הטור ירד לדפוס לפני פטירתו של יהונתן גפן
לפני 40 שנה בדיוק נפל דבר במוזיקה הישראלית. האלבום “האשה שאתי" של דויד ברוזה, שיצא כחודשיים קודם לכן, הגיע למעמד של פלטינה כפולה. כלומר, מכר 80 אלף עותקים. מספר שהכפיל את עצמו ברבות השנים. ההצלחה המסחררת של האלבום הייתה מדהימה לא רק בגלל המספרים אלא גם בגלל הנסיבות. אלבום שכולו שירים ספרדיים מתורגמים (למעט “הרומבה", שברוזה הלחין), רובם לא מוכרים לאוזן ישראלית, בביצוע מוזיקאי שהיה רק בתחילת הקריירה.
הקרדיט על ההצלחה הולך לברוזה עצמו, ששר נפלא, ליהונתן גפן, שתרגם את השירים לתפארה, וללואי להב המפיק, שהעניק לאלבום צליל עשיר שטרם נשמע פה לפניו. אבל היו להצלחה הזו גם גורמי עומק, שמלמדים הרבה על החברה הישראלית, ובאו לידי ביטוי גם באלבומים אחרים מאותה תקופה. “האשה שאתי" נתן לגיטימציה למוזיקה רומנטית, בתוך סצינה מוזיקלית שהייתה מאוד צינית ומחוספסת. “הטעם הטוב" ב־1983 היה רוק'נרול, לא שירים על גבר שמביא סיגליות לאהובתו בהיחבא. באותן שנים היה ייצוא מוזיקלי אחר מספרד שהיה בשיאו, חוליו איגלסיאס, והוא זכה להצלחה גדולה גם בישראל.
אבל המיינסטרים התרבותי בז למתקפת הרומנטיקה שלו. לא פלא שדווקא "הליקופטר", המוביל המזרחי מ"קרקר נגד קרקר" של הגששים, אהב את שיריו (וקרא לו גלוסיו איחלחיאח). הכתיבה המושחזת של יהונתן גפן והעיבודים הרוקיסטיים של לואי להב הצליחו להפוך את השמאלץ הספרדי למשהו שגם אניני הטעם הצליחו ליהנות ממנו ללא רגשות אשם. יותר מזה, הם אפשרו להם סוף־סוף להתענג על רומנטיקה אמיתית. זו לא הייתה רק העבודה הטובה של גפן ולהב, אלא עצם היותם. אם שמות כל כך גדולים “משלנו" מעורבים בפרויקט, כנראה שהוא ראוי.
בין ההמונים שהקשיבו ל"האשה שאתי" נכלל גם אחד, יהודה פוליקר, שמיד חשב על השורשים המוזיקליים שלו ועל האופציה להוציא פרויקט דומה, שהמקור שלו ביוונית. פוליקר נמצא אחרי הפרידה מלהקת האם שלו, בנזין, שהותירה אותו בלי עתיד, בלי תקווה ואפילו בלי כסף לשכר דירה. הוא פנה לשותף היצירתי שלו יעקב גלעד עם הרעיון, וזה - על פי עדותו של שמעון פרנס, שהקליט אותם בקול ישראל - ענה: “כל עוד אני איתך, אתה לא נוגע בזה. זו מוזיקה של פרעחים".
היוונית אכן נתפסה באותה תקופה כנחותה. חלק מהפסקול של ישראל השנייה, שגם תרגמה שירים יווניים לטובת כמה מהלהיטים הגדולים של מוזיקת הקסטות החדשה (ע"ע “אלינור" של זהר ארגוב). מי שהצילה את הפרויקט של “עיניים שלי" הייתה חברת התקליטים סי־בי־אס, שהוציאה את “האשה שאתי", והבינה את הפוטנציאל של הגרסה היוונית. הבינה, אבל הקציבה לו סכום זעום, שאילץ למשל את פוליקר לרכוש מכונת תופים כדי לחסוך במתופף.
בדומה לתקדים הספרדי, גם ב"עיניים שלי" היו מוטיבים ברורים של רוק'נרול שהנגישו אותו לקהל יותר “אנין". בתוספת יוצר מוערך כמו יעקב גלעד ופוליקר עצמו, שכבר היו לו “קבלות" בבנזין. התוצאה הייתה עוד הצלחה גדולה, ועוד אפיק שאפשר לקהל הציני והמודע לעצמו להתפרק. אני זוכר היטב את עצמי כנער, כשפוליקר הגיע לחוף דדו בחיפה עם המופע היווני. כולנו, חניכי תנועת נוער אליטיסטים וקפוצי ישבן, הרשינו לעצמנו לרקוד שם כמו שלא רקדנו מעולם. קצת בדומה לאופציה שהמוזיקה הברזילאית פתחה בפני חובבי רוק “איכותיים". מותר לשמוח, כי זה מגיע ממקום מרוחק עם תרבות אקזוטית. לא פלא שבשנות ה־80 הסמבה נתפסה פה כקצב יפה, נותנת השראה לנגן הרבה.
ואיפה האבסורד הגדול? שאם רצית באותם ימים מוזיקה מרגשת, רומנטית או מרקידה, היא נמצאה ממש בסביבה. במועדונים המזרחיים שהתחילו לצוץ בכל מקום. נכון ש"האשה שאתי" ו"עיניים שלי" עלו על מרבית מוזיקת הקסטות בפרמטרים של רמת הטקסטים וההפקה המוזיקלית, אבל זה לא הסבר מספק לעובדה שישראלים העדיפו לייבא צלילים מתרבויות רחוקות, על פני האופציה המקומית. הסיבה המרכזית הייתה - התנשאות תרבותית. האם היום, 40 שנה מאוחר יותר, הדברים השתנו מהותית? אני ממש לא בטוח.