מה קרה לימין במערכת הבחירות הנוכחית? איפה הוא בהשוואה לפעם הקודמת? איך יכול להיות שהליכוד צנח בכל כל הרבה מנדטים? הרי לא ייתכן שהציבור שבר שמאלה בשנתיים האחרונות. שום דבר במציאות לא גרם לו לשבור שמאלה, כי לא היו התפתחויות דרמטיות בשום מישור מאז מערכת הבחירות האחרונה. ואולי זו הבעיה.
הציבור הימני הורגל להילחם, להיקרא לדגל ולהתייצב. מדריד, אוסלו, Y, קמפ דיויד, גירוש מגוש קטיף, עמונה - זה מה שאנחנו מכירים, וכשמשהו מסכן אותנו אנחנו נלחמים בקרב על הבית. אנחנו עולים על אוטובוסים ובאים להפגין, כי זה הכי חשוב לנו בעולם. לא כי זה הבית הפרטי שלנו, לא מדובר בבית במובן משבר הנדל"ן או מצוקת הדיור, אלא, כמובן, על ארץ ישראל.
ועכשיו, בתקופה של רגיעה בין המלחמות (או כמו שהשמאל קורה לזה: אופק מדיני, תהליך שלום, מחוות של רצון טוב או הושטת יד) אנחנו רגועים. אין תהליך מדיני שמאכלת על צווארינו. אנחנו רגועים, רדומים לחלוטין.
ואם אין סכנה מיידית נראית לעין – אנחנו יכולים, לכאורה, להיות ככל העמים ולעסוק ביוקר המחיה וביוקר המילקי. אנחנו יכולים אפילו להצביע למפלגת מרכז, כזאת שלא מזכירה לנו כל הזמן שאנחנו בעצם כן נמצאים תחת איום קיומי, ששונאים אותנו עד מוות בבית ובחוץ, ולפוצץ לנו את החלום הנורמלי שניסינו לטוות לעצמנו.
פעם, במשלחת לארה"ב, קניתי עיתון באיזו עיירה קטנה בצפון מערב היבשת. רציתי להתעדכן. הכותרת הראשית סיפרה על דורבן שחצה את הכביש בזמן הלא נכון וגרם לתאונה בין שתי מכוניות פרטיות. הכתבה הרגיעה את הקוראים המודאגים שלא היו הרוגים בתאונה ההיא, ב"ה, חוץ מדורבן אחד חסר מזל.
כל כך קינאתי בהם שאלו החדשות שלהם. כל כך רציתי גם להשתעמם עד אימה, בלי צורך להיאבק ולשרוד. אבל החדשות שלנו הן לא כאלה (ולא, זה לא בגלל ביבי. אפילו אם גלאון תהיה ראש הממשלה לא יהיו דורבנים בכותרת הראשית בישראל). ובכל רגע יכול השמאל לגלות שבעצם יש פרטנר, או שיש עוד איזו פשרה שהוא מוכן להקריב למען השלום ותוך דקה אנחנו נצטרך לעזוב את העגלה של הסופר ולרוץ לכיכר שוב להילחם על הבית. רק שהפעם זה עלול להיראות אחרת לגמרי.