1. תגידו, השתגענו? תראו איזה מחול שדים סביב ההתעקשות של הממשלה, והפעם בצדק, למנות את עמיר פרץ, שר ביטחון לשעבר, ליו"ר התעשייה האווירית, בניגוד להמלצת ועדת המינויים. עכשיו כבר יש כמה טהרנים שעתרו לבג"ץ ויהיו דיונים ועוד פסטיבל משפטי - ועל מה? מינוי שר ביטחון לשעבר ליו"ר התעשייה האווירית? וכך, מדינת ישראל, באמצעות הרשות השופטת, תבזבז זמן שיפוטי יקר על השטות הזו, שבה הטהרנים יהדהדו איך הממשלה צפצפה על שומרי הסף. נעזוב בצד את האכיפה הבררנית של היועץ המשפטי בממשלה בטיפול הזה מול הטיפול שלו בסוגיות דומות שהעלה דוד אמסלם. אבל הגיע הזמן לומר: עד כאן! עד כאן לשומרי הסף, לעריצות של שומרי הסף, לעריצות של אלו שמגדירים את עצמם כשומרי הסף.

עקרונית, קמו לנו "מועצות חכמים" של שומרי סף מטעם עצמם, המוגדרים כ"אנשי מקצוע", ולשיטתם, על פיהם יישק דבר כמעט בכל נושא במדינה. זו חבלה במינהל התקין, חבלה בכלכלה, חבלה בצמיחה, כיוון שכל עניין כמעט חייב לעבור אישור דרך המשקפיים של "שומרי הסף", של "אנשי המקצוע", שלכאורה חפים מכל אינטרסים אישיים. אני מוכן להסתכן בשוק מינויים חופשי, ללא כל מיני ועדות, גם אם יהיו מינויים בעלי זיקה פוליטית. לא כל מינוי עם זיקה פוליטית הוא רע בהכרח ולא כל מינוי שנחשב "מקצועי" על פי הגדרת שומרי הסף הוא בהכרח טוב. ראיתי בחיי הרבה מינויים "מקצועיים" כושלים מאוד, והיו גם כמובן מינויים פוליטיים לא מוצלחים במיוחד. אבל לקבוע מעל ממשלה "מועצת חכמים", שתקבע מי טוב או מי רע למינוי כזה או אחר, זה להפקיע את הסמכות מידי הריבון.

כתבתי זאת אין־ספור פעמים: מעולם לא קניתי את הסגידה התקשורתית לאותם "בעלי מקצוע" או "שומרי הסף", כפי שהם נקראים בתקשורת. הכינויים המחמיאים שמדביקים להם אנשי שלומם בתקשורת מתייגים את בעלי המקצוע אוטומטית כאובייקטיביים וכמי ששומרים על האינטרס הציבורי, והחלטותיהם הם מעל לכל אינטרס - פוליטי או אחר. זה ממש רחוק מהמציאות. א. אנשים הם לא קדושים, גם האובייקטיביים שבהם, כולנו הרי טועים. ב. גרוע מזה, חלק מאותם מי שמתוארים כ"בעלי מקצוע" וכ"שומרי הסף" הם פוליטיקאים במעטה פקידותי שלעתים מקדמים אג'נדות פוליטיות ופרטיות (בין היתר, כדי לקדם את עצמם בתקשורת) בתחפושת מקצועית - ובחלק מהמקרים זה לא לטובת האינטרס הציבורי.

ברור כשמש שצריך לבקר ולשים תחת זכוכית מגדלת שרים ופוליטיקאים בעמדות מפתח, והם הרי עומדים למבחן הקלפי, אבל בהרבה מקרים הם כלי משחק בידי הדיקטטורה הפקידותית הבכירה. מה שקרה עם עמיר פרץ הוא תולדה של שלטון "שומרי הסף", במקרה הזה של ועדות מינויים, ובמקרה אחר אלו הפקידים הבכירים בכל משרד ממשלתי או בכל רשות ממשלתית.

