אין טעם בהקדמות נמלצות: ב־1971 הוקלטו כמה מהאלבומים הגדולים, האלמותיים, הבלתי נגמרים והנשמעים לנצח בתולדות הרוק. הדרך הקלה ביותר לבדוק את זה היא אצל מי שאהבת המוזיקה שלהם והעדפותיהם עוצבו באותה שנה. כמה פעמים הם שבים לאלבומים שהיו כה חדשניים, מיוחדים ופורצי דרך. כמה קל להם לזהות מה יבוא אחרי צלילי הגיטרה הראשונים וכמה דרוכים הם ומוכנים עם המילים על קצה לשונם.

האינטרנט מלא ברשימות של האלבומים הטובים של 1971. ישנן הקלישאות ששחקו את התודעה עד דק. ישנם אלה הפרטיים, מייצגי טעם אישי ואינטימי. ויש גם הפתעות, כאלה שחלפו מתחת לרדאר משום שמוטת הכנפיים (אוזניים) שלנו לא הייתה גדולה דיה. ויש גם חשבונות אישיים מרירים: כמו זה שהיה לי עם עצמי כאשר נתקלתי ב"Tarkus" של אמרסון, לייק ופלמר. מי היה הדביל שהתנחל בי והאזין באדיקות לקשקוש היומרני הזה שנקרא בטעות רוק מתקדם? אני מתכחש לו מכל וכל. מהדעה הקדומה שלי על ג'וני מיצ'ל נפרדתי רק עכשיו. חשבתי שלא הייתה תועלת בלדחוס מילים רבות כל כך בשיר אחד, אבל "Blue" ריפא אותי. אני עדיין מעדיף את פרץ היצירתיות המזוקק "Tapestry" של קרול קינג.

כמובן שלא כולם כאן. כמובן שאין הסכמה הדדית. איש וטעמו. לגבי דבר אחד לא יכול להיות ויכוח: 1971 הייתה שנה מוזיקלית נדירה.

The Kinks \\ Muswell Hillbillies

הקינקס - Muswell Hillbillies (צילום: עטיפת אלבום)הקינקס - Muswell Hillbillies (צילום: עטיפת אלבום)

קראתי היכן שהוא שריי דייוויס הוא אחד הזמרים הטובים בתולדות הרוק והופתעתי מנחישותה של האמירה הנחרצת. קשה למי שלא הקדיש שעות ארוכות מזמן הפנאי שלו להאזין לכלל פועלה המרשים של הקינקס ולקריירת הסולו של דייוויס, להסכים איתה או לחלוק עליה. הייתי מאזין מזדמן של הקינקס, וודאי שלא בטובתי, וכאשר נתקלתי ב־1971 באלבומה המופתי "Muswell Hillbillies", השתכנעתי מיידית שהגעתי לפלך הבריטי המסוים שנשא את שמי. גם טרם גרסתו המשופצת והארוכה יותר, היה האלבום פינת הפאב שלי שבה ניתן היה לסבוא כמה פיינטים, להניח ראש לאחור ולהקשיב למוזיקה שהייתה שילוב נפלא של ורה לין, הדי הפצצות הלילה של גרינג, מוזיקה של אולמות ריקודים וקאנטרי בניחוח בריטי מולחם לרוק חשמלי בשוחות הקדומניות.

יש אלבומים שמאזינים להם. האלבום העולץ, משולח הרסן, השיכור והמורבידי מדיף ריח אלכוהול שנספג בקירות עץ ואינו נידף. לכן הוא מחליק טוב כל כך בגרון. האנשים באפור שהקינקס מאיימים שהם בדרכם להעלים אותנו, אינם מפחידים. ההמנון לשטן האלכוהול הוא יותר מעשייה עם מוסר השכל מאשר המלצה למציאת כבד חלופי. והתנועה מסכיזופרניה ופרנויה לנהייה הבריטית לאמריקה שנתנה להם בלוז, נשמה וג'אז, היא הזמנה ידידותית להתבונן בחילוף החומרים של אחת הלהקות הבריטיות היותר מקוריות ופחות חנפות. הציניות אינה גורעת מהרכות, ושילוב מצבי רוח כספיתיים היה תמיד סימנה הרשום של הקינקס. אינני מסוגל לנסח המלצה חמה יותר חוץ מאשר לומר ש"Muswell Hillbillies" עזר לי להעביר שעות קשות בחיי.

