כל סבא יש נכד אחד שקשור אליו פי כמה מהאחרים. אף אחד מהם לא יכריז על כך, הנכד לא יפגע בסבו מהצד השני והסבא לא יפגע בנכדיו, אבל זה ברור לכולם. ובדרך כלל, בערוב ימיו של הסבא, טוב, נדיב ואהוב ככל שיהיה, הביקורים אליו מתמעטים וההתעניינות בו פוחתת. העולם ממשיך בקצבו המהיר, הנכדים גדלים ולהם חיים עמוסים להתמודד איתם והסב בביתו, ממתין, למבקר או למבשר המוות, מי שידפוק קודם.

נקודת האור היא הנכד ההוא. הוא ממאן להרפות את ידו מהסב, זוכר לו חסד ילדות ונעורים. זה הנכד שלוקח אותו לבדיקות, שעורך לו קניות, שמתווכח עם פקידות הביטוח הלאומי והעירייה על נושאים כספיים כאלו ואחרים. זה הנכד שלמרות המרק התפל שמבשל סבו, יישב, יסעד איתו ויקשיב בפעם המי יודע כמה לסיפור ההוא על מבצע סיני ועל לוחמי הפדאיון שנפלו כמו זבובים מול נשקו.

אנחנו יושבים בבית קפה בראשון לציון. הוא באמצע שנות ה־40 שלו לדעתי. איש טוב כזה, של משפחה, עבודה מסודרת ותחביב שאימץ לעצמו לאחרונה, שיקום ספרים. הוא רוכש ספרים עבי כרס וישנים מאוד בחנויות יד שנייה או כאלו שמוצא באינטרנט, תופר את כריכתם, מאוורר את דפיהם, עובר בעט זעירה על מה שהיטשטש עם הזמן ומבריק אותם בנוזל מיוחד שמזמין מחנות קטנה באיטליה.

כבר כמה שנים שהוא פונה אליי, ובכל פעם זה מתפספס לנו. ספריי עדיין לא צריכים שיקום, הרי הדיו אפילו לא יבשה על דפיהם. וממילא היום כמעט וכבר לא מייצרים ספרים ששווה להילחם על כריכתם וטיבם. על סבו הוא מבקש לדבר, קלמן.

פתחתי בהתנצלות על כל הפעמים שכמעט הצלחנו ובסוף לא. “אל תתנצלי", אמר בדיוק כשהגעתי לתירוצי ההריון והלידה, “אני מניח שסבא רצה שניפגש עכשיו". אני מזמינה קפה קר, הוא לוקח מיץ תפוזים. “בלי קרח בבקשה", הוא מציין וכמעט לא נעים לו מהמלצרית. איש טוב כזה, מאלו שכמעט וכבר לא רואים.

“ביום העלייה לתורה שלי", כך מספר פתאום ומבלי הקדמה, “דפקתי על דלתו של סבי בשתיים לפנות בוקר. הייתי ילד טוב, כל כך טוב שלפני שיצאתי אליו בסתר, עוד קיפלתי את השמיכה שלי וסידרתי את המיטה, כדי שאם אמא שלי תגלה שעזבתי את הבית בשעה מאוחרת כזו, לפחות על המיטה לא תכעס, קיוויתי שזה יפחית לי בעונש".

חייכתי אליו, הוא המשיך. “סבא, כלומר קלמן, פתח לי את הדלת, פחדתי שהערתי אותו אבל האור בבית הסביר אחרת. הוא אחז את המקטרת שלו, הביט בי בלי לדבר והכניס אותי הביתה. "הכנו יחד שוקו חם בשתיקה וישבנו. 'אתה מפחד?', שאל. הנהנתי בחיוב. 'אתה זוכר את הפרשה?'. הנהנתי שוב. 'איזו פרשה?', שאל. 'פרשת קדושים', אמרתי לו ואז היה שקט.

"הוא עצם את העיניים, חשב רגע והתחיל למלמל את הפרשה. זיהיתי את הניגון מיד, אותו הניגון שלימד אותי המורה. "'אני לא רוצה סבא', אמרתי לו והוא פקח פתאום את עיניו והסתכל בי, הן היו רטובות". הקפה הגיע וגם מיץ התפוזים שלו, כמובן שעם המון קרח בפנים. “הוא ביקש בלי קרח", אמרתי למלצרית. הוא הניח את ידו ברישול על ידי ואמר “לא חשוב, לא חשוב, דווקא חם היום".

“בטוח?", שאלה המלצרית, “אני יכולה להחליף". “אין צורך". התבאסתי על עצמי שהתעסקתי בזוטות, הוא היה בתוך הרגע והרסתי לו. “באותו הלילה סבא לימד אותי את הפרשה איך שהוא ידע, הוא לא נזף בי, לא צעק עליי, לא קרא לי עצלן ולא הפחיד אותי שאני בר מצווה אוטוטו ואם אני לא אקרא טוב את ההפטרה, הקול לא ישתנה לי וגם לצבא לא יגייסו אותי".

