"70 קצינות עומדות על מגרש המסדרים", אמר הרמטכ"ל רב־אלוף אביב כוכבי בנאום שנשא בטקס סיום קורס קציני היבשה בבה"ד 1. בהמשך הוא חזר על המספר הזה, כמבקש להעביר מסר על חשיבות שירות הנשים בצה"ל. הנתון הזה הוא לא פחות ממדהים, והוא מבטא את השינוי הדרמטי שחל בצבא בשנים האחרונות בכל הקשור לשירות נשים. לפני כ־17 שנה זכיתי להיות מפקד הפלוגה הראשון בקורס קציני היבשה של צה"ל שבו השתתפו גם צוערות - ארבע בנות, הראשונות שעברו את הכשרת הבסיס לצד צוערי חטיבות חי"ר, שריון וחילות יבשה נוספים. ההתחלה הייתה לא קלה. סוגיות ובעיות הקשורות בעניין המגדר ליוו את הפלוגה כמעט מדי יום. 

חלפו השנים, ובהיותי דובר פיקוד הדרום לא היה שבוע שבו לא נדרשתי להתמודד עם שאילתות שונות שהגיעו מעיתונאים על בעיות בגדוד קרקל, גדוד הלוחמים המעורב היחיד בצה"ל. איכות המפקדים שהוצבו שם לא הייתה גבוהה, ולא מעט קצינים בכירים בצבא - כולל במטה הכללי - סברו שצריך לסגור את הגדוד, שהצבא אינו צריך אותו ושחסרונותיו גוברים על יתרונותיו.

העמדה הזו לא התקבלה. צה"ל, שהתייחס לגדוד בשנותיו הראשונות כאל סרח עודף, ניסוי חברתי שתוצאותיו שנויות במחלוקת - שינה את גישתו והחל לשבץ לפיקוד על הגדוד קצינים איכותיים, כאלה שפספסו אך במעט את השיבוץ כמג"דים וכמפקדי פלוגות באחת מחטיבות החי"ר הסדירות. הגדוד הועבר מהתעסוקה המבצעית הקבועה בגבול עם ירדן, שבה לא הרבה התרחש, לגבול עם מצרים, שבאותן שנים היה מתוח יותר. 

גאוות היחידה והמוטיבציה התחזקו עם המעבר לגזרה מבצעית יותר, ובמקביל שיפר צה"ל את המענה הרפואי ואת ההתאמות הנדרשות לתוכנית האימונים לשירות הבנות בתפקיד לוחמות. התוצאות לא איחרו להגיע. בחלוף מספר שנים הפך הגדוד ליחידה שמפקדי צה"ל מעוניינים לפקד עליה ושעסוקה במשימות של הגנת גבולות וביטחון שוטף.

בפועל סלל הגדוד את הדרך לשלושה גדודים אחרים במערך הגבולות שהוקמו בשנים האחרונות, וכן לבניית מסגרות נוספות לבנות לוחמות בפיקוד העורף, האיסוף הקרבי והתותחנים. מבחינת צה"ל, ככל שיש יותר בנות לוחמות שמשתתפות בפעילות הביטחון השוטף - גם ביהודה ושומרון - אפשר לפנות את חטיבות החי"ר והשריון הסדירות לאימונים למלחמה ולתעסוקה מבצעית בגזרות המתוחות יותר, בגבול לבנון, סוריה ועזה. 

בשלוש השנים האחרונות גדל מספר הבנות הלוחמות פי ארבעה, וצה"ל צפוי להגדיל במאות רבות את מספר הלוחמות, העומד בימים אלו על כמה אלפים. חשיפת "מעריב" השבוע כי הוגדל שיעור הלוחמות בכלל הלוחמים גררה גל של תגובות שליליות. היו שטענו כי מדובר בהתערבות מסוכנת של ארגונים חברתיים בעלי אג'נדה פמיניסטית רדיקלית, שמשפיעים על בניין הכוח של צה"ל. המתונים קבעו שהצבא מונע משיקולים חברתיים ולא מבצעיים. מנגד עלו קולות אחרים. אחד מהם נשמע מראש אכ"א לשעבר, האלופה (במיל') אורנה ברביבאי, שצייצה בטוויטר: "יותר לוחמות בצה"ל זאת התקדמות יפה, אבל יותר לוחמות ביחידות מעורבות כדי לפנות גברים לגדודים הלוחמים בקצה זאת עדיין תפיסה המחייבת שינוי עמוק. נשים הן לא 'חלקי חילוף' לגברים. הגיע הזמן לפתוח 100% מהתפקידים לנשים ולבחון את יכולתן רק בהתאמה למשימה".

