1. לפני כחצי שנה ראיינתי פה את ח"כ מיכאל ביטון, יו"ר ועדת הכלכלה, ממפלגת כחול לבן. אני מעריך מאוד את ביטון, הוא אחד האנשים והפוליטיקאים הבודדים שמדבר על עניינים חברתיים מדם לבו, כאיש פריפריה, כראש מועצת ירוחם לשעבר, תוך הבאת נתונים ועובדות, בניגוד לכל נושאי הדגל ה"חברתי" השבעים והאליטיסטיים, שכל מטרתם היא לצייר לעצמם תדמית של פוזה חברתית.
הביקורת של ביטון על הצעדים הכלכליים של משרד האוצר (זו לא תוכנית כלכלית!) היא בסך הכל מוצדקת: אכן, מדובר בצעדים בכיוון הנכון, כפי שכתבתי פה בשבוע שעבר, אבל יש בה ממדים של אפליה כלפי אלו שלא עומדים בקריטריונים של הטבות המס באמצעות נקודות הזיכוי. ההטבות למשפחות עובדים, שהם מעמד הביניים הקלאסי, מוצדקת לחלוטין, הם הרי משלמי המסים העיקריים במשק הישראלי, אבל מי שנפגע מהאיזון הלא נכון בקריטריונים הן הקבוצות החלשות יותר, ובזה ביטון צודק לחלוטין.
חלק מהאפליה היא תוצאת האובססיה של ליברמן לחרדים, שממשיכה לתפוס תאוצה לממדים לא בריאים. מצער לראות שאיש לא מנסה לתפוס את השור בקרניו: ליברמן הוא שר האוצר, אבל בפועל הוא מתנהל כמי שרוצה להעביר את החרדים סדרת חינוך באמצעות הכוח שלו להוציא לפועל החלטות כלכליות שפוגעות במשפחות חרדיות. זה כוח לא מידתי, מוגזם, שמשיג בדיוק את התוצאות ההפוכות - שום צעדים בכפייה, בהתרסה, בהאשמות מופרכות ("החרדים אשמים ביוקר המחיה") לא ישיגו את מטרתם ה"חינוכית". למגזר החרדי יש יכולת להתגבר על חלק מהצעדים בזכות הערבות ההדדית. באופן כללי, העזרה ההדדית בחברה החרדית, הנעשית באופן פרטי או באמצעות ארגוני חסד, משפיעה על יכולה של המשפחה החרדית להתקיים בכבוד. היא כוללת תרומות כספיות ותרומות של מוצרים, עזרה הדדית שאינה כספית ומערכת הלוואות ללא ריבית. התמיכה בכסף או בשווה כסף למשק בית חרדי אינה מתבטאת בנתונים הרשמיים.
צריך גם להסתכל על התמונה הרחבה יותר של השכר במשק הישראלי: לפי נתוני המוסד לביטוח הלאומי, הנתונים המדויקים ביותר ונכונים לשנת 2019, יש בישראל קרוב ל־4.1 מיליון שכירים. כ־33% מהם מרוויחים עד שכר המינימום - 5,300 בלבד, כ־20% מרוויחים עד 75% מהשכר הממוצע במשק (משהו כמו כ־8,600 שקל ברוטו לחודש), קרוב ל־14% מרוויחים עד השכר הממוצע במשק (כ־11,500 שקל), כ־22% מרוויחים עד כפול מהשכר הממוצע (עד כ־23 אלף שקל בחודש - מעמד ביניים קלאסי), 6.7% מרוויחים עד שלוש פעמים את השכר הממוצע במשק (עד קרוב ל־35 אלף שקל בחודש), 2.5% מהשכירים מרוויחים עד ארבע פעמים השכר הממוצע במשק (עד כ־46 אלף שקל ברוטו בחודש) ו־2.1% מרוויחים יותר מ־46 אלף שקל בחודש. רמת השכר הנמוכה, עם נקודות זיכוי, מובילה לתוצאה עגומה: יותר מחצי מהשכירים במשק הישראלי לא מגיעים בכלל לסף המס. זו הבעיה האמיתית - השכר הנמוך.
בממוצעים עליית השכר הריאלי די מעודדת: השכר הממוצע עלה בין שנת 2000 ל־2019 בכ־21% ריאלית, השכר החציוני - הרלוונטי יותר באותה תקופה - בקרוב ל־35% ריאלית. כלומר, שכר העובדים ברוטו לא נשחק, אלא עלה ריאלית. אולם שהנתונים הסטטיסטיים מטעים. העלייה הריאלית מיוחסת, בין היתר, גם לסקטור הציבורי, כ־700 אלף עובדים, שנהנה מהגנה ומעליות שכר אוטומטיות ברובו, וגם מסקטור ההייטק, שנהנה מפריחה חסרת תקדים. הבעיה נותרה כשהייתה: למרות עליית שכר בשנים האחרונות, יותר מדי שכירים מרוויחים פחות מדי.
