ב יום שישי שעבר חזרה עורכת הדין ניצנה דרשן-לייטנר מכמה ימי עבודה בניו יורק. כעבור ארבעה ימים עלתה על טיסה נוספת וחצתה שוב את האוקיינוס, הפעם בכיוון ההפוך. ריבוי הטיסות בקו נתב׳׳ג־ניו יורק הוא חלק משגרת עבודתה של מי שבעזרת מסעות של יחסי ציבור משומנים, מיתגה ומיצבה עצמה כראש החץ של "לוחמה משפטית" נגד ארגוני טרור, מדינות תומכות טרור, בנקים, חברות ביטוח, וכל מי שהיא סבורה שמסייע במישרין או בעקיפין לטרור נגד ישראלים ויהודים ברחבי העולם.
בשיחה עם ״מעריב־סופהשבוע״ אומרת עורכת הדין הנמרצת בת ה־41 כי מדובר עבורה ״בשליחות להגן על חיילי צה״ל ולהילחם בטרור״. אך ה״שליחות״ הזאת הפכה גם לעיסוק שמפרנס עשרות אנשים בארץ ובעולם, אם לא יותר.
בעבר הדביקו את הכינוי ״תעשיית השלום״ לאנשי שמאל - עיתונאים, סופרים, פוליטיקאים ואנשי מערכת הביטחון -שטסים לרחבי העולם, נואמים ומרצים תמורת כסף ואירוח נדיב או נהנים להשתתף בכנסים בינלאומיים. ככל שתהליך השלום מדשדש והעניין העולמי בסכסוך הישראלי־ פלסטיני מתמעט, כך גם דועכת ״תעשיית השלום״. לעומתה פורח בשנים האחרונות עיסוק חדש - המאבק המשפטי בטרור.
הפעילות הזאת לא רק מפרנסת את עורכת הדין דרשן־לייטנר ואת בעלה עורך הדין אביאל לייטנר, שהיה פעיל לפני כ־30 שנה בתנועתו של הרב מאיר כהנא, אלא גם עשרות עורכי דין בישראל ובעולם, בעיקר בארה״ב, ובצדם בוגרי מערכת הביטחון הישראלית -אנשי מוסד, צה״ל ושב״כ.
הלשעברניקים האלה נשכרים על ידי עורכת הדין דרשן־לייטנר או משרדים אחרים שפועלים בתחום, כמו זה של גבי מירון, במעמד של תחקירנים או מומחים. הם מתבקשים לנסח חוות דעות, להופיע כעדים מומחים במשפטים ברחבי העולם ולספק מידע. בקבוצה זו של מומחים ועדים אפשר למנות את ראש אמ״ן לשעבר אלוף אורי שגיא (שכתב חוות דעת מטעם הבנק הערבי בתביעה שהוגשה נגדו על ידי משפחות של קורבנות טרור), פרי גולן שהיה בעבר ראש אגף בשב״כ, אריה שפיצן, בעבר יועץ לענייני פלסטינים במינהל האזרחי, אלון אביתר, לשעבר סגן אלוף במשרד מתאם פעולות צה״ל בשטחים, העיתונאי לשעבר רוני שקד (שהיה בעברו הרחוק איש שב״כ), וזו רשימה חלקית.
זוהי פרנסה לא רעה. שכרם של העדים והמומחים תמורת חוות הדעת והעדויות משולם לרוב על פי סטנדרטים אמריקאיים -עשרות אלפי דולרים ואף יותר. לעתים הם מוטסים במחלקות עסקים כדי להתייצב בבתי משפט, בעיקר בארה״ב, ומשוכנים בבתי מלון לא רעים.
בעקבות אבו עבאס
דרשן־לייטנר פועלת בשם שורת הדין, עמותה שעם רישומה ב־2002 הגדירה את מטרתה: ״להגביר את התודעה הציבורית על אודות מצוקתם וסבלם של קורבנות הטרור ומשפחותיהם, ולהעלות על סדר היום הציבורי והעולמי את המאבק בארגוני הטרור״.
