1

טוב שהוועדה לאישור מינויים בחברות הממשלתיות פסלה השבוע את מינויה של אמי פלמור ליו"ר חברת החשמל, רע מאוד שהוועדה סיכלה את מינויו של עמיר פרץ ליו"ר התעשייה האווירית. כתבתי כאן בעבר שהמינוי של פלמור בעייתי מאוד, וזו שפה עדינה מאוד לתאר את הכוונה למנותה - אף שלכאורה אין לפלמור כל זיקה פוליטית. לטעמי, בהחלט יש, רק הקפידו להסתיר ולטשטש אותה. חשוב יותר מכל זיקה פוליטית (ולמי אין?) - לפלמור אין כל ניסיון ניהולי, אין כל ניסיון פיננסי, ואין כל ניסיון בניהול תאגיד מסדר הגודל של חברת החשמל.

הניסיון שלה כמנכ"לית לא דומיננטית במיוחד במשרד המשפטים לא יכול היה להצדיק את מינויה. מפלגת יש עתיד, שרת האנרגיה קארין אלהרר ושר החוץ יאיר לפיד, עשו טעות שכשהתכוונו למנות אותה, ועשו טעות עוד יותר גדולה כשהתעקשו למנות אותה למרות הביקורת הציבורית. מצער היה גם לראות שפלמור לא הייתה רגישה מספיק כדי לוותר על המינוי לנוכח הביקורת והתעקשה ללכת עד הסוף. אולם זה לפחות אנושי וטבעי, האמביציות האישיות והפיתוי לעמוד בראש אחת החברות הגדולות במשק הן בבסיס הטבע האנושי.

לעומת זאת, קשה לי להבין את הפסילה של עמיר פרץ לתפקיד יו"ר התעשייה האווירית, אף שאני רחוק מאוד מעמדותיו הכלכליות. הניסיון של פרץ רב משל פלמור, גם אם רובו היה בסקטור הציבורי, והוא כיהן במגוון תפקידים בכירים הרבה יותר מזה של פלמור. גם עניין הזיקה הפוליטית של פרץ לא ממש מובן, ולכן החלטת הוועדה תמוהה ומוזרה בעיניי.

ראיתי לאורך 20 השנה האחרונות עשרות מינויים מוזרים בחברות הממשלתיות שעברו בשקט, ללא רעש, ולעתים בחותמת גומי של ועדות שסובלות גם הן מפוליטיזציה. למה דווקא פרץ הטריד פתאום את מנוחתה של הוועדה עד כדי פסילתו? לא ברור, ההסברים שלה לא היו משכנעים.

נניח בצד את פלמור ופרץ כי יש פה שתי סוגיות כבדות משקל, הרבה יותר מהעניין הפרסונלי. ראשית, מי בכלל צריך ועדת מינויים? ושנית, למה אנחנו מגיעים למצב שב־2021 שתי חברות כמו התעשייה האווירית וחברת החשמל הן עדיין ממשלתיות וזקוקות לאישור של מועצת חכמים בוועדות למינוי היו"ר שלהם?

אז ככה: יש גישה שאומרת, ואני נוטה לאמץ אותה, שלא צריך בכלל ועדות למינוי בכירים, לא בחברות הממשלתיות ולא ברחבי השירות הציבורי. הממשלה היא הריבון, היא זו שנבחרה, תנו לה למשול ולהוציא לפועל את המינויים שלה. למה להוסיף עוד רובד משפטי־ביורוקרטי, מין פורום של מועצת חכמים מעל לממשלה, שתאשר מינוי כזה או אחר? ובואו לא ניתמם: הרי במרבית המקרים הוועדות הללו נגועות בפוליטיזציה משל עצמן או בפוליטיזציה הנובעת מלחצים חיצוניים.