אני משתמש לא אחת במילה "דיקטטורה" כלפי שלטון הפקידים, כיוון שהניסיון של פקידים שלא נבחרו, מוכשרים ככל שיהיו, לארגן ולקבוע את קווי המדיניות של מדינת ישראל, כמעט בכל תחום ולאורך תקופה ארוכה, קרוב מדי לעריצות. בתחום הכלכלי זה ניכר היטב בחבלה בצמיחה ובגרימת נזק אדיר למשק הישראלי - עשרות מיליארדי שקלים (עיכוב מתווה הגז, עיכוב פיתוח תשתית האינטרנט בישראל ועוד). הקלות הבלתי נסבלת שבה פקידים, שוב, מבריקים ומוכשרים ככל שיהיו, יכולים להשתמש בכוחם הרב (ולפעמים הכוח שלהם הרבה יותר גדול משל כל פוליטיקאי) כדי לקבוע ולשרטט מדיניות חברתית־ציבורית היא בלתי הגיונית, וגרוע מכל - היא לעתים מסוכנת לכלכלה ולדמוקרטיה. לכן צריך להפסיק להירתע מ"שומרי הסף", הם לא פוסקי הדור והם לא חסינים מטעויות. הם בסך הכל פקידים.

2. תגידו, השתגענו? אני מנסה להבין מה יצא לנו מהפסטיבל של רשות התחרות במצעד הנחקרים שהיא הובילה למשרדיה - כמעט את כל המי ומי בשוק הקמעונאות בישראל. היה יופי של פסטיבל תקשורתי, כמה חברי כנסת תפסו טרמפ על הכותרות, וצילומי המצעד כיכבו במדורי הכלכלה. רגע, הציבור לא צריך מידע כלשהו על מה הייתה המהומה? אם כמה פקידים החליטו לפתוח בחקירה בשביל האווירה, בשביל הצילומים ובשביל הפוזה, כולנו צריכים לדעת מזה. התופעה הזו שבה חקירות מתחילת בקול תרועה רמה ומסתיימות בקול ענות חלושה וללא הסברים מנומקים צריכה להיפסק. מצאתם עילות לחקירה, יש לכם חשד? אין בעיה, זה תפקידכם. חקרתם ולא מצאתם דבר? תפקידכם להגיד לנו את זה וגם להסביר איפה טעיתם. אין סמכות בלי אחריות, גם לפקידים שנהנים מכוח, לא רק לפוליטיקאים. אם רשות התחרות פתחה בפסטיבל חקירתי על תיאום מחירים באמצעות התקשורת, דבר שנראה מופרך לחלוטין, אנחנו רוצים לדעת על מה החוקרים מבזבזים כספי ציבור - הצגה לתקשורת או דאגה אמיתית לצרכנים.

רמי לוי (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)רמי לוי (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

3. תגידו, השתגענו? חיים גרון, לשעבר בכיר במשרד התקשורת, אחד הוותיקים והערכיים שבהם, נספה השנה עם אשתו בתאונה טרגית במטוסו הקל ביוון. גרון, בן 70 במותו, הצטרף למשרד התקשורת בשנת 1998 ופרש לגמלאות ב־2019. רצה הגורל וגרון היה עד תביעה בתיק 4000 - הוא עונה להגדרה של "שומר סף" או "איש מקצוע", בדיוק כמו שני עדי מפתח בתיק - אבי ברגר, לשעבר מנכ"ל משרד התקשורת, והרן לבאות, לשעבר סמנכ"ל הכלכלה במשרד התקשורת. שניהם הוגדרו בידי הפרקליטות כ"אנשי מקצוע" שהדרגים הפוליטיים צפצפו לכאורה על המלצותיהם. דעתי על תיק 4000 ידועה ומוכרת, אבל זה לא הנושא כאן. הנושא כאן הוא ההגדרה הסוחפת: מי שמוגדר כ"איש מקצוע" הוא בהכרח מביע עמדה צודקת ונכונה. כל האחרים הם אינטרסנטים הפועלים ממניעים פסולים ולא נקיים.

אולם גרון הוא גם איש מקצוע, והמקצועיות שלו לא נופלת מזו של ברגר ולבאות. נהפוך הוא, הוא ותיק מהם, הוא מהנדס במקצועו וגם עורך דין, ולכן הפרספקטיבה שלו היא הרבה יותר "מקצועית" והרבה יותר רחבה. למרבה הפלא, גרון לא ממש ראה עין בעין עם ברגר ולבאות בנושאים שעמדו על הפרק. הוא היה הרבה יותר ריאלי, הרבה יותר שקול, ולטעמי הרבה יותר מקצועי מהשניים. למרבה הצער, עדותו כבר לא תישמע, אבל אני חושף קטעים נבחרים מעדותו כדי להמחיש עד כמה המושג "שומרי סף" או "גורמים מקצועיים" הוא לא עניין של שחור או לבן, ממש לא. יש הרבה גוונים, ויש דעות לכאן ולכאן.