צחקתי: “ככה אמר לך המורה ההוא?" “ככה הוא אמר לכולם. היום אני אחרי כל זה, השתנה לי הקול והייתי קצין בצבא ואני עדיין מפחד ממנו למרות שהוא מת". “תמשיך", ביקשתי.“כשהתחיל לעלות הבוקר רצתי הביתה, פחדתי נורא שההורים שלי יתעוררו ולא ימצאו אותי, בפרט כשאמא שלי הייתה אמורה להתעורר ממש מוקדם כדי להביא את כל העוגות והכיבוד לבית הכנסת. כשהגעתי הם כבר היו במטבח. אבא שלי בדיוק ניתק שיחת טלפון ולא עשה כלום, הסתכל עליי, חיבק אותי ואמר 'תראה, כבר צמח לך זקן, הפכת לגבר, אה?'. בימים רגילים ההורים שלי היו הרבה יותר קשוחים איתי, אני חייב לו הרבה".

“לקלמן?", שאלתי. “כן, לסבא שלי". אחר כך חזר לעצמו ולכרונולוגיה וסיפר לי על מחנות ההשמדה, על קלמן שעלה לבד ארצה מרומניה ונכנס לתוך קיבוץ. שם, משום שהיה ילד שהגיע לא בזמן הנכון, ישן על מזרנים ישנים בתוך הרפת. בגיל 17 הכיר את ניצה, סבתו, ומהר מאוד הם התחתנו. הם הביאו לעולם ילדה אחת, את אמו, ויותר לא יכלה ללדת, לא בגלל בעיה הורמונלית: הנפש שלה, שהייתה פצועה גם היא מהזוועות בפולניה, התערבבה עם דיכאון רע מאוד אחרי לידה, שאז כינו אותו בשם “פינוק", והקוקטייל המשובח הזה שלח אותה לבית חולים לתשושי נפש עד שהלכה לישון ארבע שנים אחר כך ונפטרה בשנתה.

קלמן לא הסכים להתחתן שוב. הוא גידל את בתו אלונה בשלווה, בטיולים ארוכים בטבע ובצנעה, ועבד במסגרייה קטנה שפתח בנס ציונה.
“בוקר אחד, כשהייתי בן 16 בערך, נכנס סבא לכיתה ונתן למורה איזה אישור מפוברק מאמא שלי, משהו על זה שיש לנו איזה אירוע משפחתי והוא חייב לקחת אותי. אז לא בדקו כלום, בטח לא בגיל הזה. עוד לפני שהוא סיים את המשפט כבר היינו בחוץ. שאלתי אותו איזה אירוע יש לנו ואיך אני מסביר לאייל ולמוטי חברים שלי שסבא שלי בא לשחרר אותי מהתיכון, והוא צחק ונתן לי צ'פחה. 'שתוק ובוא איתי', אמר. "רוב הדרך אחז בידי, הוא כבר היה די מבוגר אז תמכתי בו.

"נכנסנו אל בית הכנסת, אותו בית כנסת שבו עליתי לתורה בזכותו שלוש שנים קודם לכן. סבא ניגש אל ארון הקודש, פתח אותו והראה לי ספר ישן. "'מחר בבוקר הספר הזה מת, הוא כבר לא טוב ואנחנו עושים לו לוויה'. "'לוויה לספר תורה?', לא הבנתי. "סבא נישק את הספר, עשיתי כמוהו בדיוק ויצאנו מבית הכנסת. מאחוריו עמד עטוף בניילון נצמד כד חרס יפהפה, 'הוא ייקבר בתוך זה', אמר לי, 'זו לא הלוויה רגילה, ספר תורה קוברים בשמחה, הבאתי אותו מרומניה'.

"'מתי?', שאלתי. "'לפני שנולדת', סיכם ולא הוסיף."בערב אחזתי בכד החרס הכבד הזה ובתוכו ספר התורה. הזעתי כל כך, כאב לי, ופחדתי שכתמי הזיעה ישאירו זכר על הכד. מאחוריי היו מניין מתפללים או יותר, וכולם שרו 'וראה בנים לבניך' ו'אל תירא ישראל'. סבא הלך את כל הדרך עד לקבר והסתכל עליי בעיניים הכי גאות שאי פעם הסתכלו בי".

הוא לא הוסיף עוד, שתה את מיץ התפוזים שלו והסתכל על הנהר המלאכותי שעל יד בית הקפה. לא לחצתי. לאחר כמה שניות, ציטט שוב את קלמן, סבו: “כזו הלוויה אני רוצה, שמחה ועם שירים, שמעת?". חייכתי בעצב. “וככה עשינו לו מרסל, אני נשבע לך, כולם התנגדו, חלק אפילו החרימו ולא באו, אבל ככה בדיוק עשיתי לו".

הוא שלף את הסלולרי שלו והראה לי סרטון שבו מובילים אלונקה עם גופתו של קלמן הנינוח, ומאחור שירי אמונה שמחים, שירי ארץ ישראל ואפילו כמה שירי פלמ"ח. “לא העזתי לבכות על ידו", אמר לי. “אני עדיין מפחד לבכות עליו". הוא ביקש חשבון, שילם אותו ואמר “תודה שהקשבת לי". “תודה שסיפרת", עניתי וצפיתי בו הולך ומתרחק, ופתאום, צפירה. 