בנימין נתניהו, אביגדור ליברמן, נפתלי בנט ומירי רגב הם אלו שסייעו לציבור הערבי בישראל יותר מאשר כל פוליטיקאי מהשמאל. הם אולי לא השקיעו בתשתיות ביוב, אבל יצרו תשתית תרבותית רחבה ומגוונת לכלל אזרחי ישראל הערבים. זה כבר לא מה שמבדל ביניהם אלא מה שמאחד: ההבנה שיש להם כוח ושהם יכולים להשתמש בו, ההכרה בפוליטיקה הישראלית כנחוצה לצורך גיבוש זהות קולקטיבית ואינטרס משותף.

כן, הישגה הבולט ביותר של הממשלה בקדנציה הנוכחית הוא איחודן המתקרב של המפלגות הערביות. בקואליציה שהורכבה מיותר מדי אנשים, שכל תפיסת עולמם מושתתת על פילוג והסתה, הצליחה האידיאולוגיה הקיצונית להוביל לתהליך שעד לפני שנתיים נראה בלתי אפשרי. העלאת אחוז החסימה וחוק הלאום קמו על יוצריהם: מה שנועד לחסום ולהגביל את הציבור הערבי הפך למנוע שלו לפעולה ולמעורבות.

בסקר שפרסם העיתון “כל אל־ערב" השיבו 80% מהציבור כי הם תומכים באיחוד. גם אחוזי ההצבעה עולים. למעלה מ־ 60% מהנשאלים השיבו כי הם מתכוונים להצביע. ח"כ אחמד טיבי הוא הדמות שרוב הציבור הערבי רוצה שיעמוד בראש הרשימה המאוחדת. הוא מוביל בהפרש ניכר על ח"כ מוחמד ברכה ואחרים.


כן, טיבי. האיש שלא עונה על שום סטריאוטיפ שאנחנו כל כך אוהבים להדביק לערבים. לא איסלאמיסט קיצוני, חילוני בהשקפתו, רופא, נשוי לרופאה, שני ילדים, כוכב תקשורת, בעל חוש הומור. אדם שמוביל שיח לאומי ולא שיח דתי. כן, הוא היה יועצו של ערפאת, לא ציוני, בטח לא אח של בנט. אבל בוודאי לא האיש שידבר בשם אלוהים, או ייעלב מקריקטורה על נביאים, יותר יחייך אם היא תהיה באמת מצחיקה. טיבי מגדיר עצמו פלסטיני. הוא מתעסק בסכסוך, יש לו אמירות ברורות בנוגע לכיבוש והוא לא מסתיר את תמיכתו בנרטיב של הפלסטינים. נאום השהידים שלו הוא מופת לקיצוניות. אבל, במקביל, הוא יזם חקיקה בנושא החמרת העונשים למתעללים בבעלי חיים, הוא לוחם בחריפות במכחישי השואה והוא לא מהסס לתקוף את העולם הערבי בכל הנוגע להשקעה בהשכלה. בנאום שנשא לפני כמה שנים בלוב, הוא שאל: “למה אין אוניברסיטה ערבית אחת בין 500 האוניברסיטאות המובילות בעולם? למה
אין תרגומים והמצאות? לאיפה הולך הכסף?".
 
טיבי הוא הערבי שאי אפשר להכניס לשום תבנית. התמיכה הגורפת בו מעידה על התומכים בו: גם את אזרחי ישראל הערבים לא ניתן להכניס לתבניות. גם הם מתלבטים, שואלים שאלות, נעים בין הגדרות של זהות ושייכות. יש ביניהם רבים שרוצים לשמור על זהותם הפלסטינית ועדיין רוצים להיות חלק אינטגרלי ממדינת ישראל. בשנתיים האחרונות ניסתה הממשלה, בכוח, להגדיר את הציבור הערבי בעצמה, על פי קריטריונים שהיא קבעה, ובמקרים רבים לצורך גריפת כוח פוליטי בקרב הציבור היהודי. מה שקורה עכשיו בקרב אזרחי ישראל הערבים מוכיח שמסע הדה לגיטימציה של הימין לא רק שהתבסס על עובדות לא נכונות, אלא גם גרם לתוצאה הפוכה.
 
אם יצא האיחוד לפועל, הוא יוכל להשתמש בקמפיין ה"לא מתנצלים" של בנט. ציבור גדול, חזק ומאוחד שמגדיר את עצמו לעצמו ולא נזקק ללגיטימציה משום גורם אחר. ומי שככל הנראה יעמוד בראשו הוא האיש הכי לא מתנצל שיש בקרב ערביי ישראל. את הנאום הראשון שלו כראש מפלגה גדולה יותר ממפלגתו של ליברמן יהיה בהחלט מעניין לשמוע.