על הפיגור בתשתיות ומתווה הסיבים האופטיים ששלמה פילבר רצה בו אמר גרון: "זכורה לי ישיבה בירושלים אצל השר צחי הנגבי, שבדיוק נכנס לתפקידו. למיטב זכרוני, הרעיון שעומד בבסיס מכתב זה נדון שם. למיטב זכרוני, הבעתי את דעתי הכללית שישראל נקלעה לקיפאון בנושא ההשקעה בתשתיות מתקדמות נייחות וצריך למצוא את הדרכים לגרום לבזק, ובעקבותיה להוט, להשקיע הרבה יותר בתשתיות מתקדמות. ולכן אמרתי שאני לא מתנגד לדרך של הקלה רגולטורית כנגד השקעות מסיביות בתשתיות מתקדמות כדי להשיג את התוצאה הרצויה". כזכור, פילבר רצה לקדם את פריסת הסיבים האופטיים תמורת ביטול ההפרדה המבנית של בזק. קמה מהומה ענקית, המתווה שלו התמסמס, ופיתוח תשתיות באינטרנט נעצר לשנים וגרם לנזק של כ־40־50 מיליארד שקל למשק הישראלי (זו הערכת משרד האוצר).

בהמשך אמר גרון: "פילבר בא עם תזה שהתרופה לעידוד ההשקעות יכולה לבוא כהקלות לבזק ושימוש בגזר של ביטול ההפרדה המבנית, שכבר הומלץ בוועדת חייק ואומץ בידי שר התקשורת הקודם כחלון, גזר זה יהיה מאיץ ההשקעות בבזק. ראיתי את התיאוריה הזו כרע במיעוטו. קידום ההפרדה המבנית הוא הרע במיעוטו. זה גם לא שחשבתי ששוק סיטונאי הוא לא טוב, אלא הוא לא טוב לארץ. אתה צריך להבין שוועדת חייק הייתה ב־2011, ועד 2016 המצב הורע. אם בשנים אלו המשרד שקל את קידום התחרות, אז ב־2016 עמדנו בסיטואציה שהמשרד צריך לחשוב על דרכים יצירתיות לקדם את ההשקעות... לכן ב־2016 לא התנגדתי לביטול ההפרדה המבנית כתמורה לדיל שיבטיח השקעות מסיביות בתשתיות... דעתי בעניין זה הייתה שונה... הרן לבאות הוא מאלה שמקדשים את התחרות, והעובדה שעודף תחרות הביא להפסקת וקיטון משמעותי בהשקעות ופיגור פחות הפריעה לו. דעתי הייתה שבעיתוי זה ההשקעות יותר חשובות מהתחרות".

באחד הדיונים אמר גרון: "יש פה שאלה איך לשמר את התחרות כאשר רק לשתי החברות הגדולות יש כספים להשקיע בתשתיות. איכות האינטרנט בארץ היא מאוד ירודה, תשתיות סלולר דור רביעי עדיין לא פרוסות במלואן. בשנים האחרונות ישנה הידרדרות משמעותית בדירוג של ישראל מבחינת טכנולוגיות תקשורת... מהמפגרים בעולם. התחרות לא סיפקה את הסחורה בתחומים של התשתיות המתקדמות. ההשקעה בתשתיות גוברת על הסיכון בפגיעה מסוימת בתחרות. התחרות אינה מטרה בפני עצמה אלא אמצעי. השירות לצרכן נמדד לא רק בעלות כספית, אלא גם באיכות השירותים הניתנים וחשוב לזכור את זה...".

על השוק הסיטונאי (הנייח) שברגר ולבאות נלחמו עליו, נושא שגם היה בליבת כתב האישום בתיק 4000, אמר גרון דברים ברורים: "אני לא התלהבתי מכל הרעיון של השוק הסיטונאי בלשון המעטה. אני כתבתי מסמך לוועדת חייק ב־2011, כאשר הם פרסמו המלצות ראשוניות, וכתבתי התייחסות להמלצות אלו. התייחסות מפורטת ומנומקת של 20 עמודים, והעברתי ביקורת חריפה על חלק גדול מהמלצות אלה, לרבות ביטול ההפרדה המבנית. דעתי הייתה ונשארה שמשרד התקשורת הוא רגולטור חלש מדי בשביל לכפות על בזק יישום מלא וטוב של השוק הסיטונאי, הניסיון בעולם הוא קשה. באירופה הרגולטורים יותר חזקים מאשר משרד התקשורת ויותר עצמאים מאשר המשרד, ועם גיבוי של האיחוד האירופי זה לקח שנים, לפעמים עשר שנים עד שהצליחו ליישב שוק סיטונאי שעובד בצורה טובה".

