כאשר אני צופה בטלוויזיה, בפאנלים ובראיונות, אינני יכול שלא להתחבר ל־5־DSM, המדריך הרפואי לאבחון של הפרעות נפשיות. ובלי לציין שמות, כנראה שחלק מהעיסוק בפוליטיקה קשור בצורה זו או אחרת בהפרעות אישיות, עד כדי הפרעות נפשיות קשות, וזאת כאמור בהתאם למדריך המקובל בעולם כמגדיר אבחנות אלו.
לדוגמה, מאניה: מצב רוח המאופיין בפעלתנות יתר קיצונית, תחושת כל יכול ובעיות בוויסות עצמי, לעתים אפילו אלימות והתנהגות לא מרוסנת; היפומאניה: מאניה בצורה קלה; לוגומניה: חשיבה ודיבור מהירים. מי לא מכיר את חברי הפרלמנט שלנו שעוד בטרם החל הראיון איתם הם כבר שופכים את משנתם במהירות מבלי שניתן יהיה להשחיל מילה או לשבץ שאלה. בדרך כלל הדיבור הוא בטונים גבוהים ובנימה אגרסיבית ודברנות יתר. כל זה לעתים משובץ במטאפורות מעורבות והטיית מילה באופן שאינו תמיד מקובל (תכונה משותפת גם להפרעה הנפשית סכיזוטיפלית).
בין הקריטריונים לאבחנה מאנית יש גם התנהגות פעלתנית מוכוונת מטרה, הערכה עצמית מוגזמת וגרנדיוזית. לעתים נרגנות והסטת נושא השיחה לנושאים אחרים לא רלוונטיים. אין לי ספק שכל אחד מקוראיי מזהה התנהגות מעין זו כשהוא צופה מדי יום בטלוויזיה. הפרעת אישיות סכיזוטיפלית מאופיינת באמונות מוזרות המשפיעות על ההתנהגות, תפיסת המציאות או פירוש סיטואציות, חשיבה חריגה או דיבור חריג וחשדנות כלפי אחרים. בתקופתנו הליברלית ובתרבות המודרנית המערבית, כאשר יש חופש לכל אדם להביע את עצמו - לא תמיד באה הפרעה זו לידי אבחון.
אולי הגזמתי בהתאמת הפרעה זו לחלק מנבחרי העם, אבל אין ספק שישנם אנשים עם חשיבה והתנהגות שנראות, לפחות בעיניי, כמוזרות או חריגות, ומעוררות בי תחושה של דחייה ואפילו פחד. חלק מההתבטאויות וההתנהגויות שלהן אנחנו נחשפים, מעלה בי מחשבות של הפרעות בשיפוט המציאות והפרעות בקריאת המפה. אולי מדובר “בפסיכוזה חברתית" המשותפת לאנשים רבים, כאשר כל קבוצה כשלעצמה רואה ושופטת את המציאות באופן השונה מהקבוצה השנייה.
כל תפיסה תרבותית וחברתית נשענת על התרבות שבה צמחה, שמביאה ומתאימה לחשיבה של אותה קבוצה. היא תופסת את המציאות באותה צורה ואין בה צודק או לא צודק. בוודאי שאם הייתי גדל בתרבות המזרח הרחוק, כל התפיסה הדתית, החברתית והתרבותית שלי הייתה שונה, אז מי צודק? מי נורמלי? כל צד בטוח בצדקתו ואינו יכול להסכים עם תפיסתו של הצד השני. האם כולם צודקים? האם כולם טועים? ימים יגידו.