השנה אנו מציינים כמה תאריכים עגולים הקשורים באישי התנועה הרוויזיוניסטית והמחתרות. לא מכבר צוינו 80 שנה לרצח בידי הבריטים של מחולל הלח”י, אברהם שטרן; ביוני יצוינו עשור לפטירתם של ראש הממשלה השביעי יצחק שמיר ו־60 שנה לפטירת אבי־מורי ד”ר אב”א אחימאיר; ואילו היום מתקיימת העלייה לקברו של ראש הממשלה השישי, מנחם בגין, בהר הזיתים בירושלים במלאת 30 שנה לפטירתו.

הגם שבגין הלך לעולמו כתשע שנים לאחר שפרש מתפקיד ראש הממשלה, מוקיריו ומעריציו לא שכחו אותו לרגע, ואכן מסע הלווייתו היה אירוע בל יישכח. רבבות אנשים אצו־רצו בעקבות הארון אל מקום הקבורה בהר הזיתים, שם נטמנה עשר שנים קודם לכן הרעיה, לצד שני עולי הגרדום: משה ברזני, איש לח”י, ומאיר פיינשטיין, איש האצ”ל. חלקת קבר צנועה, מרגשת, צופה אל פני העיר העתיקה של ירושלים, כולה בריבונות ישראל.

בגין הגיע לשלטון אחר 29 שנים במדבר האופוזיציה – לבד מפרק זמן קצר במלחמת ששת הימים, כשהוא, השר בלי תיק, ושר העבודה יגאל אלון דחקו בממשלת אשכול לשחרר את מזרח ירושלים והעיר העתיקה. בגין לימדנו מהי אופוזיציה אמיתית, לוחמנית, חדה, שנונה, שאינה משתמשת בשפת ביבים. הוא לימדנו עד כמה חשוב תפקידה במדינה דמוקרטית, לחשוף את מחדלי השלטון ולשאוף להחליפו באמצעות פתק הבוחר. הוא לימדנו כמה חשוב לטשטש את הבדלי המעמדות, את הפערים בין מרכז לפריפריה, בין ישראל הראשונה לישראל השנייה. הוא לימדנו שמדינת ישראל וממשלתה צריכות לפעול ב”סגנון יהודי” ובלי להפלות את אזרחיה שאינם יהודים. הוא לימדנו מהי אהבת ארץ ישראל ומסורת ישראל – בלי להתעלם משיקולים נוספים.

בגין הבלתי נלאה באופוזיציה הגיע לשלטון מעט נלאה, חלש בגופו, אבל איתן ברוחו. רק כשחש ש”איני יכול עוד”, הניח את המפתחות על השולחן ופרש מהחיים הפוליטיים – עד ליום פטירתו כעבור תשע שנים, כאמור. את ממשלתו ניהל ביד רמה, בתקיפות, במנהיגות למופת, כשהוא מלהטט ביריביו ובמשמיציו, כשהוא עומד מול המפגינים ומול המתריסים, שלא בחלו במילים. בגין ידע להוביל תהליך שלום ולוותר עבורו על שטח הגדול פי שלושה משטח ישראל, דהיינו סיני, ומנגד לצאת למבצע צבאי כשחשב שהוא נדרש לביטחון ישראל – אם במלחמה בלבנון (מבצע של”ג) ואם בהפצצת הכור בעיראק. הוא ויתר על שטח כשנדרש, וכאשר סבר שאיננו חלק מארץ ישראל, ומנגד ידע להחיל את ריבונותנו על שטח אחר – כשזה נדרש. והכל בראייתו את טובת העם והמדינה בסיטואציה הקיימת.

הדיפלומטיה הייתה כלי בידיו להשגת מטרותיו. כמו מורו ורבו זאב ז’בוטינסקי, הוא העדיף את דרכי השלום על דרכי המלחמה. אבל לא שלל את השימוש בכלי הצבאי כשלא הייתה ברירה אחרת – אם לצורך התגוננות ואם לצורך מבצעים, בבחינת “הקם להורגך השכם להורגו”. תמיד ידו של “מחרחר המלחמה” הזה, כפי שכונה בזדון בפי יריביו, הייתה מושטת לשלום. שלום חיצוני ושלום פנימי.

בגין פיתח יחסים מיוחדים עם שותפו לשלום, נשיא מצרים אנואר סאדאת, ואפילו עם הנשיא האמריקאי קרטר – מה שלא מנע מבגין לדבר נגדו בתקיפות כשחוקק חוק אחדותה של ירושלים בריבונות ישראל. באותה שנה שבה אוחדה ירושלים בחוק, 1981, הוביל בגין בכנסת, בהליך מהיר ומזורז ביום אחד, את חקיקת חוק רמת הגולן. כאשר שגריר ארצות הברית דאז סם לואיס מחה והודיע לו כי בתגובה תטיל ארצות הברית סנקציות על ישראל, כולל ביטול רכישות בסכומי עתק, לא היה בגין המנהיג שייבהל. וכך הגיב: מדינת ישראל אינה ישות של וסלים משועבדים, ובוודאי אינה רפובליקת בננות. לחיזוק עמדתו, הוא אף פרסם מילה במילה את פרטי שיחת הנזיפה שלו עם השגריר. כמוהו נהג ממשיכו שמיר, שלא נכנע ללחץ האמריקאי בנושא הקפאת ההתנחלויות, וזו העמדה שאימץ נתניהו, שלפיה יש מצבים שבהם נצטרך לפעול להגנת ישראל גם בלי תיאום עם ארצות הברית.

לעולם אזכור לבגין את עמידתו נגד עלילת רצח ארלוזורוב ב־1933. מאבקו לאמת ולצדק בפרשה אינו זוכה משום מה למקום ראוי אצל כותבי הביוגרפיות שלו. ב־1982, כשהוא ראש ממשלה, כונן את ועדת החקירה הממלכתית, וב־1985, כשהוא ספון בביתו, הגיע לידיו הדוח המזכה סופית את שני ה”נאשמים”. סיפוק נוסף היה לו כשיורשו היה שמיר. נסגר המעגל: מי שהיו ראשי מחתרות האצ”ל והלח”י היו גם ראשי המדינה שלמען הקמתה לחמו ואת ביטחונה חיזקו. ושניהם כאחד לבם לא גבה: במאבקם לשחרור לאומי מהשלטון הזר הבריטי ראו את פסגת הישגיהם – יותר מהנהגתם את עמם. מה הפליאה, על כן, שבכל החוגים גוברים הגעגועים אליהם? ד