חג החירות מגיע מוקדם מדי השנה. עוד נאכל הרבה מרור עד שנזכה לחגוג יציאה מחודשת משעבוד לחירות. ועוד לפני שיגיע החג, צפויים לנו ימים דרמטיים: בלבנון נערכים לתגובה ישראלית שיש לה פוטנציאל להוביל לעימות עם חיזבאללה, ובאותו זמן אצלנו נמשכת הדהירה להשלמת השלב הראשון של חוקי ההפיכה שמאיימת לפרק את כל רכיבי העוצמה הישראלית, ובראש ובראשונה – את צה"ל.
הרמטכ"ל הרצי הלוי הציג ביום רביעי את תמונת המצב הקודרת הזאת בפגישה מיוחדת עם ראש הממשלה. זו לא הפעם הראשונה שהלוי מנסה לשקף לרה"מ את חומרת המצב במערכי המילואים של צה"ל. אל 180 לוחמי אוויר שכבר הודיעו השבוע שלא יתייצבו למילואים בטייסת, הצטרפו כ־100 קצינים מהמטה המבצעי של חיל האוויר, שמהווים את עיקר מערך השליטה והתכנון של החיל. בצה"ל מעריכים כי אחרי שיעבור התיקון לחוק יסוד השפיטה בקריאה שלישית – יודיעו עוד מאות אנשי צוות אוויר על הפסקת התנדבותם. זרוע האוויר מסתמנת כנפגעת העיקרית מצעדי המחאה עד כה, אבל כדור השלג הזה גדל ותופס תאוצה.
המחאה על ההפיכה החלה להתפשט גם בקרב כוחות היבשה. עמיתי מ"הארץ" יניב קובוביץ חשף כי השבוע נרשמה התייצבות נמוכה במיוחד של לוחמי חטיבת העילית 551 לאימון. עד היום לוחמי חטיבת החוד הזאת, יוצאי הצנחנים, הסיירות והקומנדו, נענו תמיד במספרים גדולים לכל קריאה להתייצב. עוד כ־100 קציני שריון צעירים הודיעו גם הם כי יפסיקו להתייצב למילואים.
השיח על הפרת החוזה בין המדינה הדמוקרטית שהיינו לבין לוחמיה חודר גם לשורות משרתי הקבע. יותר ויותר קצינים בקבע, ביבשה, באוויר ובאגף המודיעין, כבר מדברים בקול על ההתלבטות אם להמשיך לשרת תחת משטר שרומס את ערכי "רוח צה"ל". לומר שהמגמה הזאת מדירה שינה מעיניהם של ראשי הצבא – יהיה לשון המעטה.
כל זה מתחולל כאשר שש הזירות שמולן פועל צה"ל הפכו בשבועות האחרונים לנפיצות במיוחד והחלו להתלכד למערכה משולבת ורב־זירתית. במשך שנים הצליחה ישראל לבדל בין הזירות השונות ולמנוע זיקה והקרנה ביניהן. עכשיו – כולן מתחברות לרמדאן עם פוטנציאל תבערה ביהודה, שומרון ועזה, עם עידוד מאחור של איראן ושלוחיה בסוריה, והזירה המטרידה ביותר: לבנון.
בפיקוד הצפון תחקרו באומץ את הכישלון של חדירת המחבל מלבנון לצומת מגידו. העובדה שהצליח לדלג מעל גדר הגבול למרות דריכות שהייתה בצד הישראלי עקב התראות כלליות – חשפה בעיות טקטיות בהתנהלות הכוחות בצפון. על אף העובדה שהפיגוע לא הצליח לקטול ישראלים, יש תמימות דעים במערכת הצבאית והביטחונית שזה אירוע שישראל לא תוכל לעבור עליו בשתיקה. ישראל חייבת לתקף מחדש את משוואת ההרתעה מול לבנון ולמנוע את הפיכת גבול הצפון לקו עימות פעיל. עכשיו השאלה היא באיזו עוצמה מגיבים ונגד מי.
ישראל נמנעה במופגן מלהצביע על חיזבאללה כמי שאחראי לפיגוע הזה, במישרין או בעקיפין, אף שברור לכל מי שמכיר את דרום לבנון שאין דרך לשגר מבצע כזה ללא סיוע, לכל הפחות, של חיזבאללה. אבל על ראש הנסראללה כבר בוער הטורבן, והוא התנדב השבוע לאיים בתגובה על כל פעולה ישראלית נגדו, גם אם המחיר יהיה מלחמה. בצה"ל סבורים שהתגובה הישראלית צריכה להיות מדודה ומחושבת, כזאת שתשמר את ההרתעה, אבל לא תוביל להסלמה ולמלחמה רחבה. התפתחות של חילופי מהלומות בצפון יכולה בקלות לסחוף את עזה ויו"ש למערכה רב־זירתית. עם זאת, כלל לא בטוח שבדרג המדיני אין מי שרוצה בהסלמה כזאת, שתסיט את תשומת הלב מההפיכה ותעצור את המחאה בציבור ובקרב המילואימניקים.