עם זאת, חייבים להדגיש את חצי הכוס המלאה: דחיפת שכר המינימום כלפי מעלה, מענקי העבודה (מס הכנסה שלילי, יותר ממיליארד שקל בשנה), דחפו גם את שכר החלשים כלפי מעלה, והעדות לכך היא שיפור במדדי העוני של הביטוח הלאומי בשנים האחרונות, בלי להיכנס כרגע לדיון על אופן שיטת מדידת העוני.
בכל מקרה, דחיפת השכר למעלה, בייחוד בעשירונים הנמוכים, היא המשימה הכי חשובה, והיא לא עניין לצעדים מחנכים כלפי אוכלוסיית מסוימות כמו החרדים. נכון הוא שהאמרה של "יציאה לעבודה" היא בעיקרה נכונה, ונכון הוא שלא צריך לקנות את הססמאות של השמאל הכלכלי על גידול הכרחי בהוצאות הרווחה. זו ססמה טובה אבל היא אינה ממש בת־ביצוע כי בשביל להגדיל הוצאות רווחה צריך להעלות מסים - ובשביל להעלות מסים צריך להגדיל עוד יותר את נטל המס על מעמד הביניים בישראל והעשירונים הגבוהים (שהם בעיקר מעמד ביניים חזק), שכבר משלמים היום את המס השולי מהגבוהים בעולם ולכן ההקלה המסוימת בצעדים האחרונים היא נכונה.
הכסף, אם כן, לא יכול להגיע מהאשליה של גידול בהוצאות הרווחה ובהוצאות המסים, אלא הוא נמצא במקום אחר, כפי שח"כ ביטון יודע ולמד על בשרו: תקציב החינוך. שם הכסף הגדול, כי תקציב החינוך הוא המנוע מספר אחת בהרחבת הפערים החברתיים בעשרות השנים האחרונות. לא לחינם אלו שמתקבלים ליחידה 8200 היוקרתית הם תושבי המרכז, ילדים של משפחות מבוססות יחסית. זו, בין היתר, תוצאה של תקציב חינוך אפלייתי שהשקיע בתלמיד במרכז הרבה יותר מתלמיד בפריפריה, והוא זה שמאפשר אפשרויות תעסוקתיות איכותיות יותר, ובסופו של דבר פערי שכר בהמשך הדרך.
בראיון שערכתי עם ביטון הוא דיבר על שינוי מסוים, שאכן התרחש בשנים האחרונות, אבל קשה מאוד לתקן מערכת עיוותים כלכלית רבת שנים בהינף יד. זה מצריך שינוי תפיסה לשנים רבות. הרי הסיכוי שילדים שנולדו למשפחות עניות וחלשות ימשיכו במסלול העוני הוא גבוה מאוד - עוני בין־דורי הוא המחלה הקשה ביותר של העוני, והוא מוביל עוד ועוד דורות במסלול שאין לו מוצא. והמוצא הוא בתשתית החינוכית, היא זו שמעניקה השכלה, ועם ההשכלה בא התגמול והיציאה מהעוני.
תקציב החינוך הוא בין שני התקציבים הגדולים ביותר בישראל, לצד תקציב הביטחון. הפתרון, כפי שאני כותב כבר שנים, נמצא אצלו - בהפניית יותר תקציבים לחלשים, בין אם בשימוש בעמותות פרטיות ובין אם ביוזמות של משרד החינוך. אומנם זה נעשה במידה מסוימת בשנים האחרונות, אבל לאט מדי, מאוחר מדי ומעט מדי.
