1. סעיף תמים למראה בהסכם הקואליציוני עם מפלגת העבודה נראה כמו ג'יבריש נדל"ניסטי המובן רק ליודעי חן, אבל משקף למעשה את שורש הבעיה במדינת ישראל: הקצאת מקורות, או יותר נכון, הקצאת קרקעות. או הרבה יותר נכון: אפליה בהקצאת קרקעות מקום המדינה - אחד המנועים העיקריים ביצירת פערים חברתיים. למרבה הצער, היא נמשכת עד עצם היום הזה.
סעיף 16 להסכם עם מפלגת העבודה קובע כך: "הממשלה תפעל לאפשר רכישת זכויות לחברים על ידי אגודה חקלאית שיתופית, בהתאם לתנאים שאושרו בהחלטה 1488 של מועצת מקרקעי ישראל ('חלופת האגודה'). עוד מסכימים הצדדים לתמוך בחקיקה אשר תפעל לתיקון עיוותים ואפליה בזכויות החברים בקיבוץ ובמושב על יחידות דיור שלהם בשטח (המחנה) הקיבוץ והמושב. זאת על בסיס השוואת התנאים עם החוכר בשטח העירוני".
אני מניח שרבים מהקוראים אינם מבינים בכלל על מה מדובר, אז נתחיל מהסוף: מדובר בשוד קרקעות (גם אם ייעשה באופן חוקי) בעשרות מיליארדי שקלים. מובן שהרבה מההסכמים הקואליציוניים הם בבחינת מה שכתוב על הקרח וחלקם הגדול לא מתממש, אבל האפשרות שהסעיף הזה, התמים למראה, ימומש היא דרמה אדירה.
רקע קצר: שורשי האפליה ההיסטורית בישראל נעוצים בפער בין מה שנקרא המועצות האזוריות (קיבוצים ומושבים) לבין עיירות הפיתוח. נוצר מצב - שהונצח עד עצם היום הזה - שבו הקרקע, מהמשאבים היקרים ביותר, מחולקת בצורה מעוותת מאוד. החלוקה יצרה מדרג של אזרחים שונים. האחד, אזרחים עם העדפה ושליטה באדמות המדינה, המעניקות יתרונות כלכליים וחברתיים עצומים; והשני, אזרחים שנעדרים את כל ההטבות האלה. החלוקה היא כזו לערך: 85% מהקרקע שייכים למועצות אזוריות, שהן כ־10%־11% בלבד מהאוכלוסייה. אין ספק שזה אבסורד.
החל משנות ה־90 קיבלה מועצת מקרקעי ישראל סדרה של החלטות שהעבירה את הקרקעות ואת הפיצוי תמורת שינוי הייעוד למתיישבים.
המשמעות: קרקע חקלאית שנמסרה לחוכר לצורך עיבוד חקלאי בלבד חזרה לידי המנהל במקרה של שינוי ייעוד, תוך פיצוי לחקלאי על השקעותיו ו"הפקעת" זכותו החקלאית. המהלך הזה נבלם באמצעות העתירה המפורסמת של הקשת הדמוקרטית המזרחית לבית המשפט העליון. העליון קבע בפסק דין לפני כ־20 שנה בהרכב מורחב כי אדמות המדינה הן נכס ציבורי, ועל הרשויות המתכננות את חלוקתן לעשות כן מתוך אחריות כלפי כלל הקבוצות המרכיבות את החברה בישראל. "...
דברים אלו מעלים על פני השטח את הערך של הגשמת הצדק החלוקתי בהקצאת מקרקעין על ידי מינהל מקרקעי ישראל. עניינו של ערך זה בחלוקה החברתית הצודקת של משאבים חברתיים ואחרים. החובה לשקול שיקולים של צדק חלוקתי היא חלק בלתי נפרד מסמכותה של רשות מנהלית, אשר בסמכותה להחליט על הקצאת משאבים מוגבלים". המילים של פסק הדין היו אכן יפהפיות: "צדק חלוקתי, חלוקה צודקת של משאבים" וכדומה. בפועל נזרקו לפח כל המילים היפות. בג"ץ קבע, אבל אף אחד לא יישם, כולל ממשלות הליכוד.