שר הביטחון יואב גלנט נראה בימים האלה כמי שמנסה להלך בין הטיפות, ונרטב פעם אחרי פעם. הוא מבין היטב את המשמעויות ההרסניות של ההפיכה על צה"ל ועל היחסים עם ארה"ב ומדינות האזור. ספק גם אם הוא מזדהה עם המטרה של ריסוק מערכת המשפט. אי אפשר לשמוע ממנו אמירה ברורה כנגד "הרפורמה", אבל מי שמשוחח איתו מקבל את התחושה שהלב שלו נמצא במקום אחר.
בכל פעם שהוא מנסה להתריע בפני רה"מ בדיסקרטיות על ההשלכות של החקיקה ומבקש לעכב אותה, נתניהו מדליף את הדברים ומציג אותו כמי שמנסה לחבל במהלך. על פניו, נראה שמכל חברי הממשלה הוא היחיד שמחזיק בבלם חירום שיכול לעצור את דהירת הרכבת. אם יכריז שצה"ל לא כשיר יותר למלחמה ושהוא לא יכול בתנאים האלה למלא את תפקידו כשר ביטחון – זה אמור להספיק כדי לעצור לפחות את השפויים שנותרו בקרב חברי הקואליציה.
כרגע נראה שגלנט לא מאמין שהגיע העת למשוך את הבלם, או שאולי הוא סבור שבאווירת הטירוף הנוכחית – גם זה כבר לא יועיל. לעת עתה הוא ממשיך ליישר קו עם המסרים של ממשלת ההפיכה. לא נשמעה ממנו מילת ביקורת על ממשלה שמכשירה השתמטות גורפת משירות של מגזרים שלמים ואף מתגמלת בנדיבות את מי שלא משרת.
השבוע דיבר בפני מאות המפקדים של כלל היחידות המבצעיות בצה"ל, שרבים מהם חרדים מאובדן ההגנה המשפטית עליהם ומהפיכתם למשרתים בצבא של עריצות. במקום לשכך את הדאגה שלהם – הוא בחר לצאת נגד ה"סרבנים". גם הרמטכ"ל הסתפק בכמה אמירות רפות על "סרבנות" ולא ניצל את הבמה לאמירה ערכית ברורה.
שניהם קצינים עטורי תהילה, שניהם מכירים היטב את הדבק הערכי שהחזיק את צה"ל עד היום ורואים את ההתפוררות שלו, ושניהם לא הוכשרו לתפקיד שנועד להם במערכה החדשה שהוטלו אליה, השונה מכל מלחמה שראו עד היום. אבל עוצמתו של צה"ל כצבא העם היא לא רק ביכולת להתלכד ולהכריע כל אויב מבחוץ. צבא שמשרתיו אינם שכירי חרב הוא לא כלי למימוש הגחמות של שלטון שנטל לעצמו סמכויות שאינן שלו.
אחד הרמטכ"לים אמר לי פעם שמה שייחודי בצה"ל הוא שסמכות הפיקוד שלו כרמטכ"ל נובעת מכך שהחיילים שלו מסכימים לקבל את מרותו כמפקד. "החיילים שלנו הם אנשים חושבים, ספקניים, ואם לא יסכימו לקבל את סמכותי – לא תהיה לי גם מרות", אמר.
יש היום ציבור ענק שבמשך שנים קיבל עליו בצייתנות את הסמכות ואת המרות של שלטון, גם כשלא הסכים איתו, מתוך כבוד והערכה לממלכה הדמוקרטית. אבל עכשיו, כשמנסים להפוך את הממלכה למלוכה, הציבור הזה התעורר והוא נחוש להילחם על חירותו.
זה לא יהיה מאבק קל וגם לא קצר, אבל כפי שאמר מנחם בגין לפני 76 שנה: "אם מאמין אתה שהצדק עמך... אזי אל תשאל לסיכויי הניצחון, אל תסתכל מי הם ההולכים אחריך, אל תשים לב לאלה העומדים נגדך. לך: קדימה! אל תוותר. אם רק מעטים יצטרפו אליך ורבים יקומו עליך – אין דבר. אם יסקלוך באבנים – קבל אותן באהבה. רק קדימה. הניצחון יהיה עמך. המעטים יהיו לרבים, והרבים שקיללוך ימחאו לך כף".
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13