המפתח לשינוי הרכב הממשלה הבאה טמון בעמדתן של המפלגות החרדיות. האם יחזקו את הברית שנכרתה עם בנימין נתניהו בשנים האחרונות וימשיכו את החרם על יש עתיד ויאיר לפיד, או שישנו כיוון. בלי תמיכתן של ש"ס ויהדות התורה אין לביבי שום יכולת להקים קואליציה. אין ממשלת ימין בלי החרדים. ביבי יודע זאת, יריביו הפוליטיים יודעים זאת.

כניסתו של גדעון סער לזירה מעוררת סיכוי לשינוי מסוים בחלוקת המנדטים. השינוי המדובר איננו בין קבוצות הימין הקיצוניות לבין המרכז הפוליטי. אין היום, במה שמכונה 'המרכז הפוליטי', אף אדם המצטייר כמועמד ראוי שיכול להציב אלטרנטיבה מנהיגותית לזו של הנוכל מבלפור. גדעון סער איש ראוי, אבל הוא מייצג השקפת עולם ימנית מובהקת, ובניגוד לנתניהו, הוא גם מאמין בה.

עימותים אלימים בין שוטרים לחרדים בהלווית האדמו"ר. צילום: מוטי זילברברג



בשבועות האחרונים מנסה ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק, להציג את עצמו כחלופה. עד כדי כך הרחיק ברק לכת שבראיון בשבוע החולף אמר כי אם מסיבה כלשהי נתניהו לא יוכל למלא את התפקיד, הוא עצמו היחיד שיוכל לתפוס את הגה השלטון תוך דקות ולתת לאזרחי ישראל הרגשת ביטחון. לנוכח ההתפעלות העצמית שלו קצת קשה לשכוח שברק היה ראש ממשלה כושל במיוחד.

מוכשר ככל שיהיה, ברק אינו אלטרנטיבה, אינו אהוד, אינו מקובל. הופעותיו בתקשורת שנונות, ובוודאי פוגעות בנתניהו, שעמו שיתף פעולה כמה שנים למען אפשרות מימוש ההזיה המסוכנת של תקיפת מתקני הגרעין באיראן. יש לזכור כי מאיר דגן, ראש המוסד המנוח, טען כי ברק הוליך שולל את ממשלת ישראל והציג לה מצג שווא, כאילו ממשל אובמה (מפיו של שר ההגנה ליאון פאנטה) היה מוכן לעצום עין ולהשלים בשתיקה עם פעולה ישראלית באיראן.

המפתח לשינוי מתחיל ביכולת להידבר עם הסיעות החרדיות. בנסיבות הפוליטיות של השנים האחרונות, נתניהו היה האופציה היחידה מבחינת החרדים. אופציה זו קרובה למצות את עצמה. החבל שעליו מהלכים דרעי ושותפיו דק ומתוח מאוד. צעד בלתי זהיר והוא עלול להיקרע. הכעס ההולך וגובר בקרב הציבור החילוני כלפי החרדים עלול להסתיים בקרע, שלטווח הרחוק יגרום נזק שאינו בר־תיקון. מנהיגי הציבור החרדי נסחפים לעתים אחר הקלות הבלתי נסבלת שבה הם יכולים לסחוט את נתניהו בכל עניין ולכל צורך - אך התענוג המפוקפק הזה עלול להסתיים במפולת. יש דרך להחזיר את המפלגות החרדיות למסלול המרכזי של החיים הפוליטיים והחברתיים במדינת ישראל. הוא תלוי בין היתר ביכולתן של יש עתיד, כחול לבן, ישראל ביתנו ומרצ למתן את הרטוריקה האנטי־חרדית שלהן ולהעמיד על סדר היום שינוי כיוון.

קורונה - חרדים עוטים מסכה, ארכיון (למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה) (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)קורונה - חרדים עוטים מסכה, ארכיון (למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה) (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)


ירצו – ילמדו

הציפייה לשירות צבאי שוויוני של הציבור החרדי לא התממשה, והמשך ההתעקשות עליה מיותר. ראשית, צה"ל של היום ושל העתיד אינו זקוק לתוספת כוח של חיילים מהציבור החרדי. צה"ל הוא צבא גדול מדי, מנופח מדי ויקר מדי לצרכים האמיתיים של ביטחון ישראל. כבר היום, רבים מדי מהציבור החילוני אינם מתגייסים. בעבר השתמטות משירות צבאי נחשבה להפרת אמון בסיסית. כך חשתי אני כאשר אחד מבניי לא שירת, ואף לא נמנעתי מלהביע את אכזבתי מכך בפומבי.