אורנה ברביבאי. קרדיט: יוסי זלינגר, פלאש 90

אמירה זו מחייבת דיון עמוק. בהיותה ראש אכ"א לשעבר, ברביבאי יודעת עד כמה הדרישה הצודקת לשוויון הזדמנויות לנשים בצבא עומדת לעתים אל מול צרכים של קבוצות אחרות, ובהן דתיים וחרדים המשרתים בצבא. בכל אופן, בין שמדובר בשאלת התאמתה למשימה ובין שמדובר בסוגיה חברתית, לא מתנהל בצה"ל תהליך הבוחן שירות של לוחמות בחטיבות חי"ר, שריון ויחידות מתמרנות אחרות - וגם לא צפוי דיון כזה בשנים הקרובות. גם הפיילוט לשילוב בנות לוחמות בטנקים - שהסתיים בהצלחה אך מימוש מסקנותיו הוקפא - עסק בשילוב הלוחמות בטנקים כחלק ממערך הגנת הגבולות ולא כחלק מחטיבות השריון. בצה"ל טוענים כי את ההחלטה באשר למימוש הפיילוט יקבל הרמטכ"ל בחודשים הקרובים.

מחסום הבושה הוסר 

אם נשים בצד את בג"ץ אליס מילר, ההיבטים החוקיים, הלחצים הפוליטיים והדרישות החברתיות מצה"ל לפעול ברוח החוק ולפי ערך השוויון ולפתוח עוד מקצועות לנשים - כיום זה לא הסיפור המרכזי. הגדלת מספר הלוחמות בצה"ל, שעליה דיווחנו, נובעת בין השאר מפערי כוח אדם מטרידים בחטיבות הסדירות, מהגדלת מספר הגדודים במערך הגבולות ומהצורך בלוחמים, בימים שבהם חשיבותם של המושג "צבא העם" וערך השירות הולכת ופוחתת. 

במקביל לתהליך החברתי המדאיג, יש משמעות גם להחלטה על קיצור השירות ל־32 חודשים, כשהיא משפיעה על פערי כוח האדם בגדודים הלוחמים. בפועל צה"ל צריך כיום לגייס מספר גדול יותר של לוחמים בכל מחזור גיוס. בפרקטיקה הצבאית, הפוטנציאל הגבוה ביותר להגדלת מספר הלוחמים עובר דרך גיוס לוחמות - וזה מה שנעשה בשטח. מכאן שצה"ל לא צריך בנות לוחמות - הוא חייב אותן. 

קשה להסביר את הלך הרוח של בני הנוער המתגייסים כיום לצבא: מצד אחד פורחות מסגרות התנדבותיות של שנת שירות ומכינות קדם־צבאיות חילוניות ודתיות, בני נוער רבים תורמים למדינה עוד שנה לפני שירותם הצבאי ואלפי בנות מוכנות לחתום על התנדבות לתפקידי לחימה, מודיעין ומערכים אחרים הדורשים תקופת שירות ארוכה יותר, וגם בגיוס בנות דתיות חלה עלייה. אך מצד שני, נראה שמחסום הבושה הוסר. צה"ל הוא אולי עדיין צבא העם, אבל לרבים בתוך העם יש פרשנות אחרת באשר לחשיבות השירות בו. 

ולראיה, ב־2018 מתוך כלל המועמדים לגיוס הגיעו לבקו"ם 70.6% מהגברים - לעומת 80% שהתגייסו בתחילת שנות האלפיים. בקרב הנשים היהודיות נתוני הגיוס באותה שנה עומדים על 56.5%. עוד ב־2018: 4,500 פטורים על רקע נפשי ניתנו אז לגברים (עלייה של 30% לעומת 2017). ברוב הגדול של המקרים הגיעו הצעירים עם טפסים מפסיכיאטרים מוסמכים המעידים על מחלתם ומגבים אותה במסמכים. בצה"ל מזהים שבלא מעט בתי ספר איכותיים במרכז הארץ מספר הפטורים על רקע נפשי לגברים עומד על יותר מ־10%. 

גם בנתוני המוטיבציה לשירות קרבי בצה"ל חלה ירידה ניכרת ומדאיגה: מתוך כלל בעלי הפרופיל הקרבי, רק 66% מהצעירים לפני גיוס הביעו בסקר העדיפויות של צה"ל מוטיבציה לשירות קרבי, לעומת כ־80% לפני פחות מעשור. המשמעות של הנתון הזה חשובה מהמספרים: צה"ל זקוק ליותר מ־66% מהמתגייסים עבור היחידות הקרביות. בסופו של דבר, מכל 10 בעלי פרופיל קרבי, צה"ל מצליח לגייס לשירות קרבי 8.6 מתגייסים בלי למלא את בתי המעצר הצבאיים בסרבני שיבוץ - ועדיין מדובר בנתון מטריד. 

גם לקיצור השירות השפעה גדולה על מצבת כוח האדם. במרץ 2018 השתחרר המחזור הראשון ששירת 32 חודשים ולא שלוש שנים. השחרור המוקדם הביא לכך שנכון לעכשיו יש מחסור גדול בכוח אדם בצה"ל, בעיקר בגדודים הלוחמים. חלק מהפערים צה"ל צפוי לסגור בשנים הקרובות בשל הגידול הדמוגרפי באוכלוסיית הצעירים בני ה־18 שאמורים להתגייס לצבא, אבל את הפער ביחידות הקרביות הוא חייב לסגור כבר עכשיו.