הסעיף הקואליציוני עם מפלגת העבודה הוא למעשה שיא הצפצוף על בג"ץ. האבסורד הוא שדווקא המפלגות שמצדדות בלהט בשלטון החוק מצפצפות עליו בריש גלי, במסמך חתום. אגב, את הקשת הדמוקרטית המזרחית ייצג אז בבג"ץ עו"ד אביגדור פלדמן, איש שמזוהה עם השמאל. וזו הבעיה העיקרית שלי עם השמאל, שנושא לכאורה את הדגל ה"חברתי" במילים גבוהות ויפות, אבל בפועל עושה בדיוק את ההפך. זו הקלאסיקה של הצביעות: להציג בדיבורים אמות מידה ערכיות ונאורות ולנהוג הפוך מהן לחלוטין.
"בג"ץ הקרקעות שלנו בלם את השטחים החקלאיים, אבל הם המציאו את 'המרחב הכפרי' כדי להתמודד עם הבג"ץ על הצדק החלוקתי", אומר עו"ד משה קריף, פעיל חברתי ומייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית. "הם הגדילו את המשבצות לכל קיבוץ מ־60 דונם ל־200 דונם, שזה בעצם להעביר לעצמם את השליטה על קרקעות. אתה מבין איך הם מעבירים אליהם את הקרקע? בשליטה במוסדות, בחכירה לדורות ברשות מקרקעי ישראל, שליטה במוסדות בתכנון. ועכשיו, באמצעות הסעיף הזה בהסכמים הקואליציוניים, הם רוצים למעשה לקבל עוד 100 דונם בכל קיבוץ, מקבלים עוד שטחים אסטרטגיים שנקראים 'שטח המחנה' וממשיכים לעשות סחר־מכר בקרקעות. אני שואל, זו ממשלת שינוי?".
רגע, רגע, מי היה פה בשלטון עד לאחרונה? הליכוד, הימין.
"אתה צודק. אני ביקורתי גם כלפי ממשלות הליכוד מאז הבג"ץ לפני כ־20 שנה. הם לא עשו כלום, הם לא פירקו את האגודות השיתופיות שאין טעם בקיומן, ששולטות על נכסים וקרקעות ויוצרות מעמדות גם בתוך היישובים".
בוא נעשה סדר. מה זו החלטה 1488, שעליה מדבר הסעיף הקואליציוני, ומהן ההשוואות לחוכר העירוני?
"זו החלטה שמקדמת את המרחב הכפרי - הגדלת שטחי המשבצת של הקיבוצים והמושבים לצורך מגורים, ומעבר למגורים הם עושים כל מיני שימושים בקרקע. אחרי בג"ץ הצדק החלוקתי באו כל היישובים ועקפו אותו. איך? הם אמרו שהם שומרים על המרחב הכפרי. ואיך הם בדיוק שומרים על אותו מרחב כפרי? באמצעות הגדלת משבצות קרקע לכל מושב וקיבוץ. מה זה משבצת קרקע? זו קרקע לאמצעי ייצור. אולם אמצעי הייצור אינם חקלאיים, והם פתחו זאת לתיירות, לתרבות, לעסקים וכדומה.
"בכל מקום בעולם שאתה מדבר על מרחב כפרי, יש עיר מרכזית שסביבה יש חוות חקלאיות. פה החוות החקלאיות יותר חזקות מהעיר המרכזית. כך זה בקריית שמונה, כך זה בקריית מלאכי. וזה מזמן לא חקלאי - זה הפך לכפרי השינה של אצולת ההון בישראל. קח לדוגמה את קיבוץ קריית ענבים. אין שם שום דבר, וכל הקיבוץ חי מההשכרות שלו ליד ירושלים - מלון כרמים וכדומה. כלומר, מספיק שאתה חבר קיבוץ כדי לקבל עתודות קרקע שהן לא ממש חקלאיות, ואתה יכול לחיות ככה לעוד 100 ו־200 שנה כי אתה מקבל עוד ועוד משבצות".
ומה הכוונה בסעיף עם היוון כמו חוכר עירוני?
"הם משלמים היוון של כמה שקלים, ואילו בחכירה עירונית על אותו דבר אתה משלם 300 אלף שקל. הם לא שילמו כמעט דבר, ובסעיף הזה הם רוצים לא לשלם כמעט כלום לדורי דורות. תחשוב, למשל, מה זה עוד 100 דונם לקיבוץ מעגן מיכאל, ליד הים, בין הקרקעות היקרות בישראל".
אתה מתאר פה מין שוד קרקעות, באמצעות החוק.