היום, במציאות חיים שונה לגמרי, המשך ההתעקשות על שירות צבאי לחרדים הוא מיותר, אינו מוסיף דבר, ויש בו לא מעט צדקנות והעמדת פנים של דרישה לשוויון, שאין לה משמעות כשהייתה בעבר. היה, ועדיין יש, הרבה היגיון בדרישה שהעלה לראשונה מי שהיה שר המשפטים בממשלתי, פרופ' דני פרידמן, להעניק למשרתי החובה שכר ראוי, כפיצוי הוגן מול הציבור שלא משרת.

צריך לבוא לבחירות הבאות עם סדר יום חדש. ראשית, העלאת שכר משרתי החובה לרמת שכר המינימום במשק. תשלום כזה יאפשר לצעירים המשתחררים מצה"ל התחלה בתנאים אחרים לגמרי בחיים האזרחיים. במקביל, צריך להחליט סופית כי אין שום צורך בשירות צבאי של תלמידי הישיבות החרדים. עם זאת, יש לקבוע בחוק כי מי שמכריז על חרדיותו יהיה חייב בשירות לאומי־אזרחי בקהילה לתקופה של שנתיים, לפחות שש שעות ביום. מערכת השירות האזרחי, שהוקמה והוגדרה מחדש על ידי ממשלתי לפני למעלה מעשר שנים, תתארגן לשלב צעירים חרדים בקהילות שלהם, ותרומתם שם יכולה להיות דרמטית לאורחות החיים ולאיכות החיים של רבים. כמו החיילים המשרתים בצבא, אלה שישרתו בשירות הלאומי־אזרחי יהיו זכאים לתמורה כספית. לא בגובה שכר החיילים, אבל בשיעור שייתן להם בסיס ראוי למחיה.

האפשרות ללמוד בישיבה תהיה בחירה של הצעירים. ירצו - ילמדו. ירצו להשקיע את יתרת זמנם מעבר לשעות השירות הלאומי־אזרחי בעבודה אחרת, בעיסוקים שונים בהתאם לנטיית לבם, בלימודי מקצוע - כך יעשו. על מפלגות יש עתיד, כחול לבן, ישראל ביתנו, מרצ ואחרות לגבש תוכנית פעולה לשינוי המתכונת של השירות של תלמידי הישיבות החרדיות ברוח גישה זו.

מתכונת כזו אינה אידיאלית עבור העסקנים החרדים. זו לא משאת הנפש שלהם. אך זה הסדר ששכרו בצדו. אלה מהצעירים החרדים שבאמת רוצים ללמוד - ימצאו את הזמן הנותר להם, לאחר מילוי החובה האזרחית. אך הם לא יבואו לישיבה כדי להתחמק משירות צבאי שהם אינם רוצים בו.

ברור לחלוטין כי גיבוש תוכנית כזו - אם מפלגות המרכז והשמאל יהיו אמיצות דיין כדי לנסח אותה ולהתחייב עליה - יחולל רעידת אדמה פוליטית. העסקנות החרדית תצטרך לחשב מסלול מחדש, וייתכן מאוד כי התסיסה השקטה שכבר מערערת את היציבות בקרב ההנהגה החרדית כיום תפרוץ החוצה כלבה גועשת. המפתח לשינוי הזה הוא היכולת של יש עתיד, כחול לבן, ישראל ביתנו, מרצ ומפלגות אחרות לאמץ עמדה שונה מזו שהם היו מחויבים לה במשך תקופה ארוכה, ברוח הגישה הנ"ל. זה אינו דבר קל או מובן מאליו. אני מניח שזה יהיה כרוך בלא מעט התלבטויות וייסורים אמיתיים.

אך כל אחד מהגופים שעליהם דיברתי עשה בשנים האחרונות שינויי כיוון לא מעטים, שתרמו תרומה גדולה לקיפאון במערכת הפוליטית שלנו. עתה נדרש מהם להוכיח אומץ לב, יכולת להתמודד עם ביקורת פנימית, נכונות להגדיר סדרי עדיפויות חדשים, נכונות להבין מה חשוב יותר ומה חשוב פחות לעתידה של מדינת ישראל, והעיקר - לבלום את ניצני הפשיזם והפגיעה בדמוקרטיה.

אם המחיר לכך הוא לעשות שלום עם הציבור החרדי ושינוי הפרדיגמה של היחסים איתו - זה מחיר ראוי. הוא בר־השגה. צריך אומץ לשים אותו על השולחן. היתר כבר יקרה באופן כמעט בלתי נמנע.