Crosby, Stills, Nash & Young \\ 4 Way Street

Crosby, Stills, Nash & Young, 4 Way Street (צילום: עטיפת אלבום)Crosby, Stills, Nash & Young, 4 Way Street (צילום: עטיפת אלבום)

יש אלבומים שאתה זוכר את המפגש הראשון איתם כמו סצינה מסרט שתויק בזיכרון הקולקטיבי כמכונן אבל לא בהכרח היה כזה. לא רק שהיה כפול ובהופעה חיה, היו בו גרסאות פרועות של רוב השירים משני האלבומים הראשונים של הסופר־גרופ האולטימטיבית בכל הרכביה. הרביעייה הדינמית לא היססה למרפק מקום לשירים מאלבומי הסולו שלה. אני תוקע לידכם שאין שיר אחד באלבום הכפול הזה שבו שרים קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג באותו סולם, אבל לא תיקחו מהם את זה שהפכו הרמוניה קולית לארוטיקה.

נאמר על "4 Way Street" שדיוויד קרוסבי לא יכול לשיר, שזו ללא ספק אחת האמירות המטומטמות בתולדות הרוק. לשירים של גרהאם נאש תמיד היה מומלץ להקשיב עם סיגריה אחרי, בעיקר משום שהיו לו נטיות ביתיות ואהבות רבות. הוא המשתתף היחיד במופע ההוקרה ליום ההולדת ה־75 של ג'וני מיצ'ל שלא שר שיר שלה אלא את "Our House", על ביתם הקטן בלורל קניון עם האגרטל, הפרחים, האח והחתולים בחצר.

הרפרטואר הזה הוא אחת משמיכות הפוך הנוחות והמשומשות בחיי, ואין כמו שמיכת פוך לכסות בה את הראש ולהתחבא עד יעבור זעם. את מנת הזעם מספקים ניל יאנג וסטיבן סטילס, שקרב הגיטרות החשמליות ביניהם מזכיר מסעי צלב וחרבות גדולות על רקע קירות מגברי מרשל ודוושות מפוזרות על הבמה. אין מנצח, גם לא בנקודות, בגרסת 13 דקות של "Southern Man" של יאנג מ"אחרי הבהלה לזהב".

במקור ניגן יאנג עם דני וויטן מקרייזי הורס (ב־1971 יצא אלבום הבכורה שלהם עם "I don’t Want To Talk About It", שאחריו מצא וויטן הנרקומן את דלת היציאה). נגד ההרעשה של יאנג עם "Ohio" המיתי שנותר צמוד לאקטואליה ו"Cowgirl In The Sand" אקוסטי, התעקש סטילס על עיבוד מוזר ל"For What It’s Worth" מ"באפלו ספרינגפילד" ו"Suite: Judy Blue Eyes", שיר האהבה המורכב שלו לג'ודי קולינס, שתמיד היה אתגר גדול בהופעה חיה.

האלבום הכפול הזה מחזיק מעמד יפה מול הקופסה שיצאה עשרות שנים לאחר מכן ואיגדה את המיטב של סיבוב ההופעות באצטדיונים מ־1974. לפעמים הוא חורק וגונח אבל לא מסגיר את גילו המתקדם ואת העובדה שאין מספיק כסף ורצון טוב בעולם להחזיר את הארבעה לבמה אחת.

Jimi Hendrix \\ The Cry of Love

Jimi Hendrix, The Cry of Love (צילום: עטיפת אלבום)Jimi Hendrix, The Cry of Love (צילום: עטיפת אלבום)

ישבנו בדירת הקרקע של הדי והוריו בכיכר השושנים ברמת חן. היה ערב שבת, ומי שסירבו כהרגלם להסתחבק עם תלמידי כיתה י"א באולם ההתעמלות של "בליך" בערב ריקודים, נשארו בבית, חיבלו במפלס האלכוהול של ההורים והביטו באלבום הפרידה של ג'ימי הנדריקס שאיכשהו הגיע לידיהם. חודשים ספורים קודם לכן מת הנדריקס בלונדון והשאיר אותנו יתומים מוזיקליים.

