השבוע, במהלך הסגר, ניסיתי לעשות חשבון נפש, מעין סיכום מצב - ונותרתי כואב ומודאג. כואב ממצבה של מדינתי האהובה, ומודאג מפני הבאות. רבים צופים מרי אזרחי העומד לפתחנו, ואחרים שואלים לאן עוד נידרדר? לאן מובלת המדינה: האם פנינו לכאוס, למלחמת אחים או לפגיעה קשה ביסודותיה הדמוקרטיים? האם כל התשובות נכונות או רק חלקן?
התעקשותו ונחישותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו להידוק הסגר חשודות כי אינן מטעמי בריאות הציבור אלא הן טקטיקה הישרדותית אישית, שנועדה לשמור אותו על כיסאו. בה בעת רצף האמירות המקוממות של מספר שרים וח"כים המתעקשים לשמור על ראש הממשלה, מוסיפות לייאוש. התבטאויותיו של יו"ר הקואליציה מיקי זוהר, למשל, בסיום נאומה המרגש של חברת הכנסת ע'דיר מריח מיש עתיד, אינן ראויות להישמע מעל במת הכנסת.
גם אנשי כחול לבן החברים בממשלת האחדות (היכן האחדות, באמת?), שדעותיהם שונות בתכלית מהקו שמובילים ראש הממשלה ותומכיו, אינם מצליחים לעודד או להפיח תקווה. להפך, הם מעוררים ביקורת רבה, ורפיונם מחזק את האכזבה שחשים בוחרי המפלגה. התקשורת מדווחת כי סדקים וחילוקי דעות מעסיקים את אנשי רשימת כחול לבן המתקשה לתפקד. מקובלת עליי דעתם של מספר פרשנים הגורסים כי תהא זו טעות טרגית אם המפלגה תגרום לנפילת הממשלה. למרות תפקודה שרחוק מלהשביע רצון, האלטרנטיבות בשלב זה נראות גרועות יותר.
ובינתיים, המשטרה הולכת והופכת לאויבת הציבור, במקום למלא את התפקיד שלשמו היא קיימת - להגן על הציבור. התופעות הרבות מדי של אלימות משטרתית שלא בצדק, ופעמים רבות תוך חוסר שיקול דעת, יצרו חזית של מפגינים מול שוטרים. חזית המסוכנת מאוד ליחסי הציבור של רשויות אכיפת החוק.
התרעות פיקוד העורף