אני מניח שכל המתנגדים למעין שחרור מתלות ועדות המינויים יגידו: "מה אתה רוצה, הנה הם מנעו את מינוי אמי פלמור". זה בהחלט נכון, ייתכן שוועדות יכולות לבלום מינויים תמוהים, אבל בראייה הכוללת, כשם שאני חסיד של שוק חופשי בכלכלה, אני גם חסיד של מעין שוק חופשי במינויים של הריבון. הריבון הוא זה שיחליט, הציבור הוא זה שישפוט. ייתכן שאני נאיבי, אבל אני לא מאמין שזה יפתח פתח למינויים פוליטיים סדרתיים ומוזרים. גם הפוליטיקאים מבינים שהציבור עלול להעניש אותם בקלפי.

אך הבעיה הזו של ועדת כן או לא, פרץ או פלמור כן או לא, לא הייתה צצה לאוויר העולם במקרה של חברת החשמל והתעשייה האווירית אם שתי החברות הללו היו מוצאות את עצמן במקום הראוי להן: מופרטות באמצעות מכירת מרבית המניות שלהן בבורסה בתל אביב, אפילו בחו"ל (בייחוד התעשייה האווירית).

למה בשנת 2021 שתי החברות הללו הן עדיין ממשלתיות במלואן? שאלה מצוינת. למדינה יש הזדמנות למכור נתחים משתי החברות הללו ולקבל מיליארדים, אבל עוד דיון ועוד החלטה ועוד החלטה ועוד דיון - ועוד מריחת זמן - ושום דבר לא ממש זז. זה נושא חשוב הרבה יותר כרגע מהזהות הפרסונלית של יו"ר חברת החשמל או יו"ר התעשייה האווירית.

עמיר פרץ (צילום: שריה דיאמנט, פלאש 90)עמיר פרץ (צילום: שריה דיאמנט, פלאש 90)

2

בתחילת השבוע הציגו שר האוצר אביגדור ליברמן, שר הבינוי והשיכון זאב אלקין ושרת הפנים איילת שקד את תוכנית הדיור לשנים 2022־2025. שוק הנדל"ן, ואני כותב ומעדכן על כך, הוא שוק ברתיחה, והשנה תסתיים בעלייה דו־ספרתית במחירי הדירות.

על פניו, התוכנית מכובדת ובכיוון הנכון: יעדים של 280 אלף התחלות בנייה בשנות התוכנית - עלייה של עשרות אחוזים ביחס להתחלות הבנייה בשנים האחרונות; תכנון של 500 אלף יחידות דיור במוסדות התכנון; פרסום מכרזים ל־300 אלף יחידות דיור בקרקעות המדינה; העלאת מס הרכישה על משקיעים ל־8% כדי לנסות למתן את הביקושים העודפים (באין היצע מספק).

למעט ההמלצה הדי מוזרה והדי בולשביקית לבטל השימוש בדירות לצורך מלונאי (Airbnb), התוכנית כוללת שפע של צעדים שנשמעים נפלא (לא בציניות), אבל כמו תמיד נשאלת השאלה: התוכניות יפות, אבל הן תמיד חייבות להיבחן במבחן החשוב ביותר - הביצוע. מה שוות כל המילים היפות הללו אם הן נתקלות בעוצמה בקיר הרגולציה והביורוקרטיה ומתנפצות לתוך עצמן.

הנה מה שאומר לנו גורם ותיק ורב־ניסיון בענף הנדל"ן: "כשבוחנים את הצעדים המרכזיים שהוצגו ב'תוכנית הדיור הממשלתית' ולא נטפלים למשל להגבלות המוזרות משהו על השכרת דירות לתיירים - אז מוצאים בהם מענה הן לבעיית ההיצע והן לריסון ביקושים מצד המשקיעים, שחגגו מאז הפחתת מס הרכישה ביולי אשתקד.

"מובן שהיעדים השאפתניים להגדלת ההיצע - 70 אלף התחלות בנייה בשנה - יצטרכו לעמוד במבחן המציאות הקשה של המנגנון המסורבל של שרשרת הייצור של דירה בישראל, אבל עוד לפני שנוכל לבחון את מידת העמידה ביעד זה, הצלחת התוכנית תעמוד למבחן כבר בחודשים הקרובים. כי השאלה המרכזית בשוק הנדל"ן הרותח, עוד לפני שהתוכנית הזו יצרה דירה אחת, היא אם היא יצרה אמון.

