לפני שנים, בהיותי בשליחות מודיעינית באיטליה, ביקרתי בקולוסאום ובאתי לשער טיטוס. עמדתי מולו דקות ארוכות, מתבונן במנורה ובדמויות של בני עמי המושפלים, המנוצחים בידי האימפריה הרומית. השמש יקדה, ודמעות עלו בעיניי. כנראה משמיים רצו, והיו אלו הימים שלפני תשעה באב. יהודי חילוני אני, ואיני צם ביום הזה. 

עבורי זה יום המסמל חורבן של העם היהודי, של הלאום היהודי: בפעם הראשונה כאשר האימפריה הבבלית החזקה ביותר בעולם העתיק במזרח התיכון הכניעה את ממלכת יהודה, שהימרה על משענתה של אימפריה אחרת, כושלת, והיא מצרים; ובפעם השנייה כאשר מדינת היהודים מרדה, לבדה, באימפריה הרומית החזקה. אבל במסגרת ה"הדתה" שחינכו אותי עליה בבית הספר החילוני בקריית חיים הפועלית, לימדו אותי גם תלמוד ותורה שבעל־פה, ולמדתי שבצד הגורמים הגיאו־פוליטיים והצבאיים שהביאו לסיום העצמאות היהודית השנייה, היו גם גורמי פנים, שהמרכזי שבהם כונה בפי חכמינו בשם "שנאת חינם".

משחזרתי ארצה, מראות שער טיטוס - המקורי, לא התמונה - לא הרפו ממני. היינו אז לקראת מלחמת יום הכיפורים, 1973. פתחתי את ספרו של יוסף בן מתתיהו, "מלחמת היהודים". באחד הפרקים מספר המחבר כי בתחילת המצור על ירושלים השתוקקו מפקדי הצבא הרומי לתקוף את העיר כדי לנצל את ריב האחים של היהודים. אבל המפקד העליון שלהם, אספסיאנוס, אמר להם כך: "אם נתקוף את העיר מיד, הרי יביא הדבר לאיחוד בין האויבים ויפנו כנגדנו את מלוא כוחם. אבל אם נמתין, יימצאו אויבינו במספר קטן יותר, לאחר שיתבזבזו במאבקם... יש להניח לנפשם את היהודים הללו המשמידים זה את זה". 

שער טיטוס ברומא (צילום: יוסי זמיר פלאש 90)שער טיטוס ברומא (צילום: יוסי זמיר פלאש 90)

אכן הייתה זאת מלחמת היהודים אלו באלו שעה שנלחמו נגד הרומאים, שהובילה לחורבן. סיבתה לדברי חכמינו ב"שנאת חינם". מהי? זאת אינה שנאה מיותרת כפשוטה של לשון. לדעתי מדובר במשהו מהותי יותר. שנאת חינם היא אמונה אלוהית בעמדותיהם של בעלי השנאה, וכי השטן מצוי אצל מושאי שנאתם; לשנאת חינם אין אוזן שומעת לדברי מושאי שנאתה, ואין לה לב מבין למניעיהם ולדעותיהם; זאת שנאה המעוורת את המציאות, הדוחה אוטומטית כל ערעור והרהור בצדקת דרכה האלוהית; זאת שנאה שעיוורת לתוצאות; זאת שנאה שאינה מאפשרת שום דו־שיח עם מושאי שנאתה, שלא לדבר על שיתוף פעולה. ומכאן הדינמיקה לריב אחים. 

הגדולה בסכנות שנאת החינם היא ששנאה זאת תהיה בעדיפות על פני הסולידריות מול אויב חיצוני. לכן כה מזעזע הקטע בספרו של בן מתתיהו שבו הוא מספר כיצד שנאת החינם הביאה לכך שכל צד שרף את מחסני המזון של יריביו. צמרמורת אוחזת בי כשאני קורא את הקטע הבא: "ויוחנן ואנשיו בזזו את בני העיר. וגם לו הייתה העיר לטרף במלחמתו עם צריו (הרומאים). ומדי היות מלחמה ליונתן מלפנים ומאחור, חצה את אנשיו להילחם לשני צדדים: אלו ירו מן האולמות בשונאיהם (הרומאים) העולים עליהם מן העיר, ואלו הגנו על עצמם במכונות מלחמה מפני היורים עליהם מבית המקדש" (לוחמי המחנה היריב בפיקוד אלעזר).

הבנתם? לוחמיו של יוחנן מגוש חלב, גיבורי הגליל, נלחמו בו זמנית נגד הרומאים ונגד אחיהם למחנה היריב. האם הגזים? אולי! האם ישנה תרופה לעצירת שנאת חינם הפושה בממלכת ישראל השלישית? כיצד משטחים את עקומת השנאה?