"בוודאי. וגם הם קיבלו כאמור חכירה לדורות. כלומר, אם היו להם הסדרים זמניים (זה החלק השני בסעיף הקואליציוני שדיבר על היוון - א"צ), עכשיו הם יקבלו את הקרקע לדורי דורות, כמעט חינם".
איך לא קמה זעקה ולא שומעים על זה?
"אנשים לא מבינים את מה שגלום בקרקע. גיליתי, למשל, שיש במועצות האזוריות ועדים מקומיים - ועד שמייצג כל יישוב ויישוב בפני המועצה האזורית. בהרבה מקומות שבהם נכנס כסף גדול - למשל בבני ציון - באו אנשים חדשים, אבל הם לא ממש חלק מהוועד כי מי ששולט על הקרקעות אלו האגודות השיתופיות, שהן הילדים של אלו שהקימו את המקום. הם אלו ששולטים על הקרקע בתוך הוועדים המקומיים, ואז נוצרו שני מעמדות במושבים: אלו שהם בעלי הקרקע ואלו שהגיעו לאחרונה לגור שם, והמעמד שלהם נחות, הרבה פחות בשליטה קניינית על הרכוש של המושב. הם למעשה האצולה".
אתה נשמע מיואש מהפוליטיקאים.
"יגעתי מלמצוא פוליטיקאים שייגעו בזה. צריך פוליטיקאים שידבררו את קולו של הרוב ולא את קולו של המיעוט, כמה אחוזים בלבד מאוכלוסיית ישראל, ששודדים אותנו כבר 70 שנה. אף אחד לא עושה את זה".
כולל הליכוד והימין.
"הליכוד לא באמת נגע בסיפור הזה כי הליכוד לא נגע במעוזים הפריבילגיים. לא באקדמיה, לא במשפט, אולי קצת בתרבות. הם פחדו. הם פחדו לגעת בזה, פחדו לדבר על זה. למה אנחנו צריכים לגלות אחרי עשרות שנים שיש פערים כאלה? איפה הליכוד בעניין הזה? הוא היה צריך לפרק את השליטה של הקיבוצים והמושבים בקרקע. אני לא מבין למה זה לא נעשה. אני כותב על הדברים האלה 30 שנה, ושום דבר לא נעשה".
אתה אומר דבר חמור: בג"ץ קבע דבר א', המדינה עשתה דבר ב'.
"נכון. צריך להבין, בג"ץ לא יכול לעשות לבד צדק חלוקתי. אם אין כוח פוליטי ליישם את הטקסטים האלה באופן ישיר, זו סתם אות מתה, ולצערי בג"ץ הפך להיות בסיפור הקרקעות כמעט אות מתה. אני עכשיו הרבה יותר מבוגר ויכול לומר לך: גם אם אתה בא עם החלטות בג"ץ ואין לך כוח פוליטי - אתה לא יכול לעשות שינויים מהותיים, גם אם בית המשפט אומר לך שאתה צודק".
שורה תחתונה: 100 דונם כמעט חינם לכל קיבוץ ומושב הם הרבה מאוד כסף. כל דונם שווה הרבה מאוד, תלוי במיקומו. היו בטוחים: זה פוטנציאל של עשרות מיליארדי שקלים, ואין פוצה פה ואין מצפצף.
2. ומשוד הקרקעות לשוד שלא היה: שוד הגז. דעתי ידועה בנושא הפסטיבל סביב מתווה הגז בזמנו, שאורגן על ידי ארגוני שמאל ועל ידי מפלגות שמאל, אם כי עם דמויות אחרות (העבודה אז עם שלי יחימוביץ'). המתווה היה נכון, עיכובו גרם נזק של מיליארדים, וביצועו יכניס מאות מיליארדים - עשרות בודדות כבר נכנסו.
לכל אלה שחושבים שמדובר בדעה אינטרסנטית, הנה מה שקבע בית המשפט המחוזי בשבוע שעבר, כשדחה תובענה ייצוגית בעניין המחיר המנופח לכאורה של הגז בישראל (השופטת אסתר שטמר; התובעים שהפסידו: עו"ד גלעד ברנע ועו"ד יצחק יערי). "... משום כך אני קובעת כי בקשת האישור אינה עונה לאף לא אחד מן המבחנים, ואין תשתית עובדתית לכך שמחיר הגז הטבעי בחוזה חברת החשמל בלתי הוגן, אף לא לכאורה".
