אתמול חתם נתניהו על הסכם־המשך לאוסלו. הכיר (שוב) בפתרון שתי המדינות, נסוג מכוונתו לספח שטחים ביהודה ושומרון והקפיא את ההתנחלויות. תמורת זה הוא לא הפסיק מלחמה, כי לא הייתה לנו מעולם מלחמה עם המפרץ, אבל תקע אצבע בעיניהם של מי שלא יחמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות, הילדים המעצבנים של השכונה שיגיעו תמיד להחריב את המסיבה: הפלסטינים. גם אתמול הם שמרו על המוניטין שלהם ושיגרו רקטות לעבר אשדוד ואשקלון בעיצומו של הרגע החגיגי בבית הלבן, לאמור: אתם תחגגו על המדשאה הדרומית, אנחנו נכניס למקלטים את ישראל הדרומית.
השלום שנחתם רחוק מלהיות "שלום תמורת שלום" והעיקרון המנחה שלו ברור: אין סיפוח, יש הקפאה דה־פאקטו, יש הסכמה בשתיקה לעסקאות חמקנים ונשק אסטרטגי. תארו לעצמכם שההסכם הזה היה נחתם על ידי מנהיג כלשהו שאינו נתניהו. מה נתניהו היה עושה לו עכשיו בכיכרות, ברחובות ומעל דוכן הכנסת.
אף שלא מדובר בשלום במובנו המילולי, להסכמים שנחתמו אתמול יש פוטנציאל השפעה היסטורי משמעותי. אם אכן זה הכיוון שאליו ילך העולם הערבי המתון, צריך לקוות שאיפשהו, מתישהו, ייפול גם האסימון אצל הפלסטינים. למרבה הצער, אין לנו אפשרות להחליף את הפלסטינים באמירותים, בבחריינים או בלוקסמבורגים. אנחנו תקועים איתם כאן - ואתמול למדו את זה על בשרם, פעם נוספת, תושבי אשדוד ואשקלון.
העובדה שהחומה הערבית נסדקת וישראל מצליחה לקעקע את הפרדיגמה שלפיה רק פתרון הסוגיה הפלסטינית יביא נורמליזציה, עשויה לעזור לדור הבא של המנהיגות הפלסטינית להבין שהגיע הזמן לגנוז את החלומות ולהתחבר למציאות.
מי הוא נתניהו האמיתי? אני מעריך שנתניהו האמיתי היה מעדיף לספח את יהודה ושומרון מלפתוח שגרירות באבו דאבי. אבל נתניהו האמיתי הוא גם זה שזורם עם האירוע, שממצה את המקסימום שאפשר למצות מהסיטואציה ואחר כך גוזר את הקופון לגמרי לבד. כך או אחרת, עכשיו יש לו מורשת. הוא ממשיך את שרשרת הדורות, הוא ממשיך את מסורת ההסכמים, הוא מוותר על החלומות המשיחיים ומושיט יד לשלום. את זה כבר אף אחד לא ייקח ממנו.
התרעות פיקוד העורף