האיור על העטיפה היה בקו מסולסל של עיפרון. לא שקוף אבל אוורירי. מה שהיה מתוק אחרי שאזרנו אומץ והנחנו אותו על הפטיפון: "The Cry of Love" היה אלבום אחרון נהדר. קודה תואמת קריירה נדירה של האיש שלימד בידיו הגדולות את הגיטרה לדבר, כתב אלבום פרידה ראוי לעצמו. "The Wind Cries Mary" היה הוכחה ליכולתו להיות רך ומלודי כמו גם "May This Be Love". לא על חשבון שיר הפתיחה "Freedom" עם שמחת החיים, מפגני הווירטואוזיות והתנועה בין הרמקולים. זה היה אחד האלבומים היותר מלודיים שלו, נטול הצורך להראות את הארסנל שלו במלואו. אי אפשר היה להאזין ל"Angel" ללא תחושה לא עמומה שהנדריקס ניחש את סופו. אחרת מדוע שר על הצלה ותחייה ומדוע דיבר עם המלאך: "עוף לדרכך, מלאך מתוק, עוף דרך השמיים/ עוף לדרכך, מלאך מתוק, מחר אשב לצדך".

Traffic \\ The Low Spark of High־Heeled Boys

Traffic, Low Spark of High-Heeled Boys (צילום: עטיפת אלבום)Traffic, Low Spark of High-Heeled Boys (צילום: עטיפת אלבום)

אחרי הפנינה הקאמרית שהיה "John Barleycorn Must Die" שנה קודם לכן בהרכב של שלישייה, הרחיב סטיב ווינווד את היריעה וצירף לטראפיק את ריק גרץ' (שאיתו ניגן ב"אמונה עיוורת") ואת המתופף ג'ים גורדון מדרק והדומינוס. במיטבה הייתה טראפיק הרכב שאפתני (גם בהנהגת דייב מייסון), ששילב זרמים מוזיקליים שונים לאחד הפיוז'נים הראשונים ברוק. התקיים בה מיקס נדיר של רוק, ג'אז ופולקלור בריטי שנהנה מקולו החד־פעמי של ווינווד ורבגוניותו כמוזיקאי שנע בקלילות מקלידים לגיטרה.

מהשיר האטי (11:30 דקות), שעל שמו נקרא האלבום ודרך שאר השירים, צריך היה להסתגל לצליל המיוחד, המהורהר והמחושב - מין נזיד רוק'נרול - בשנה שבה להקות אחרות, בעיקר בריטיות, קרעו מיתרים ופוצצו מגברים. הצליל היה פרוגרסיבי, והמילים מטווחות היטב וביקורתיות. לג'ים קפלדי היה קול מיוחד, והסקסופון של כריס ווד העניק ללהקה את תו האיכות למכלול המיומן שהגישה. טראפיק הייתה ההוכחה שתוחלת החיים של להקות טובות קצרה לעתים במיוחד והן מחלקות את המתנות שלהן במשורה.

Rod Stewart \\ Every Picture Tells A Story

Rod Stewart, Every Picture Tells A Story (צילום: עטיפת אלבום)Rod Stewart, Every Picture Tells A Story (צילום: עטיפת אלבום)

יש מחמירים, ואני ביניהם, שטוענים שהקריירה האיכותית של רוד סטיוארט הסתיימה ב־1975. אחרים נותנים לו עד 1977. אלה וגם אלה מסכימים שמדובר באחד הקולות הטובים והייחודיים בתולדות הרוק, וספק אם היה מישהו שפרשנותו לשירים של אחרים הייתה טובה, מקורית ומרגשת יותר. גם בימיו הטובים היה המלל בין השירים שוביניסטי, מיזוגיני ומביך. מה לעשות: הוא היה זמר ענק ולא מרטין בובר.

באלבום השלישי שלו גייס סטיוארט את רון ווד בגיטרה חשמלית ואת מרטין קוויטנטון באקוסטית. דיק פאואל בכינור והמתופף המצוין קני ג'ונס מה־Faces שהחליף את קית' מון בלהקת המי. כיחידת עילית מוזיקלית הם נשמעו כמי שקיבלו הוראה להיות משוחררים, מאושרים וקשובים לזולת. לחגיגה הזאת, רגע לפני שכולם משתכרים, הביא סטיוארט את "מאגי מיי", השיר האלמותי שכתב על נער המסגיר את בתוליו לאישה מבוגרת ממנו. סטיוארט אינו נושא הדגל של תנועות שחרור פמיניסטיות, ויש הרבה אכזריות בשורה כמו "אור השמש על פנייך מסגיר את גילך", אבל לזכותה ייאמר שהיא בועטת אותו מביתה.