"כי בשוק דיור שבו זוגות צעירים רושמים שיא של רכישות ומשקיעים נוהרים לערים שהדבר האטרקטיבי ביותר בהן הוא רמות המחירים - שנראות נמוכות למי שרגיל למחירי הדירות במרכז - מה שצריך לשנות הוא את התפיסה הרווחת כיום, שלפיה מחירי הדירות ימשיכו לעלות בחדות. במובן הזה הייתה חסרה במסיבת העיתונאים שבה הוצגה התוכנית אמירה מהסוג הזה. כך, לצד יעד שנראה יומרני, של התחלות בנייה שכמותן לא נראו בישראל שנים ארוכות, המקסימום שנאמר בה בנוגע למחירים היה תקווה 'לכל הפחות לעצור את העלייה במחירי הדיור'.

"אינדיקציות למידת האמון שיצרה התוכנית נוכל לקבל כבר בחודשים הקרובים, כשיתפרסמו הנתונים על היקף העסקאות, בפרט אלו של הזוגות הצעירים - בנוגע למשקיעים, סביר להניח שעם אמון או בלעדיו, המס יכאב מאוד בכיס וידכא ביקושים. אם ימשיכו להישבר כאן שיאי עסקאות ומשכנתאות, אנו עלולים לגלות שהצעדים שהוכרזו היו בבחינת מעט מדי ובעיקר מאוחר מדי".

ועכשיו נקפוץ מהיעדים של התוכנית למציאות עצמה. במקביל לתוכנית הדיור פרסם האוצר את סקירת ענף הנדל"ן למגורים בחודש אוגוסט. בחודש זה נרכשו 14.1 אלף דירות, הרמה הגבוהה ביותר מאז השיא ההיסטורי שנרשם ביוני 2015(!). בהשוואה לאוגוסט אשתקד, זהו גידול של 31%, וגידול של 8% בהשוואה לחודש יולי האחרון.

המשקיעים ממשיכים לתדלק את השוק: הם רכשו כ־3,000 דירות באוגוסט השנה, גידול חד של 71% בהשוואה לאוגוסט אשתקד. בכך מוסיפים המשקיעים להוביל את הגידול בסך העסקאות. בשמונת החודשים הראשונים של השנה נרכשו 20 אלף דירות בידי משקיעים, יותר מהכמות השנתית שרכשו משקיעים בכל אחת מארבע השנים האחרונות.

נתון מעניין נוסף: ניתוח רמת המחירים של הדירות שרכשו המשקיעים באוגוסט השנה, בהשוואה לאוגוסט 2019, מלמד כי חרף העלייה הניכרת במחירי הדירות באותה תקופה (עלייה של 12% לפי מדד הלמ"ס), המחיר הממוצע של הדירות שרכשו המשקיעים באוגוסט השנה היה גבוה ב־5% בלבד בהשוואה לאוגוסט 2019. ההסבר לכך נובע בחלקו משינוי בתמהיל הגיאוגרפי של רכישות המשקיעים לאזורים זולים יותר, עובדה המתבטאת גם בגובה מס רכישה נמוך משמעותית מזה שבאזורי הביקוש בשל השוני במחיר הדירה.

השורה התחתונה: שוק רותח פוגש תוכנית יומרנית ושאפתנית מאוד. כפי שהתבטא אותו גורם, הציבור יגיד את דברו בנוגע לתוכנית, ואת התוצאות נראה בעוד כמה חודשים.

ליברמן, אלקין ושקד על המלחמה במחירי הדיור (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)ליברמן, אלקין ושקד על המלחמה במחירי הדיור (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

3

כותרות מפוצצות מקדמות ועוד יקדמו את "עסקת החבילה" במשק, אך אני מעדיף לקרוא לה בשם אחר לגמרי: "הסכם הכניעה" של משרד האוצר להסתדרות. שוב כניעה, שוב ידה של ההסתדרות על העליונה. אני מניח שהאוצר וההסתדרות יתפארו בהקפאת השכר בשנת 2022 - האוצר יגיד שזה יחסוך מיליארדים, וההסתדרות תגיד שהיא תרמה את שלה למשק. ממש, אבל ממש רחוק מהמציאות.

