1. איזה יופי של ספין עשתה הרשות השופטת! בעקבות תחקיריו של קלמן ליבסקינד ב"מעריב" הודיעה השבוע הנהלת בתי המשפט בקול גדול כי תפרסם מעתה ואילך את ניגודי העניינים של השופטים, הקרויים "רשימת המניעויות". היא רק שכחה לומר לציבור שהרשימה הזו ממילא מתפרסמת באמצעות בקשות לחופש המידע, וכל שחדש הוא שכעת היא תפרסם את הרשימה בעצמה. כלומר, מה שהיה גלוי עד עתה בדרך א' יהיה גלוי בדרך ב'. ביג דיל.

למעשה, בזמן שהרשות השופטת משדרת שהיא עושה צעד קדימה לעבר השקיפות, היא לוקחת בעצם צעד אחורה, כי שקיפות הייתה - ושקיפות היא ממש לא הבעיה בעניין ניגודי העניינים של השופטים.

הבעיה היא אחרת: את רשימת "המניעויות" קובעים השופטים עצמם. הם קובעים מהו ניגוד עניינים ומה לא - בשביל עצמם. הם קובעים מי נכנס לרשימה - גופים או אנשים פרטיים - ומי לא. הם יכולים בכל רגע להוציא ולהכניס שמות לרשימה הזו, מכיוון שהם הרגולטורים של עצמם. בעוד לפוליטיקאים יש רגולטור (היועץ המשפטי לממשלה) שיכול גם להעמיד אותם לדין על סוגיית ניגודי עניינים, השופטים הם היועצים המשפטיים של עצמם. אם הם עוברים על ניגודי עניינים, וכפי שראינו הם לא פעם עוברים, אין מי שיקרא אותם לסדר, או שיעמיד אותם לדין במקרים מסוימים, כפי שמעמידים לדין פוליטיקאים על עבירות דומות.

שופטי בית המשפט העליון - עוזי פוגלמן, אסתר חיות, חנן מלצר (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)שופטי בית המשפט העליון - עוזי פוגלמן, אסתר חיות, חנן מלצר (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

כך שזה היה בהחלט יופי של ספין. הרשות השופטת שידרה לציבור "אנחנו בעד שקיפות", אבל שכחה להוסיף פרט מאוד מהותי: מאחורי השקיפות הזאת, השופטים ימשיכו לקבוע לעצמם מה נכון או לא מבחינת ניגודי העניינים.

2. הנה דוגמה טובה מן העבר להחלטה שמקבלים השופטים לגבי עצמם. הנחיה 2.5 של פרקליטות המדינה קובעת "מדיניות פתיחה בחקירה והעמדה לדין בגין חשד למסירת אמרה או עדות כוזבת או סותרת בחקירה או במשפט ובגין סירוב להעיד".

ההנחיה הוצאה בשנת 1993 על ידי דורית ביניש, ולאחר מכן עברה כמה שינויים על ידי עדנה ארבל, בתפקידה כפרקליטת המדינה. השינויים הקימו על ארבל צעקה גדולה, גם בברנז'ה המשפטית ובמיוחד בקרב אבות גרושים, כיוון שהשינויים הכשירו למעשה, גם אם בניסוחים מפותלים, תלונות שווא בלי ענישה.

אחד ממבקריה הגדולים של ארבל בהנחיה הזו היה גיל רונן, עיתונאי שהיה פעיל מאוד בארגונים שונים למען זכויות האב ונגד אלימות שוטרים. רונן שם קץ לחייו בשנה שעברה בגיל 54. תחת הכותרת "המורשת המכוערת של עדנה ארבל" הוא מתח, בצדק לטעמי, ביקורת חריפה על השינויים שערכה במהלך 2003. "עדנה ארבל היתה פרקליטה אקטיביסטית, לפחות בתחומים שעניינו אותה", כתב רונן. "היא נקטה פעולות ונתנה הנחיות שהביאו לשינוי של ממש במדיניות הפרקליטות והמשטרה כלפי תלונות המוגשות על ידי נשים נגד גברים".