2. המאבק ביוקר המחיה מייצר כמה רעיונות, מטופשים ופופוליסטיים כאחת. לפי אחד הפרסומים, "רשות התחרות מנסה לקדם מהלך שיחייב את רשתות השיווק לכתוב בסוף החשבונית כמה אותו סל היה עולה ברשתות מתחרות שממוקמות קרוב יחסית מבחינה פיזית. כך הלקוח יידע עד כמה יש פער במחירים בין הרשתות. מי שכמובן יתנגדו נחרצות הן רשתות השיווק". כרגיל, המסר תמיד זהה: יש מי שמנסה להכניס תחרות (הרגולטורים) ויש מי שמנסה לבלום אותה (רשתות השיווק). נניח לרגע את הסיכוי האפסי שהמהלך הזה ייצא לפועל, כי הוא לא ממש ישים, אבל בואו נזרום עם הרעיון המבריק לעוד כמה רעיונות מאותה משפחה:
ברגע שהלקוח יקבל את החשבונית שמבשרת לו שברשת קמעונאית במיקום קרוב יותר יחסית תינתן לו האפשרות להחזיר לקופה הרשת העושקת את קניותיו, להזמין גט טקסי על חשבון המדינה שתנייד אותו לאותה רשת זולה כדי לרכוש את סל המוצרים הזול יותר. היי, כך תוריד המדינה את יוקר המחיה, תספק פרנסה לנהגי המוניות וגם תעלה את צריכת הדלק וכך את גביית המס הבלו על הדלק, מה שפקידי האוצר אוהבים יותר מכל.
ואם כבר דלק, רעיון מבריק נוסף: בכל פעם שהאזרח נכנס לתחנת הדלק, החשבונית תפרט לו את הרכב המסים על המחיר הכולל, מס בלו ומע"מ וגם השוואות למדיניות הדומות לישראל מבחינה כלכלית.
ויש גם תלוש חודשי, שבו יפורטו לאזרח רמות המיסוי בהשוואה למדינות אחרות, התשלום העדכני שמשלמת המדינה לפנסיה תקציבית כדי להזכיר לאזרח הישראלי (ובייחוד מעמד הביניים) עד כמה הוא פראייר שהוא משלם מסים גבוהים כדי לממן פנסיות תקציביות מנופחות.
ולא שכחנו את הארנונה: כל עירייה תחויב לפרט בחשבונות הארנונה הדו־חודשיים את הארנונה הממוצעת פר מ"ר ביישובים הסמוכים, הן לעסקים והן לאזרחים, כדי שהאזרחים ובעלי העסקים יבינו עד כמה השונות במחירי הארנונה גבוהה מעיר לעיר, בלי כל סיבה הגיונית.
ולא קיפחנו את חשבון החשמל: חברת החשמל תחויב לפרט את בחשבונות החשמל את תעריפי החשמל בעשר מדינות נבחרות כדי שהאזרחים יבינו מדי חודש עד כמה כנופיית "שוד הגז" מכרה להם בלופים ועד כמה תעריפי החשמל הם מהנמוכים בעולם. ולקניות הגדולות יותר: יבואניות הרכב וקבלני הבניין יחויבו עם רכישת הדירה או הרכב לפרט את הרכב המסים שגובה המדינה על דירה חדשה וכלי רכב חדשים והשוואה למדיניות מערביות.
ויש לי עוד שפע של רעיונות מחכימים לרשות התחרות, אבל נסתפק באלה. רק תחשבו כמה תקנים עשויה רשות התחרות לבקש כדי ליישם את הרעיון התחרותי "המבריק" בחשבון של האזרחים בסופר - עוד ועוד ג'ובים, עוד ועוד תקנים, עוד ועוד כסף ציבורי, בשביל שבחשבונית שיוצאת בסופר יגידו לנו איזו רשת זולה בקרבתו. אופס, הפתעה! אפשר לגלות את זה בסקרים תקופתיים שנערכים בדרך כלל לקראת החגים, לא צריך בשביל זה את רשות התחרות. קליק על העכבר, חיפוש בגוגל ומצאתם את התשובה.
ורעיון אחרון בשביל הקינוח: בחשבונית בסופר יצוין גם מספר עובדי רשות התחרות ושכרם הממוצע כדי שהציבור יבין, אם לא הבין עד עכשיו, כמה משלמים בשביל רעיונות מוזרים ומיותרים כאלה, שלא מייצרים תחרות אלא מייצרים עוד ועוד רגולציה וביורוקרטיה שרק מעיקה על הצרכנים.