כל תוספת בגיוס חשובה למילוי השורות של מערכי הלחימה ותומכי הלחימה, כך שבצבא מסמנים את הפוטנציאל הגבוה ביותר בטווח הזמן הקצר בגיוס נשים - שמצביעות ברגליים ומוכנות לשירות קרבי משמעותי. בגיוס חרדים, לעומת זאת, העלייה במכסות הגיוס אינה עומדת ביעדים שקבעה הממשלה עוד לפני משבר חוק הגיוס. 

40 מיליארד שקל 

ביולי 2020 אמורה להיכנס לתוקף החלטת ממשלה בדבר קיצור של חודשיים נוספים בשירות החובה בישראל. אומנם צה"ל לא פרסם עמדה רשמית בעניין, אבל הוא צפוי להתנגד לו. בצמרת הצבא סבורים שרק בעוד שנתיים או שלוש, עם העלייה הצפויה במספר המתגייסים לצה"ל, הם יגשרו על הפערים שנוצרו בעקבות קיצור השירות, שנכנס לתוקפו ב־2015. הם חוששים שקיצור נוסף יפגע עוד יותר בהכשרות השונות - מהטירונות וקורסי הפיקוד ללוחמים ועד הכשרות טכנולוגיות חשובות שבהן נדרש זמן הכשרה ארוך.

אם יהיה סיבוב בחירות שלישי וממשלה מכהנת תיכנס לתפקידה באפריל 2020, קיצור השירות כבר יהיה על הנתיב של נהג אוטומטי, ומבחינה חוקית ללא החלטת ממשלה לא יהיה ניתן לעצור אותו. גם באוצר לא מתלהבים מקיצור השירות ל־30 חודשים, שחותך באמצע את מחזורי הגיוס, שמתרחשים מדי ארבעה חודשים. כמו הצבא, גם באוצר סבורים שמודל צבא העם חיוני מבחינה ערכית - אבל מבחינה כלכלית לדעתם הוא צריך להמשיך להתקיים, אך בתצורה אחרת לחלוטין. 

הכיוון המסתמן של האוצר הוא לתמוך במודל של פרופסור אברהם בן־בסט, שב־2005 עמד בראש ועדה שבחנה את מודל שירות החובה בישראל. לצד תמיכתה בשימור רעיון צבא העם, תמכה הוועדה בחלוקה דיפרנציאלית של משך השירות. השיח כיום באוצר דומה למסקנות הוועדה: קביעת שירות החובה ל־24 חודשים בתנאים הזהים לתנאים כיום. בארבעה חודשי שירות נוספים - שמשלימים ל־28 חודשי שירות חובה - תשולם משכורת מינימום כנהוג במשק. מי שימשיך בשירות אחרי 28 חודשים יעשה זאת בהתנדבות, אבל יקבל משכורת מלאה לפי התפקיד שיבצע. 

היחסים בין צה"ל לאוצר היו טובים מאוד בשנים האחרונות. הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, עמד בהבטחתו שלא לדרוש תוספת תקציבית אם יקבל תקציב רב־שנתי מסודר. נראה שהצדדים משתדלים שלא להיקלע לוויכוח פומבי כיום, בייחוד לאור העובדה שבשל הקיפאון הפוליטי באוצר לא התחילו לדון בתוכנית הרב־שנתית של צה"ל, ואת השלב הזה אפשר להגדיר כשלב הגישושים.

התקופה הטובה בין צה"ל לאוצר באה לידי ביטוי באמירתו של השר משה כחלון בכנס ראשי האגפים של האוצר, שהוא מבין את צורכי הביטחון. גם הגעתו של ראש אגף המבצעים האלוף אהרון חליוה לסקור לפני באי הכנס את המצב הביטחוני מבטאת זאת. עם זה, נדמה שהפערים בין הצדדים גדולים ויהיה קשה לגשר עליהם. נראה שהפעם הצבא צפוי לעמוד על רגליו האחוריות כדי למנוע את קיצור השירות הנוסף, ובמקביל הוא ידרוש תוספת תקציב משמעותית - שבה תומך ראש הממשלה - של כ־40 מיליארד שקל בעשר שנים, ויבקש תוכנית רב־שנתית קבועה, כפי שהיה בשנים האחרונות. 

המשא ומתן לגבי התוכנית הרב־שנתית הבאה לא באמת התחיל, אבל את סימניו הראשונים אפשר להרגיש כבר עכשיו. בסופו של דבר יידרשו הצדדים להגיע לידי הסכמה על כל התוכנית ולא רק על חלקים ממנה.

tguvot@maariv.co.il