"...אם כן, תוצאתו של הבירור העובדתי היא שהשיקולים והטעמים ביסוד אישורי המאסדרים (רגולטורים) היו שיקולים חשובים של מדיניות חוץ וביטחון, לצד שיקולים חשובים מאוד של תחרות כלכלית וכניסת מתחרים נוספים לשוק הגז הטבעי. המחיר שנקבע בהסכם חברת החשמל הוא לנגד עיניהם של המאסדרים, אך הם לא התמקדו בו, והחליטו במודע לא לבחון אותו לפי מבחני עלות ורווח (בעניין פיקוח המחירים, שעלה כאפשרות - א"צ). אומנם השותפות הייתה במגעים עם רשויות המדינה, לקראת מתווה הגז, אך אין לראות במגעים משום הבטחה או הרשאה שלטונית לגביית מחיר בלתי הוגן".
"המאסדרים השונים נתנו דעתם על הסכם חברת החשמל, ובחנו נושאים שונים בו, הן לפני מתווה הגז והן לאחריו. האסדרה עד מתווה הגז בחנה את חוזה חברת החשמל ואישרה אותו מבחינות שונות: אישור עלויות על ידי רשות החשמל; אישור רשות התחרות; קביעת רמת הדיווח לפי חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים; ואישור הממשלה לפי חוק החברות הממשלתיות".
"האסדרה הסופית, מתווה הגז, נתנה יתר תוקף לאסדרה הקודמת, ונרקמה לנוכח אינטרסים חשובים של מדינת ישראל, שהם ודאי אינטרסים של תושבי המדינה: הסדרת התחרות העתידית לשם הפחתת המחיר בעתיד; הביטחון האנרגטי; ושיקולים של מדיניות חוץ וביטחון של מדינת ישראל. הדברים קיבלו תוקף נוסף בפסק הדין של בג"ץ מתווה הגז...".
"הדגש הוא על הטיפול הממשלתי חסר התקדים שטופלה עסקת הגז: מדינת ישראל, באמצעות משרדי הממשלה והרשויות המופקדות על משק החשמל, על התחרות הכלכלית, על הפיקוח על המחירים ועל המיסוי, ורשויות נוספות שפעולותיהן לא נבחנו במסגרת פסק דין זה, שקלה היטב את עסקת חברת החשמל, ואת אלו שבעקבותיה, ומסקנתה התבטאה ב'מתווה הגז'.
המתווה לא נשא חן בעיני רבים מסיבות שונות, בעיקר המחשבה שהייתה עוד באותם ימים, כי אין די בהפרדת הבעלויות בשדות 'תמר' ו'לווייתן' כפי שקיבלה ביטוי במתווה, וכי אין בה ליצור תחרות ראויה בין השדות (מחשבה שהתנפצה מול המציאות כי נוצרה תחרות ועוד איך נוצרה - א"צ). טענה זו נשמעת עד עצם ימים אלו.
ביקורת אחרת הוטחה בהחלטת ראש הממשלה ושר הכלכלה (בנימין נתניהו - א"צ) לאשר את המתווה לפי סעיף 52 בחוק התחרות הכלכלית, מטעמים של ביטחון ויחסי חוץ של מדינת ישראל, סעיף שלא נעשה בו שימוש עד אותה החלטה. נושא זה נדון על ידי בג"ץ, וההחלטה אושרה".
פסק הדין הזה לא זכה כמעט לאזכורים זולת בשולי העיתונות הכלכלית. זה תמיד כך: רעש גדול ופופוליסטי מסתיים אחרי שנים בקביעות שמפריכות את כל הפסטיבל, אבל הכותרות של הפופוליזם השתרשו כמו שוד הגז, ואילו הפסיקה נדחה לקרן זווית. זה מצער שוב ושוב לגלות שאלו שמטיפים לנו השכם והערב על שלטון החוק לא מבליטים אותו כשהוא לא נוח למשנתם.
הייתי מצפה להתנצלות במיוחד משלי יחימוביץ' ומקרן נויבך, שהריצו את הקמפיין את נגד מתווה הגז במילים בוטות ומנותקות מהמציאות. היחידים שתמכו במתווה, בין היתר כותב שורות אלה, הפכו ל"מושחתים". התנצלות? מובן שאני רק משלה את עצמי, כי יש אנשים שאינם טועים לעולם.