עדנה ארבל (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)עדנה ארבל (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)

אף שסעיף בחוק העונשין מאפשר לפסוק פיצויים נגד מתלונני שווא, בין שהם גברים ובין שהם נשים, ארבל הוסיפה סייגים, שעיקרו בפועל את החוק. היא קבעה כך: "יחד עם זאת, מקום שמדובר בחזרה מעדות של קורבן עבירת מין או של קורבן עבירות אלימות, יש לנקוט גישה זהירה ולהימנע בדרך כלל מהעמדת הקורבן לדין בגין מתן עדותו הסותרת"; "בעת קבלת החלטה בדבר נקיטת הליכים נגד עד שהיה קורבן לעבירת מין או אלימות, יש לקחת בחשבון את מצבו הנפשי של העד בעת המשפט, וזאת במיוחד כאשר מדובר בקורבן שהוא קטין, האמור להעיד נגד הורה או קרוב משפחה אחר. יש להביא בחשבון כי במקרים רבים חושש הקורבן מן האשם או חש כלפיו רגשי אשם, ולעתים אין הוא ניחן בכוח הנפשי הנדרש כדי להעיד נגדו בבית המשפט עדות מפלילה".

כל עוד מדובר בקטין, קביעותיה של ארבל נראות הגיוניות (אף על פי שברור כי לא מעמידים לדין ילדים על עניינים שכאלה), אבל אז מגיעה השורה התחתונה שלה: "לפיכך, רק במקרים נדירים ביותר, אם בכלל, יש מקום לניהול הליכים פליליים נגד העד במקרה שכזה, ובוודאי שאין מקום לעוצרו לצורכי חקירה. יחד עם זאת, מובן כי עדיין יש מקום לנהל חקירה שתחשוף אם הודח הקורבן לחזור בו מעדותו במשטרה, ואם כן - מי האחראי לכך".

כלומר, ארבל, ואת זה רונן הדגיש במאמרו, הכשירה למעשה תלונות כזב־שווא על אלימות ומין בכך שכרכה יחדיו את שני התחומים, ששונים במהותם. בכל מקרה, המסר של ארבל היה מאוד ברור: אין להעמיד נשים, בעיקר נשים, המגישות תלונות כזב־שווא נגד גברים - הן לגבי אלימות והן לגבי עבירות מין. אחת התלונות הנפוצות, יש לומר ההדדיות, היא בגין פגיעה של הורים בילדים. אפשר היה לכלול את כל זה במסגרת מדיניות ליברלית־פמיניסטית שהובילה ארבל, אפשר להצדיק אותה ואפשר לבקר אותה. אבל רצוי להרים גבה לנוכח השיטה שבה הנחיה של פרקליט מדינה קובעת מציאות בשטח, בניגוד לרוח החוק.

אלא שהבעיה היא לא פתלתלות משפטית באמצעות הנחיית פרקליט מדינה כזה או אחר. הבעיה היא שזמן קצר אחרי הפעלתה בפועל של ההנחיה, בתה של ארבל וחתנה ניהלו קרב גירושים מכוער למדי, שצנעת הפרט כמובן חלה עליהם. אלא שכאשר עניינים אישיים מתערבבים לכאורה עם עניינים אידיאולוגיים־מקצועיים, זכות הציבור לדעת את מעט הפרטים שאפשר לפרסם. ובכן, הבת הגישה תלונת שווא נגד בעלה והרחיקה אותו מהבית. הגירושים היו שיחת היום דאז במשפחה ואף הייתה מעורבות עמוקה וטבעית של עדנה ארבל.

ולא רק זאת: חתנה היה אז רשם בית המשפט, וכיום שופט בית משפט מחוזי. שמו איל באומגרט, ואת מינויו אז לשלום ארבל ובתה ניסו לטרפד בכל מחיר - בנפנוף של אותה תלונת שווא. ניסיון הטרפוד לא צלח, ובאומגרט מונה לשופט השלום במאי 2005.

כשהאישי מתערבב במקצועי מתבקש לשאול למה ארבל לא הרחיקה את עצמה מכל קביעה או התערבות בנושא תלונות שווא? זו שאלה טובה, כמו שאלת ניגודי העניינים של השופטים. הם הרי קובעים מה חל עליהם ומה לא, מהו ניגוד עניינים ומה לא.