דרשן־לייטנר היא ילידת פתח תקווה, בת להורים שעלו מאיראן. היא למדה משפטים באוניברסיטת בר אילן ואחר כך המשיכה לתואר שני באוניברסיטת מנצ׳סטר באנגליה.
היא מספרת כי הקרב המשפטי הראשון שלה היה לאחר הסכמי אוסלו ב־1994, כשהיא וכמה חברים באוניברסיטה החליטו להגיש בג״ץ נגד ממשלת ישראל כדי למנוע את כניסתו לשטחים של המחבל מוחמד זיידאן. הוא היה מוכר יותר בשם אבו עבאס, ראש ״חזית השחרור הפלסטינית״, שיזם את חטיפת ספינת הנוסעים האמריקאית אקילה לאורו ב־1985. במהלך החטיפה רצחו המחבלים את ליאון קלינגהופר, תייר אמריקאי נכה, והטילו אותו עם כיסא הגלגלים שלו לים. ״החליטו שאני אטען, בתקווה שבגלל שאני אישה בית המשפט לא יצעק עלי ולא יטילו עלינו הוצאות״, היא סיפרה, ״בג״ץ זרק אותי בעדינות מהמדרגות, אך ציטט בפסק הדין את המשפט שאמרתי: דמו של קלינגהופר זועק מן האדמה״.
הניסיון הזה הוביל אותה להחלטה ״לפעול למען הקורבנות״. כך נוסדה העמותה. אף שהיא הרוח החיה שבה והחזית המוכרת שלה, דרשן־לייטנר אינה נמנית עם מנהליה או עם חברי הוועד משיקולים משפטיים וכספיים. מעמדה הרשמי מוגדר ״יועצת חיצונית״. גם בעת הרישום העדיפה ששמה לא יופיע ברשימת שבעת המייסדים, ובמקומה נרשם קרוב משפחה. עם המייסדים נמנים מכריה תושבי פתח תקווה, ששמם אינו אומר דבר לציבור.
העמותה, השוכנת בבניין משרדים לא גדול ברמת גן, מעסיקה שבעה עובדים ותקציבה מסתכם בכ־10 מיליון שקל. לעמותה אין פטור ממס הכנסה לצורכי קבלת תרומות, וכל הכנסותיה באות מתורמים בחוץ לארץ, בעיקר קרנות ואישים שמזוהים עם הימין.
לפי מסמך של רשם העמותות מ־2012, נמנים עמם הקרן המרכזית לישראל מניו יורק (7 מיליון שקל), קרן בית עולות מטורונטו (112 אלף שקל), סטנלי רות מאוסטרליה (39 אלף שקל), סטנלי קט משווייץ (39 אלף שקל) וארווינג מוסקוביץ, איל הימורים מפלורידה, שידוע בזכות תמיכתו בארגוני מתנחלים. מוסקוביץ תרם באמצעות הקרן את ״פרס מוסקוביץ לציונות״ בסך 194 אלף שקל. אגב, מעניין לציין כי הפרס הוענק לפני כמה שנים לניצנה דרשן־לייטנר.
במשך 12 שנות קיומה של עמותת שורת הדין, ובמיוחד בשנים האחרונות, היא הפכה לתובעת סדרתית ברחבי העולם נגד חמאס, חיזבאללה, איראן, קוריאה הצפונית וסוריה, ולמאיימת בתביעות דיבה נגד בנקים וחברות ביטוח במטרה להניא אותם מלהתקשר עם ארגוני טרור או שלוחותיהם.
״היא אינה נחשבת לעורכת דין מובהקת״, מעיד על דרשן־לייטנר עורך דין שמכיר אותה, ״אך היא בהחלט מאוד מחויבת למקצוע ויש לה ממזריות. היא מפגינה מקוריות וחוצפה רבה". אין ספק כי מבחינת נפגעי הטרור או בני משפחותיהם תרומתה של שורת דין חשובה ביותר. הפיצוי הכספי שהם לעתים זוכים לו לא מפצה על האובדן, אך הם חשים שיש מי שמבקש למענם צדק.
