על פי הפרשנים הפוליטיים, יש סיכוי להקמת ממשלת אחדות. מצד אחד, אני נורא רוצה להאמין להם, שכן כמעט כל ממשלה עדיפה על השיתוק שאחז במנגנון הציבורי. מצד שני, כבר למדתי שכאשר אתה מאוד רוצה שקבוצה אחת תנצח, נדמה לך שהיא שולטת במשחק.

עידן הרשתות החברתיות הפך את השיח הציבורי בישראל למשחק קצוות. ולפיכך, ממש כמו בנושא המדיני (בקליפת אגוז: רוב העם לא רוצה ויתור חד־צדדי וגם לא סיפוח. הוא מוכן לפשרות, אבל רק לכשיתברר שיש עם מי לדבר. למרות זאת, כשמדברים על הסוגיה המדינית, נדמה כאילו יש בקרבנו רק "פיסניקים" מחופפים או גזענים עוקרי מטעי זיתים) - גם נושא הרכבת הממשלה הבאה, כן ביבי או לא ביבי, נראה כמו דרבי סוער במיוחד. ובו מה שקורה על הדשא הוא משני לחפצים שמשליך "הקומץ" משני הצדדים.

הנה שתי עובדות, שעל פניהן לא מתיישבות זו עם זו: הראשונה היא שבכל סקר שהוא, בנימין נתניהו מוביל בתמיכת הציבור כמתאים ביותר לתפקיד ראש הממשלה. השנייה היא שבמערכות הבחירות העוקבות שנערכו כאן לאחרונה, נרשם רוב למי שמצדדים בדעה ההפוכה. לנתונים האלה יש בעיקר משמעות אחת: רוב הישראלים סולדים מנתניהו, אבל באותה נשימה מתקשים לראות מי מסוגל להחליפו בהצלחה בתפקיד ראש הממשלה.

נניח לרגע את הנתון הזה בצד, ונשאל את עצמנו לאיזו ממשלה ישראל זקוקה? במישור המדיני־ביטחוני היא זקוקה לממשלה יציבה, שתאמר את דברה בקול ברור, נוכח ממשל דמוקרטי ששבוי בחזון (שנשמע מקסים על הנייר, תודו) של "מזרח תיכון חדש". אם למדנו משהו מהמהלכים המדיניים של 30 השנים האחרונות, ממדריד, דרך אוסלו וההתנתקות, ועד ל"תוכנית המאה", הוא שכל ניסיון לבצע קפיצה בזמן ולכפות היגיון מערבי על המזרח התיכון, נידון מראש לכישלון.

לא יהיה "שלום" אוטופי בעידן הזה, אלא לכל היותר מהלכים מפחיתי שנאה, שאולי יצליחו להכשיר את הלבבות לקראת עתיד טוב יותר בדור הבא. הבעיה היא שאת הביטוי "שווייה, שווייה" קצת קשה לתרגם מערבית למערבית. ובינינו, עוד לפני שננסה להסביר אותו לממשלו של נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן ולאירופים, יהיה קשה מאוד לאמץ אותו כמדיניות בממשלה עם מרצ ועם מה שנהיה ממפלגת העבודה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו (צילום: צילום מסך יוטיוב)ראש הממשלה בנימין נתניהו (צילום: צילום מסך יוטיוב)

אבל גם אם נניח שהסתדרנו איכשהו עם מי שהחליפו אנטישמיות דתית בהתנגדות מדינית, לממשלה הבאה יהיו המון בעיות לפתור גם בזירה הפנימית. הגירעון האדיר שרובץ לפתחנו קצת קשה להסברה בימים שבהם אפילו הזמנה של שבועיים מראש לא תבטיח שולחן פנוי במסעדה. בכל זאת, ננסה: דמיינו מצב שבו לקחתם מהבנק מיליון שקל בהלוואה עד לשבוע הבא. ניצלתם כבר 900 אלף ומועד ההחזר הוא בשבוע הבא. מצד אחד, יש לכם בכיס 100 אלף שקל, אבל מצד שני, אין סיכוי שתצליחו להחזיר לבנק את ההלוואה כבר בשבוע הבא.

מה תעשה המדינה? מה שכולנו היינו עושים במקומה: רצים לבנק להתחנן שיאריך לנו את משך ההלוואה. רק שהבנק לא פראייר, הוא היה מבקש בתמורה שנציג בפניו תוכנית שמראה מהיכן נשיג את הכסף כדי לפרוע בעתיד את ההלוואה. אם לא נצליח, ייפגע דירוג האשראי שלנו ונהפוך ללקוחות מוגבלים. כשמדובר בחשבון פרטי, זו צרה צרורה. כשמדובר במדינה כמו ישראל, זו סכנה קיומית של ממש.

לכן יתבקשו פה כמה החלטות שתוכל לקבל רק ממשלה רחבה, אחרת ייצאו אנשים לרחובות. "ממשלת השינוי" לא תוכל להתמודד איתן, בטח לא עם הליכוד באופוזיציה. חשבתם שמחאת 2011 הייתה סוערת? נסו לדמיין אותה עכשיו עם ליכודניקים במקום הסטודנטים שהחליפו את מדשאות גילמן באלה של שדרות רוטשילד. נכון שעכשיו אתם שמחים קצת פחות לאידו של נתניהו?

כמו אוהד כדורגל שמקווה למהפך בתוספת הזמן, אני מייחל לתקווה היחידה שתצליח לקיים את רצון העם. הממשלה היחידה שתיתן לישראל את החוסן המדיני־ביטחוני־כלכלי שלו היא זקוקה - חבירה של "גוש השינוי" לממשלה רחבה בראשות המפלגה הכי גדולה. ממשלת הליכוד, יש עתיד, כחול לבן, ימינה, תקווה חדשה וישראל ביתנו. יותר מ־70 מנדטים לממשלה ציונית ושפויה, בלי גזענות יהודית ובלי "תמיכה מבחוץ" של מי שמתנגדים לעצם קיום המדינה.

זו ממשלה שבה נתניהו יהיה חייב להיות רגוע, כי לא רק המשך שלטונו, אלא אפילו חירותו תלויים במי שירסנו את תאוות הכוח שלו ואולי יחזירו את אמון כלל הציבור במי שהיה שר אוצר מצוין בממשלת שרון, זה שהבהיר לחרדים: אין יותר קצבאות, צאו לעבודה. במקום להקים ממשלת שינוי על כרעי תרנגולת ובעידוד הקומץ שילמד בדרך הקשה שניצח בדרבי אבל ירד ליגה, אולי תנסו את האופציה היחידה שהיא גם מייצגת נאמנה את רצון רוב הבוחרים, גם ציונית וגם יציבה?