יעקב וינרוט ועדנה ארבל (צילום: פלאש 90)יעקב וינרוט ועדנה ארבל (צילום: פלאש 90)

3. ב־2004 מונתה ארבל לעליון במינוי שנוי במחלוקת. בדומה לשאר שופטי העליון באותה תקופה, הייתה לה תפיסה מסוימת מאוד לגבי דמי מזונות: הגברים צריכים לשלם, לא חשובה המשמורת, לא חשובות הכנסות האישה. זו התפיסה ששררה בעליון, זו התפיסה שייצגה במיוחד גם ארבל - עד שבא פסק הדין התקדימי במהלך 2017, רק לאחר שארבל פרשה מהעליון (2012).

כזכור, העליון קבע כי הורים גרושים שחולקים משמורת משותפת על ילדים בני 6 עד 15 ושכרם זהה או קרוב לכך, יהיו חייבים בדמי מזונות משותפים בהתאם ליכולותיהם הכלכליות. יש לפסק דין זה השלכות כלכליות עתידיות אדירות וגם השלכות כלכליות לגבי מה שקרה בעבר בתחום המזונות - ובעקבות פסק הדין יש אי־סדר עצום בפסיקות.

ארבל הפגינה עמדה מאוד ברורה בעניין הזה. הנה לדוגמה פסק דין שלה ב־2008, שהוא תמצית הסיפור בקליפת אגוז: בני זוג התחתנו בשנת 2003 ומנישואיהם נולדה בת, שהייתה בעת מתן פסק הדין בת קרוב ל־5. זמן קצר לאחר נישואיהם עלו יחסיהם על שרטון ובמשך תקופה ארוכה ניהלו הליכים שונים זה נגד זה, בין היתר בנושא המשמורת והמזונות. בסיכומם של ההליכים קבע בית המשפט לענייני משפחה בחדרה כי

משמורת הקטינה תהיה אצל האב, האם תהיה זכאית ל־750 דולר לחודש, בכפוף לכך שתציג חוזה שכירות בסכום זה, וכי האב ישלם לאם בנוסף "דמי אירוח" עבור הילדה בסך 1,000 שקל לחודש. שני הצדדים ערערו למחוזי, שקבע כי האב ישלם 4,000 שקל מדי חודש כולל דמי אירוח עד תאריך פסק הדין, וממנו והלאה 1,000 שקל לחודש.

האב ערער לעליון, ועיקר טענתו הייתה שהוא צריך לשלם 1,000 שקל לחודש למרות היותו ההורה המשמורן. ארבל דחתה את עתירתו, ושימו לב מה כתבה בהחלטתה: "...הגעתי למסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשה... הדין החל על בני זוג יהודים בנושא החיוב במזונות ילדיהם הקטינים הוא הדין העברי, אשר קובע כי החובה לספק את צורכיהם ההכרחיים של הילדים מוטלת במלואה על האב. חיובה של האם במזונות עשוי לקום מדין צדקה...".

מזונות ילדים (צילום: שאטרסטוק)מזונות ילדים (צילום: שאטרסטוק)

בהמשך כתבה: "חובתו המוחלטת של האב לשאת בצרכים ההכרחיים של ילדיו הקטינים חלה בין אם המשמורת על הילדים נמסרה לאם, בין אם היא נמסרת לאב, ובין אם היא ניתנת במשותף לשני ההורים...".

על פי לא מעט משפטנים, הקביעות של ארבל, כמו הקביעות של חבריה בעליון בזמנו, היו מוטעות לחלוטין ונתנו פירוש לא נכון לדין העברי במשך עשרות שנים. העליון אימץ גישה שתואמת בעיקר תפיסת עולם מסוימת, כפי שעלה מהכרעותיה של ארבל, שלכאורה פירשה באופן שגוי את הדין העברי. על סמך פסיקתה של ארבל ושופטים אחרים ניתנו לאורך השנים אלפי פסקי דין שמפלים לכאורה את הגברים, עם משמעות כלכלית אדירה מצרפית של מיליארדי שקלים.

4. עכשיו עולה השאלה, האם לארבל היה לכאורה אינטרס אישי? משפטנים שאיתם שוחחתי אומרים שמדובר במדיניות כללית ולא היה אפשר לפסול את ארבל מלדון בסוגיה כללית רק משום שבתה התגרשה: לפי התפיסה הזו, כל שופטי העליון לא יוכלו לדון בסוגיות כלליות משום שבתוך משפחתם יש איזשהו מקרה שנוגע לכך.

