ההסכמים ההיסטוריים שנחתמו אתמול בוושינגטון רשומים על שמם של שלושה: הנשיא דונלד טראמפ, שיצא מהסכם הגרעין עם איראן וקירב אותה לטווח של חודשיים־שלושה מהפצצה; האיראנים, שמכבידים את עולם ואימתם על הסביבה כולה; ובנימין נתניהו, שחזר למקורותיו מימי "עושים שלום בטוח", סיסמת הבחירות שלו ב־1996, שלוש שנים לאחר החתימה על הסכמי אוסלו המשוקצים. 

אתמול חתם נתניהו על הסכם־המשך לאוסלו. הכיר (שוב) בפתרון שתי המדינות, נסוג מכוונתו לספח שטחים ביהודה ושומרון והקפיא את ההתנחלויות. תמורת זה הוא לא הפסיק מלחמה, כי לא הייתה לנו מעולם מלחמה עם המפרץ, אבל תקע אצבע בעיניהם של מי שלא יחמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות, הילדים המעצבנים של השכונה שיגיעו תמיד להחריב את המסיבה: הפלסטינים. גם אתמול הם שמרו על המוניטין שלהם ושיגרו רקטות לעבר אשדוד ואשקלון בעיצומו של הרגע החגיגי בבית הלבן, לאמור: אתם תחגגו על המדשאה הדרומית, אנחנו נכניס למקלטים את ישראל הדרומית.

בני גנץ מתייחס להסכם עם איחוד האמירויות. צילום: מוטי כליף / לע"מ

שרידי השמאל הישראלי ומתנגדיו של נתניהו צריכים לחבק את ההסכם הזה ולשבח את ראש הממשלה על שהלך אליו. בסופו של יום, ההסכמים נחתמו עם המדינה, לא עם השליט. אנחנו, ילדינו ונכדינו נהנה מהם. נתניהו אולץ לוותר על חלומותיו המשיחיים, לגדוע את הפלירטוט עם הימין הקיצוני ולחזור למה שהבטיח להיות פעם: שלום בטוח, חתימה על אוסלו, החזרת חברון, הסכמי וואי, נאום בר־אילן, הקפאת ההתנחלויות, המו"מ עם הפלסטינים בלונדון ואצל ג'ון קרי. 

כל אלה היו נתניהו המדינאי, שאולץ להתמרכז ולהשלים עם המציאות המזרח תיכונית. בשלוש השנים האחרונות, ככל שהעמיקו החקירות נגדו, הוא פצח ברומן לוהט עם הימין הקיצוני במאמץ לשריין לעצמו בייס לוחמני ולבנות את "הגוש" המפורסם שיחצוץ בינו לבין מערכת אכיפת החוק. הוא ירד מנאום בר־אילן, גנז את פתרון שתי המדינות, הקפיא את המו"מ והשליך את הפלסטינים אל מתחת לגלגלי האוטובוס. 
אחר כך, עם האוכל בא התיאבון, והוא הודיע שילך למהלך היסטורי של החלת הריבונות הישראלית על ההתיישבות בשטחים. אז זהו, שזה לא מסתייע. אתמול העסק הזה התפרק.

השלום שנחתם רחוק מלהיות "שלום תמורת שלום" והעיקרון המנחה שלו ברור: אין סיפוח, יש הקפאה דה־פאקטו, יש הסכמה בשתיקה לעסקאות חמקנים ונשק אסטרטגי. תארו לעצמכם שההסכם הזה היה נחתם על ידי מנהיג כלשהו שאינו נתניהו. מה נתניהו היה עושה לו עכשיו בכיכרות, ברחובות ומעל דוכן הכנסת.

חתימת הסכם השלום בוושינגטון (צילום: רויטרס)
חתימת הסכם השלום בוושינגטון (צילום: רויטרס)

אף שלא מדובר בשלום במובנו המילולי, להסכמים שנחתמו אתמול יש פוטנציאל השפעה היסטורי משמעותי. אם אכן זה הכיוון שאליו ילך העולם הערבי המתון, צריך לקוות שאיפשהו, מתישהו, ייפול גם האסימון אצל הפלסטינים. למרבה הצער, אין לנו אפשרות להחליף את הפלסטינים באמירותים, בבחריינים או בלוקסמבורגים. אנחנו תקועים איתם כאן - ואתמול למדו את זה על בשרם, פעם נוספת, תושבי אשדוד ואשקלון.

העובדה שהחומה הערבית נסדקת וישראל מצליחה לקעקע את הפרדיגמה שלפיה רק פתרון הסוגיה הפלסטינית יביא נורמליזציה, עשויה לעזור לדור הבא של המנהיגות הפלסטינית להבין שהגיע הזמן לגנוז את החלומות ולהתחבר למציאות. 

טראמפ ונתניהו בחתימת ההסכמים בבית הלבן (צילום: REUTERS/Tom Brenner)
טראמפ ונתניהו בחתימת ההסכמים בבית הלבן (צילום: REUTERS/Tom Brenner)

מי הוא נתניהו האמיתי? אני מעריך שנתניהו האמיתי היה מעדיף לספח את יהודה ושומרון מלפתוח שגרירות באבו דאבי. אבל נתניהו האמיתי הוא גם זה שזורם עם האירוע, שממצה את המקסימום שאפשר למצות מהסיטואציה ואחר כך גוזר את הקופון לגמרי לבד. כך או אחרת, עכשיו יש לו מורשת. הוא ממשיך את שרשרת הדורות, הוא ממשיך את מסורת ההסכמים, הוא מוותר על החלומות המשיחיים ומושיט יד לשלום. את זה כבר אף אחד לא ייקח ממנו.