il