זה שני עשורים שהאלימות בחברה הערבית בישראלית הולכת ומתרחבת. השנה החמיר עוד יותר המצב, והפך מדאיג ביותר עם 90 נרצחים המהווים יותר מ־60% מכלל הנרצחים במדינה, וזאת בעוד המגזר הערבי מהווה כ־20% מהאוכלוסייה בישראל. דוח מרכז המחקר של הכנסת קובע כי 41% מכלל החשודים בפלילים בשנה החולפת היו מהחברה הערבית. ערבים חשודים בכ־82% מעבירות הרצח שבהן נעשה שימוש בנשק. על פי נתוני שירות בתי הסוהר, היו בסוף חודש מרץ 44% שפוטים ערבים ו־55% עצורים בחשד לפלילים מבני המגזר.

לאחרונה מספר תיקי האלימות במשפחה גדל ב־26%, פי עשרה מהגידול שנרשם בקרב יהודים, וגם רציחות בתוך המשפחה התרבו. שיעורם של הלא יהודים גבוה מאוד גם בקרב הקורבנות. לדעת מומחים, האלימות המתפרצת מבוססת הן על גורמים פנימיים ותרבותיים בחברה הערבית והן על גורמים חיצוניים ומוסדיים. להתפשטות התופעה אחראים, בין היתר, הנורמות החברתיות השורשיות והמבנה הפטריארכלי המסורתי, וזאת במקביל להתעצמות ארגוני הפשיעה במגזר ולהמשך ההזנחה רבת־השנים מצד ממשלות ישראל, חוסר בתשתיות ופערי חינוך גדולים.

ממסמך מחקר של הכנסת עולה כי החלטת הממשלה 1402 משנת 2016 לשיפור רמת הביטחון במגזר הערבי, יושמה באופן חלקי בלבד, הן בתחום הקמתן וחיזוקן של תחנות משטרה והן בתחום כוח האדם. על פי החלטת הממשלה היו אמורות לקום או להשתדרג 18 תחנות ונקודות משטרה ברחבי הארץ. שבעה מהפרויקטים הללו כלל לא בוצעו, ועיקר הפער הוא בדרום הארץ. בהחלטת הממשלה נקבע שיש להוסיף 2,600 תקני כוח אדם. המשטרה תכננה לגייס 1,613 תקנים, 600 מהם מהחברה הערבית. בפועל גויסו 1,231 שוטרים, מהם 460 שוטרים מוסלמים, צ'רקסים ובדואים - 76% מהיעד שהמשטרה קבעה כיעד לגיוס.

כמויות הנשק הבלתי חוקי המוחזקות בידי האוכלוסייה הערבית הן גדולות, וכבר כמה פעמים הכריזה המשטרה על מבצעי השבת נשק ללא העמדה לדין - אך כל המבצעים נחלו כישלון חרוץ. חשיבות איסוף הנשק הבלתי חוקי באמצעות מודיעין ואכיפה משטרתית וחקירתית היא קריטית, מה גם שהאלימות גולשת לחברת הפשע היהודית. הבעיה היא שאמון הציבור הערבי במשטרת ישראל נמצא בירידה מתמדת. כדי לשנות זאת, נדרש שינוי מרחיק לכת בחשיבה ובתכנון המשטרתי בנושא.

חשד לרצח בטירה (צילום: דוברות המשטרה)חשד לרצח בטירה (צילום: דוברות המשטרה)

המדינה אחראית למה שקורה בתחומה, ומוטלת עליה חובה לטפל במה שקורה במגזר הערבי. היא צריכה לסגור את פערי התקציב והתשתית, הפערים הגדולים בחינוך, בתעשייה, בתעסוקת אקדמאים ובעוד שורה ארוכה של נושאים שהיו מוזנחים במשך השנים. בראש ובראשונה צריכים מנהיגי הציבור הערבי ליטול אחריות על עצמם ועל הציבור שאותו הם אמורים לייצג. אנו שומעים חדשות לבקרים את זעקת נציגי הציבור, אך הם נעדרי אחדות ואינם מציגים זולת טענות תוכניות מעשיות לפתרונות. אין בכך הסרת אחריות מן הממסד הפוליטי, המשטרתי ומוסדות הממשל, אולם ללא פעילות פנים־קהילתית, מוניציפלית וחברתית, יקשה לצמצם או להפחית משמעותית את התופעה.

הניכור, החשד והגזענות בין הציבור הערבי ליהודי מקשים ומסבכים את הסיכוי לפתרון. כדי לפתור בעיות של אלימות חשובה ביותר עבודה צמודה עם הקהילה, זיהוי אוכלוסיות בעלות השפעה בחברה וחיבור לנשים ולצעירים במיוחד, אלו שנחשפו לכללי ההתנהלות הדמוקרטית. כ־50% מהמגזר הערבי הם צעירים, ולמעלה מ־20% מהסטודנטים בטכניון הם ערבים. 30% מהרופאים הם בני המגזר, אבל אם ניקח לדוגמה את המתרחש בבית החולים רמב"ם - שם רק 15% ממנהלי המחלקות הם ערבים. ההצהרות והנאומים בדבר הצורך בשילוב ובדו־קיום הם כרגע מס שפתיים ולא יותר.

הדרך לשוויון עוברת, בין היתר, בפעולות משותפות למיגור האלימות. אבל לא הממשלה ומוסדותיה, לא המשטרה ולא החברה הערבית ומובילי דעת הקהל בתוכה ממלאים את תפקידם למיגור תופעות האלימות והשלכותיהן. זוהי רעה חולה וטרגית, והשלכותיה לעתיד הן חמורות. בארגוני פשיעה יש להילחם עד חורמה, להוקיעם מן החברה ולחסל את יכולת הפעולה שלהם. אני מאמין כי זהו אינטרס משותף של החברה הערבית והיהודית, שניתן לקדמו בכוחות משותפים ובשילוב ידיים, והלוואי ששיתוף כזה גם יסייע לבניית גשרים של שוויון, שיתוף פעולה וחיים משותפים, סובלניים ושקטים.

[email protected]