לצד רוק סוחף מוריד סטיוארט הילוך ב"Seems Like A long time" ו"Reason To Believe" של טים הארדין שהתאבד ו"Tomorrow Is Such A Long Time" של בוב דילן. זה אלבום ממכר, הורמונלי ומלא שמחת חיים, אבל יותר משירים אחרים בו אני אוהב את "Mandolin Wind" הנוגה והלירי, שנגמר בקרשצ'נדו אדיר של הלהקה שמעליו יבבות קולו של סטיוארט.

Faces \\ A nod’s As Good As a Wink To a Dead Horse

במשך כחמש שנים הייתה Faces אחת מלהקות הרוק הטובות בעולם. לפעמים טובה כמו הרולינג סטונס, לפעמים פחות. בניגוד למיק ג'אגר, מבכירי הנושאים בעול משמעת סיעתית, העדיף רוד סטיוארט קריירת סולו על פני המחיר שלהקה גובה. הפזילה התמידית הזאת הכעיסה את רוני ליין הנפלא שפרש. זה היה הסוף. לכן זה היה כה טבעי שעם פרישתו של מיק טיילור מהסטונס הזמינה הלהקה את רון ווד ומאז הוא שם.

מי ששמע את האלבום, ששמו ארוך מדי, בהדפסה ישראלית ב־1971 חווה שבץ מוחי קל ולא מסוכן. "Stay With Me" הרועש והסוער הוא בעיניי אחד היהלומים הנצחיים הלא מלוטשים של הרוק. הוא מההמנונים האלמותיים שנולדו מריף אחד ומכמה מילים שנתפרו בזריזות, אבל בידי Faces הוא הופך למרקיע רגליים קלאסי עם הסלייד של ווד, הפסנתר של יאן מקלאגן, הבאס של ליין, התופים של ג'ונס וקולו של סטיוארט.
הלהקה הייתה אחת הניאנדרטליות ברוק, היא שיחקה כדורגל על הבמה בהופעות, אבל הפן הברוטלי והקולני שלה אינו מסביר באופן מדויק את הכישרון הנדיר של רוני ליין. "You’re So Rude" הוא שיר כה בריטי עם לשון בלחי, שבא לי לעמוד בתור לחיסון אסטרהזנקה בלונדון.

ב"Debris" המרגש מוריד ליין הילוך ומציג את הצד הרך, החברתי והמעורב שלו עם ביקורת לא מרומזת על החבר סטיוארט. Faces נמוגה והשאירה טעם של עוד בפה. היה ברור שהיא מסוגלת להרבה יותר, אבל דרכם רצה למקומות אחרים. ליין ומקלאגן כבר לא רצים. הם מתים.

The Who \\ Who’s next

The Who, Who’s next (צילום: עטיפת אלבום)The Who, Who’s next (צילום: עטיפת אלבום)

אחרי "טומי" נשאר פיט טאונסנד מאוהב ברעיון של אופרות רוק. הוא כתב אלבום קונספט בשם "Lifehouse", שהתיימר להיות גם סרט. זה לא עבד. הכפייתיות נגמרה בהתמוטטות עצבים ובבלימת תנופה של הלהקה, ש"Live At Leeds" שלה ב־1970 היה הצלחה גדולה. היו כמה שירים טובים במגירה אבל טאונסנד לא היה כשיר לעבודה. לשם כך הביא המנהל קיט למברט את המפיק גלין ג'ונס, שגרר את כולם לאולפן.

כשאני חושב על המי או רוצה להאזין להם, אני מחפש את "Who’s Next". גם בגלל העטיפה (רק אחד השתין על מונוליט הבטון. השאר שפכו מים); גם משום ש"Won’t get fooled Again" מייצג תמיד את הכעס המבעבע שאני חש כלפי סביבתי, וודאי הפוליטית, בכל רגע נתון; גם משום ש"Going Mobile" משפר פלאים את מצב רוחי; "Getting in Tune", כמו שירים אחרים באלבום, מזכיר איזה זמר גדול היה רוג'ר דאלטרי. אני מוכן אפילו להבליג על סיפור האהבה החולף עם הסינתיסייזר.