עסקת חבילה שלא כוללת שום תוכנית להתייעלות במגזר הציבורי, ושום כוונה להתייעלות כזו בסקטור הציבורי אינה יכולה להיקרא "עסקת חבילה". זו עסקה שבה יש צד אחד מנצח: ההסתדרות, וצד שני מפסיד:  רוב הציבור. הקפאת שכר היא לא ביג דיל, היא דבר שהתבקש, ואני מניח שבתום 2022 תימשך החגיגה האוטומטית של עליות השכר. אז מה הועילו חכמים בתקנתם? מה זה, פלסטר כדי שכולם יהיו מרוצים?

שוב ושוב מתברר, לצערי, שאין שום יכולת להתמודד עם ההסתדרות ועם מגזר ציבורי לא יעיל שמתנפח מדי שנה. יופי, אז הוא לא יתנפח בקרוב, אבל ימשיך להתנפח בעתיד - בתקנים, בשכר, בהסכמים חדשים. אל דאגה, זה יקרה, כולם יחכו בתור מיד עם תום ההקפאה. מה עם קיצוץ דיפרנציאלי בשכר? הס מלהזכיר. מה עם טיפול בניפוחי הפנסיה התקציבית? הס מלהזכיר. מה עם ניסיון להעלות את ההפרשות למקבלי הפנסיה התקציבית? הס מלהזכיר. מה עם תוכניות להתגמשות בסקטור הציבורי? הס מלהזכיר.

דוחות על גבי דוחות, כולל של ה־OECD, שהרחיבו על הבעיות בסקטור הציבורי, הושלכו לפח עם גיבוש עסקת החבילה הזו. אני גם תוהה לאן נעלם חוט השדרה המקצועי של פקידי אגף התקציבים ושאר בכירי משרד האוצר שמדברים מאחורי הקלעים בלהט על הצורך בהתייעלות ובקיצוצים ומשלימים עם עסקה שהם לא ממש מאמינים בה.

לא מפליא שארנון בר־דוד, יו"ר ההסתדרות, אמר בעקבות גיבוש עסקת החבילה: "ההסתדרות בראשותי גילתה אחריות לאומית רבה לגורל המשק בהסכם הזה. תהיה לנו 'עסקת חבילה' טובה ראשונה זה עשרות שנים". אני תמיד נפעם מאותה "אחריות לאומית" של ההסתדרות ושל ראשיה. כשהם אומרים את זה, אני בטוח שהם שוב ניצחו את האוצר והצליחו שוב להנציח את כיסי השומן הרבים ברחבי הסקטור הציבורי, גם כאלה שלא ממש נתונים לשליטתם. בהזדמנות אחרת אמר שזו "עסקת חבילה נוסח שנת 84', שייצבה את המשק".

סליחה, מר בר־דוד, המשק לא ממש זקוק לייצוב, הוא דווקא יציב, עם צמיחה מואצת אחרי משבר הקורונה, והוא עשוי לצמוח עוד יותר אם הסקטור הציבורי יואיל בטובו להתחיל להתייעל ולא להיות אבן ריחיים על צווארו של הסקטור הפרטי. גם ההשוואה ל־84' היא לא נכונה כלכלית, לא נכונה עובדתית, והיא מנסה לייצר איזשהו נרטיב שההסתדרות "תורמת" לייצוב המשק ונרתמת להצלתו. זה לחלוטין מנותק מהמציאות.

לפני כחודש אמר־התפאר בר־דוד: "מאחורי הקלעים כבר שינינו את רוב הרפורמות. אנחנו פועלים כל הזמן בתוך הכנסת, וחוק ההסדרים כולו עבר תחת ידינו. נטפל גם במכון התקנים, הדואר ושירות התעסוקה".

נטפל, נפעל, נשנה, ננווט - הכל עובר תחת ידינו. נא להכיר: הבוס האמיתי של המשק הישראלי, ארנון בר־דוד, יו"ר ההסתדרות.

[email protected]