אני מקבל את הטיעון הזה, אבל במקרה של ארבל הוא ממש לא מחזיק מים. לא מדובר בגירושים של בת אחת, אלא בגירושים של בת נוספת של ארבל אחריה (אומנם אחרי פסק הדין) וגם של קרובת משפחה נוספת. כשארבל יושבת, אם כן, בדיון שיש לו השפעה כלכלית אדירה על משפחתה, בשלושה מקרים, היה עדיף לו הייתה פוסלת את עצמה. בשביל זה הרי נועדו ה"מניעויות", לטפל במקרים די מובהקים מסוג זה.

נשיאת ביהמ''ש העליון אסתר חיות (צילום: פלאש 90,אורן בן חקון)נשיאת ביהמ''ש העליון אסתר חיות (צילום: פלאש 90,אורן בן חקון)

ולגבי המדיניות ה"כללית": ייתכן שפרקליטי נתניהו יגידו במשפט בתיק 4000 שנתניהו ניהל מדיניות כללית שהוא ראה אותה כפועלת לטובת הצרכנים ולטובת התחרות - בין שהתאימה לבזק ובין שלא (אגב, היא ממש לא התאימה לבזק, היא התאימה מאוד לצרכנים). לכן כל סוגיית ניגוד העניינים מתחדדת עוד יותר לאור התנהלותה של ארבל. אם ארבל לא, אז למה נתניהו כן? אולי משום שלשופטים אין יועץ משפטי לממשלה שמחליט בצורה שרירותית איפה עובר הקו הפלילי בניגוד עניינים.

וזו סיבה נוספת לכך שצריך למחוק או לתקן את עבירת הסל "מרמה והפרת אמונים" הכוללת את ניגודי העניינים, כפי שהציע בזמנו פרופ' אמנון רובינשטיין. אם אי אפשר להחיל אותה על שופטים ופרקליטים אלא רק על פרקליטים - אין סיבה להחיל אותה בכלל.

רובינשטיין כבר כתב לפני 13 שנה ב"מעריב" כך: "שלטון החוק דורש שהעבירה תוגדר היטב כך שכל אדם יידע מה ההתנהגות האסורה בחוק. משטרים טוטליטריים מתאפיינים על ידי עבירות סל כלליות, המאפשרות להאשים כל אדם. בארץ, החוק הפלילי מגדיר בדרך כלל היטב עבירה, אך יש גם חריגים לכך. אחד החריגים הוא 'מרמה והפרת אמונים', לפיה 'אסור על עובד הציבור לעשות... מעשה של הפרת אמונים הפוגע בציבור'... 'שלטון החוק' ישראלי זה הביא לאבסורד. הוא הוציא שם רע לחקירות אנשי ציבור... הגיעה העת לזנוח הגישה של 'כולם לגיליוטינה'...".

5. חיים כהן ז"ל, לשעבר המשנה לנשיא בית המשפט העליון, שר המשפטים, היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה, סיפר את הסיפור הבא לאחד מבני שיחו: הגיע אליו ערעור על אדם שהורשע בגניבה. זמן קצר לפני כן פרצו לביתו של כהן וגנבו חלק מתכולתו. כהן היה נסער מאוד על מה שנעשה. כיוון שחשב שכעסו עלול להטות את דינו של האדם שהורשע ולהחמיר איתו מתוך נטייה אישית - החליט לפסול את עצמו.
אצל עדנה ארבל זה לא קרה.

6. פניתי לעדנה ארבל בסדרת שאלות מפורטות על כל הנושאים שהעליתי פה, מהנחיה 2.5 ועד לפסיקותיה בעליון והערבוב לכאורה בין העניינים המקצועיים לאישיים - והיא העדיפה להגיב בצורה לקונית: "צר לי על פנייתך, שכן הדברים הנאמרים הינם מופרכים, חסרי בסיס ואינם ראויים לתגובה".

מהרשות השופטת נמסר בתגובה לשאלות שהופנו לאיל באומגרט, שופט מחוזי מכהן, בנוגע לתלונת השווא וניסיון טרפוד מינויו על ידי ארבל: "השופט באומגרט אינו מעוניין להגיב".