השבוע, במהלך הסגר, ניסיתי לעשות חשבון נפש, מעין סיכום מצב - ונותרתי כואב ומודאג. כואב ממצבה של מדינתי האהובה, ומודאג מפני הבאות. רבים צופים מרי אזרחי העומד לפתחנו, ואחרים שואלים לאן עוד נידרדר? לאן מובלת המדינה: האם פנינו לכאוס, למלחמת אחים או לפגיעה קשה ביסודותיה הדמוקרטיים? האם כל התשובות נכונות או רק חלקן?

נתניהו מעדכן על המשך הסגר

אני מתקשה למצוא תשובות מספקות. אין כמעט בנמצא נקודות אור ותקווה, ונגיף הקורונה עוטף את כולנו ברגשות דכדוך ומועקה קשים.
הנהגת המדינה אינה מהווה דוגמה ציבורית נאותה. הפרת התקנות על ידי שרים, ח"כים ואנשי ציבור מגבירה את תהיות הציבור, ששואל את עצמו מדוע עליי להקפיד על הנחיות הסגר כאשר אלו שגזרו אותם עלינו מפירים אותן.

התעקשותו ונחישותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו להידוק הסגר חשודות כי אינן מטעמי בריאות הציבור אלא הן טקטיקה הישרדותית אישית, שנועדה לשמור אותו על כיסאו. בה בעת רצף האמירות המקוממות של מספר שרים וח"כים המתעקשים לשמור על ראש הממשלה, מוסיפות לייאוש. התבטאויותיו של יו"ר הקואליציה מיקי זוהר, למשל, בסיום נאומה המרגש של חברת הכנסת ע'דיר מריח מיש עתיד, אינן ראויות להישמע מעל במת הכנסת. 

גם הערותיו של השר לביטחון הפנים אמיר אוחנה לשוטרים - "רוחות רעות מנסות ממניעים זרים לרפות את ידיכם מלאכוף את החוק והסדר" - פוגעות פגיעה אנושה בחוסן הדמוקרטי של ישראל ועדיף היה שלא ייאמרו. אף לא אחד מצמרת הליכוד גינה את האמירות הללו בפה מלא, וגם ההערות שכבר נשמעו נראה היה שניתנו באופן מאולץ כדי לצאת ידי חובה. במדינה מתוקנת, שאותה בנינו ולה הורגלנו, היה דובר ממשלתי מגנה את הדברים וקורא את הדוברים לסדר.

גם אנשי כחול לבן החברים בממשלת האחדות (היכן האחדות, באמת?), שדעותיהם שונות בתכלית מהקו שמובילים ראש הממשלה ותומכיו, אינם מצליחים לעודד או להפיח תקווה. להפך, הם מעוררים ביקורת רבה, ורפיונם מחזק את האכזבה שחשים בוחרי המפלגה. התקשורת מדווחת כי סדקים וחילוקי דעות מעסיקים את אנשי רשימת כחול לבן המתקשה לתפקד. מקובלת עליי דעתם של מספר פרשנים הגורסים כי תהא זו טעות טרגית אם המפלגה תגרום לנפילת הממשלה. למרות תפקודה שרחוק מלהשביע רצון, האלטרנטיבות בשלב זה נראות גרועות יותר.

נתניהו וגנץ במליאה (צילום: דוברות הכנסת, יהונתן סמייה)נתניהו וגנץ במליאה (צילום: דוברות הכנסת, יהונתן סמייה)

חזית של מפגינים 

ובינתיים, המשטרה הולכת והופכת לאויבת הציבור, במקום למלא את התפקיד שלשמו היא קיימת - להגן על הציבור. התופעות הרבות מדי של אלימות משטרתית שלא בצדק, ופעמים רבות תוך חוסר שיקול דעת, יצרו חזית של מפגינים מול שוטרים. חזית המסוכנת מאוד ליחסי הציבור של רשויות אכיפת החוק.

אין ספק כי מה שמיוחס למשטרה כצייתנות פוליטית, נובע בעיקרו ממאבק הכוחות בצמרת המשטרה לקראת מינוי צפוי של המפכ"ל הבא. אף לא אחד יודע מתי ימונה מפכ"ל, ובינתיים סובלת המשטרה מחוסר פיקוד ושליטה. קריטי הוא שפיקוד המשטרה יבחן לעומק ובאומץ את אירועי החודשים האחרונים, ויפיק מהם לקחים ומסקנות מעשיות ומיידיות. זאת כדי למנוע התערערות נוספת במידת האמון שהציבור רוחש למשטרה. 
איני זוכר מצב דומה בעבר. ישראל, מדינה מובילה ומתקדמת שעמדה מאז הקמתה בגבורה עילאית מול כל אויב שקם נגדה, נמצאת במצב טרגי, מבולבל וחסר חזון ותקווה. משבר בריאותי וכלכלי מייאש וקרע חברתי עמוק.

הנהגת המדינה, שתקום לאחר פרישתו של בנימין נתניהו (אם וכאשר), תתמודד עם שלל מצוקות בכל תחומי החיים. תידרש תקופת מעבר קשה וסבוכה, שכולנו מקווים שלא תהיה ארוכה מדי, והמון אורך רוח וסבלנות. למי שמצפה לנפלאות שיקרו מיד לאחר פרישת נתניהו נכונה אכזבה. 
עם ישראל חזק ויודע לשלב ידיים בעתות מצוקה. אל לנו להיקלע לייאוש ולחידלון. רבים מבני הארץ הזו ראויים ומוכשרים להימנות עם הנהגת המדינה. הבה נתעשת, ננסה לחפש ולאתר את נקודות האור ולהיתלות בהן בציפייה לעתיד טוב יותר.

הכותב הינו ראש השב"כ לשעבר ונשיא חברת C.G.i למודיעין עסקי

tguvot@maariv.co.il