בהמשך אמר גרון שהפתרון של פילבר לכך היה סביר (הריסייל): "פילבר רצה להגיע איתם (עם בזק) לדיל ואמר שבמקום לריב עוד חודשים עם בזק שייתנו באופן מיידי את הטלפוניה בריסייל וככה הספקיות המתחרות יוכלו להציע פורטפוליו שלם מבוסס על מחיר סיטונאי של דקות - וניתן לבזק עוד שנה להתארגן לטלפוניה הסיטונאית. חשבתי שאם הוא (הדיל) היה מתבצע, אז הוא היה פתרון סביר. אני כבר חשבתי ב־2015 שאפשר להתחיל בטלפוניה בריסייל, שכבר בתקופת הוויכוחים יתחילו עם טלפוניה בריסייל".

אחת התשובות המאלפות של גרון המחישה בשבילי את כל הבעיה בפער בין דוגמטיות של "אנשי מקצוע", שהולכים עם הראש בקיר, ובין פרקטיות וגמישות במהלכים רגולטוריים. זה הפער בין האידיאלי הבלתי אפשרי להשגה לבין האפשרי הניתן להשגה. זה הפער בין תיאוריות נאיביות שנראות טוב על לוח השרטוטים לבין השגת תוצאות מציאותיות בעולם הרגולציה, וכל זה לטובת הצרכנים. הכי קל זה ללכת עם הראש בקיר - והתוצאה היא שהולכים גם נגד הצרכנים - כולל עיכוב בהשקעות ובפיתוח תשתיות רק בשביל הפרינציפ.

"אני סמנכ"ל מאוד ותיק במשרד", אמר גרון, "עברתי כ־12 שרים וכשבעה מנכ"לים. ראיתי איך פעם אחר פעם מוותרים לבזק ומתקפלים בפני בזק (הוא מדבר בעיקר על טרום תקופת נתניהו במשרד התקשורת). לא אוכפים ולא מתנהלים מולם מספיק בנחישות, וכך היה לא מעט שרים ומנכ"לים. הדוגמא הבולטת בעיניי היא ניידות מספרים. היה של המדינה שקבע שהמועד האחרון להפעלת הניידות יהיה באוקטובר 2006, ובזק לא עשתה זאת, צפצפה והודיעה שלא תקיים את החוק, והשר דאז אטיאס ומנכ"לו לא עשו כלום וויתרו לבזק. בפועל השיטה של המקלות כלפי בזק לא עובדת. היות שאנחנו לא רגולטור מספיק חזק בשביל לאכוף על בזק בצורת מקלות ואכיפה דורסנית ואגרסיבית, אז אפשר לתת הזדמנות לשיטה של גזר. לכן הקלות רגולטוריות סבירות כנגד השקעה של בזק היא דרך פעולה סבירה, אם כי לא אידיאלית".

וזה כל הסיפור של "שומרי הסף" ו"אנשי מקצוע" בקליפת אגוז. מעולם ולעולם לא תהיה אמת אחת, במיוחד בנושאים כה מורכבים כמו רגולציה. זה ממש רחוק מלהיות סיפור של שחור ולבן - יש אנשי מקצוע שחושבים כך ויש אנשי מקצוע שחושבים אחרת. זה גם בהחלט לא הסיפור שמנסים למכור לנו: שיש צד מסוים שהוא תמיד מקוטלג כ"טובים" ואת הצד שכנגד מקטלגים באופן אוטומטי כ"רעים". בפועל יש אנשי מקצוע ותיקים מנוסים עם ראייה ופרספקטיבה רחבה יותר ויש אנשי מקצוע צעירים יחסית שנוטים להיכנס לפינות שלא משרתות איש, בטח לא את הצרכנים, זולת עצמם.

בבחירה בין חיים גרון ז"ל לבין אבי ברגר והרן לבאות (יבדל"א כמובן), אני בוחר באיש המקצוע הוותיק והמנוסה.