3. פרשת NSO הציפה את הפגיעה בפרטיות של אזרחים, גם כחשודים בעבירות וגם של בלתי מעורבים לחלוטין. תהיינה המסקנות הסופיות בפרשה אשר תהיינה, הסכנה של פגיעה בפרטיות גם קיימת, ולצערנו גם מתממשת באמצעים טכנולוגיים. זה המחיר של הקדמה הטכנולוגית - היא מייעלת את הכלכלה ומוציאה שפע של מוצרים חדשניים וזולים לשוק, אבל עלולה לפגוע בפרטיות, והיא פוגעת הלכה למעשה. NSO היא מקרה מסוים מאוד, אבל הפעילות סביב הפגיעה בפרטיות היא בעיקרה פיננסית, בלתי חוקית ונועדה לסחוט ארגונים או אזרחים. במקרה של NSO, כבר היו כמעט דברים מעולם. המערכת הזו, לפי פרסומים בחו"ל, מיועדת לארגוני ביטחון ועלותה בשנה כ־7־8 מיליון דולר על 500 יעדים טלפוניים. מכירות המוצר הן חוקיות וארגוני הביטחון הללו אמורים לפעול כחוק. אמורים הדגשנו. אלא שבעבר היה כבר עובד של החברה שגנב את הטכנולוגיה שלה וניסה למכור אותה לכל המרבה במחיר. למרבה המזל הוא נתפס, הורשע ונאסר. מה היה קורה אם הטכנולוגיה הייתה מגיעה לגורמים עברייניים? אלוהים ישמור.
אלא שבמקביל לאפשרות של זליגה טכנולוגית לידיים הלא נכונות באמצעות עובדים מתוסכלים, יש פעילות ענפה של פגיעה בפרטיות כדרך לסחוט כספים - מדובר בכספי תקיפות כופרה במערכת הפיננסיות ואחרות, שהופכות למקור הכנסה מרכזי ומניב של האקרים. השבוע פרסמה הרשות להלבנת הון כמה נתונים על התופעה הכלכלית הזו, שבבסיסה הלבנות הון בהיקף ענק ופגיעה קשה אפשרית בזכות לפרטיות. כופרה מוגדרת כסוג של נוזקה שמטרתה הדבקת מחשב או טלפון סלולרי של הקורבן וחסימת הגישה להפעלתו או לנתונים שבו, אשר תוסר בתמורה לתשלום כופר. ממסמך מדיניות של ממשלת אוסטרליה עולה כי היקף התופעה העולמי המשוער נאמד בכ־20 מיליארד דולר במהלך 2021, ובכל 11 שניות מתרחשת מתקפת כופרה על ארגונים, חברות ויחידים בעולם. לפי נתוני היחידה למודיעין פיננסי בארה"ב, במשך כשנה וחצי (ינואר 2020־יוני 2021) שולמו בגין כופרה בארה"ב לבדה כ־5.2 מיליארד דולר לפחות.
אחד ממאפייני פשיעת הסייבר ככלל, ומתקפות הכופרה בפרט, בהקשר לפעילות פיננסית הוא הסתרת הפעילות הנעשית באמצעות שימוש בנכסים וירטואליים, שהינה חלק מביצוע עבירת הלבנת ההון. לפי מחקרים בינלאומיים, כ־75% מהכספים המופקים מפשיעת סייבר מועברים באמצעות נכסים וירטואליים כדי לחמוק מעיני הרשויות. הרשות מביאה כמה מקרים שהובאו לידיעתה, מדובר באירועים "קטנים" יחסית אבל מלמדים עד כמה התופעה נפוצה ולא באה לידי ביטוי בדיווחים תקשורתיים. באחד המקרים הועברו עשרות אלפי שקלים מחשבון בנק של חברה המתמחה בניהול משברים למטרת רכישת ביטקוין.
לדברי המוסד הפיננסי, נציג חברת ניהול המשברים ציין כי חברה שהעסיקה את שירותיו הותקפה על ידי האקר, והביטקוין שנרכש ישמש לתשלום בגין מתקפת הכופרה. במקרה אחר, עמותה הפקידה בחשבון עשרות אלפי שקלים בגלל אירוע כופרה עם פריצה לאחד משרתי העמותה, והיא הייתה מעוניינת לרכוש ביטקוין לצורך התשלום. במקרה נוסף, בחשבון בבעלות בני זוג מבוגרים, עלתה פעילות חריגה של העברות בסך עשרות אלפי שקלים מגורמים שונים ומשיכת מזומנים בסכומים דומים. בבירור עם בעלי החשבון עלה כי הם הופעלו כבלדרי כספים בידי האקרים רוסיים שדרשו מהם למשוך את הכספים שמתקבלים לחשבונות ולהפקידם כדי שירכשו מטבעות וירטואליים עבורם.
אירועי כופרה עולים לכותרות רק במקרים משמעותיים כמו פרשת שירביט, אולם המקרים הקטנים האלה ממחישים עד כמה הם רחבים ופוגעים בארגונים קטנים ובאזרחים פרטיים שמעדיפים לשלם כמה עשרות אלפי שקלים ולגמור את הסיפור.