בעיקר, ולא יוצא לי לומר את זה, אני טוען ש"Behind Blue Eyes" הוא אחד לאחד שיר טוב יותר מ"Stairway to Heaven" המיתי של לד זפלין, שגם הוא יצא ב־1971. לא רק מכיוון שג'ימי פייג' היה יכול לנסח ולנגן סולו פחות יומרני ונפוח, אלא בעיקר משום שעד היום לא הצלחתי להבין את סלט מילות הג'יבריש שכתב רוברט פלנט ללחלח את המעריצים. WTF?

The Rolling Stones \\  Sticky Fingers

Sticky Fingers, The Rolling Stones (צילום: עטיפת אלבום)Sticky Fingers, The Rolling Stones (צילום: עטיפת אלבום)

המאסטרפיס שהוא גבינת הצ'דר החריפה בין פרוסות "Gimme Shelter" ו"Exile On Main Street" הוא כנראה האלבום הטוב ביותר של הסטונס. גם כיחידה שלמה וגם שיר לשיר. קרה בו כל מה שהסטונס כיוונו להיות וטרם יצא להם. קית' ריצ'רדס מימש את כיוון הגיטרה לאקורדים פתוחים של גיבורי בלוז. לא די נאמר על איכותו של מיק טיילור כגיטרה שנייה בלהקה והקרדיט שמגיע לו על תרומתו. בובי קיז הטקסני מספק מגע ג'אזי מכונן בסקסופון וכתיבת השירים במיטבה.

שמענו את "Sticky Fingers" לראשונה במערכת סטריאו נפלאה של אביו חובב המוזיקה הקלאסית של חבר ברמת חן. אולי המקום האחרון בעולם לשמוע בו את הסטונס. יש מי שזוכרים היכן היו כאשר קנדי נרצח או בעת הנחיתה על הירח ורצח רבין. אני זוכר את כל אלה וגם איפה הייתי כאשר עלו האקורדים הראשונים של "Brown Sugar" מהרמקולים. לפעמים רוק שותל אותך. זה היה רגע כזה.

ספק אם יש בלדות יפות יותר מ"Wild Horses". למדתי לנגן אותו בגיטרה, והוא עזר לי באהבת חיי. בין ריצ'רדס מלהטט באקוסטית והדיקציה המוגזמת והמושלמת של ג'אגר? חבל על הזמן. הם גייסו את האומץ לאלתר ג'אז ושכולם יקפצו להם; לשיר קאנטרי מחויך ומודע לעצמו ב"Dead Flowers" ועל על מריאן פיית'פול והרואין ב"Sister Morphine". מי שרוצה יכול לזהות את תרומתו של טיילור. אלבום בן 50 שנשמע כמי שטרם הייתה לו בר מצווה.

The Allman Brothers Band \\ At Fillmore East

The Allman Brothers Band, At Fillmore East (צילום: עטיפת אלבום)The Allman Brothers Band, At Fillmore East (צילום: עטיפת אלבום)

למי שטוענים שזה האלבום הטוב ביותר של להקה בהופעה חיה אין ויכוח איתי. במקור הוא היה אלבום כפול, בהמשך משולש ובסוף קופסה מהודרת עם שישה דיסקים. הרפרטואר היה קטן יחסית, והשירים חוזרים על עצמם בגרסאות שונות. כולם מארבע הופעות בפילמור איסט של ביל גרהאם בניו יורק. כולם מוסרים את דיאלוג הגיטרות המיוחד שהתפתח בין דוויין אולמן ודיקי בטס, מוקפים באחד ההרכבים ההדוקים בתולדות הרוק, כשקולו החד־פעמי של גרג אולמן קושר את הכל. טאג' מאהל שר את "Statesboro Blues" לפניהם, אבל האחים לקחו אותו למקום אחר. אין טעם לדוש בשדה חרוש. צריך להאזין. בסתיו 1971 נהרג דוויין אולמן בתאונת אופנוע. מותו ממקד את התהייה מדוע דווקא גיטריסטים מתים צעירים. 

אלבומים נוספים מ־1971 שכדאי לציין:

  • "What’s going on" > Marvin Gaye
  • "Blue" > Joni Mitchell
  • "L.A Woman" > The Doors
  • "Pearl" > Janis Joplin
  • "Imagine" > John Lennon
  • "Deuce" > Rory Gallagher
  • "John Prine" > John Prine
  • "Mud Slide Slim and the Blue Horizon" > James Taylor
  • "American Pie" > Don McLean
  • "Aqualung" > Jethro Tull
  • "Hunky Dory" > David Bowie