השיטה של שורת הדין פועלת כך: דרשן־ לייטנר מאתרת את נפגעי הטרור או את בני משפחותיהם ומבקשת לייצגם בתביעה. לרוב מדובר באזרחים אמריקאים, כדי שתהיה זכות עמידה בבתי המשפט בארה׳׳ב. חלקם, עם זאת, נושאי אזרחות כפולה ישראלית־ אמריקאית. לאחר שהשיגה את הסכמתם היא שוכרת את המומחים שחוקרים ומבססים את הקייס. ואז היא שוכרת עורכי דין ידועים וחשובים בארה׳׳ב או במדינות שבהן היא מגישה את תביעותיה.
כך לדוגמה, בתביעה המתנהלת בבית משפט פדרלי בדרום מנהטן בניו יורק, פועלים מטעמה עורכי דין מהמשרד החשוב והגדול של ארנולד אנד פורטר, שייצגו לפני כ־30 שנה את אריאל שרון בתביעת הדיבה שהגיש נגד השבועון "טיים", על רקע מלחמת לבנון הראשונה והטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה.
התביעה שמתנהלת שם בפני השופט הפדרלי דורג' דניאלס חדשנית: זו הפעם הראשונה שבה מוגשת תביעה נגד הרשות הפלסטינית בחשד של מעורבות בטרור.
התביעה הוגשה בשם 12 משפחות אמריקאיות שיקיריהן נפגעו בפעולות טרור בתקופת האינתיפאדה השנייה, בשנים 2001־2004. באותם פיגועים נהרגו 33 בני אדם ו־450 נפצעו. עם התובעים נמנים בני הזוג וולדמן שנפגעו בפיגוע ירי ברחוב יפו בינואר 2001. חמישה ימים לאחר מכן נפגעו בני משפחת סוקולוב - האב, האם ושתי בנותיהם - בפיגוע התאבדות ברחוב יפו. פיגוע אחר שנדון הוא זה שהיה באוטובוס בפינת הרחובות ארלוזורוב־עזה בירושלים בינואר 2004, ובו נהרגו 11 בני אדם.
בעבר תבעה אחת ממשפחות הנפגעים את חמאס כאחראי לפיגוע. כעת מי שנתבעת על אותו פיגוע היא הרשות. המפגע היה שוטר ברשות הפלסטינית שהתנדב לבצע פיגוע מטעם חמאס. חמאס הכשירו למשימה, אך בסופו של דבר "ערק" השוטר משורותיו והצטרף לפת׳׳ח ומטעמו נשלח למשימת הרצח שלו.
במשפט העידו אלון אביתר וישראל שרנצל, לשעבר ראש מחלקת מחקר בשב"כ וכיום מרצה באוניברסיטת תל אביב. השניים הציגו נתונים ומסמכים, כולל שלל שנתפס במבצע חומת מגן המוכיחים תמיכה רציפה של הרשות במתכנני הפיגועים ובמשפחות המתאבדים, שנועדו לבסס את הטענה בדבר אחריותה השילוחית, ובכלל זה של יאסר ערפאת ובכירים בפת"ח.
"מי שאחראי על הפיגועים שעל הפרק הם בכירים ברשות הפלסטינית", מדגישה דרשן־לייטנר, "אלה הם קצינים במשטרה ובמנגנוני הביטחון ואחרים שבאמצעות סיוע חומרי - נשק, כסף ומתן מקלט - יזמו או היו מעורבים בפיגועים. אנו מנסים להוכיח זיקה בין פיגועי הטרור לרשות".
היא מגלה כי אם יצליחו במשפט היא תוכל לגבות את הכספים, משום שאותרו חשבונות בנקים של עשרות מיליוני דולרים ונכסי נדל׳׳ן השייכים לרשות - ביניהם בניין המשלחת הפלסטינית לאו׳׳ם בניו יורק ששייך לקרן השקעות פלסטינית ולאש׳׳ף.
כונסת הנכסים
הבעיה בהליכים המשפטיים שיוזמת ומנהלת שורת הדין כפולה. בשלב הראשון, התביעות שמוגשות מבקשות מבתי המשפט להרשיע את הנתבעים. משהושגה ההרשעה ונפסקים הפיצויים - יש להגיש תביעה נוספת כדי לגבות אותם.
תהליך הגבייה מסובך עוד יותר. ראשית, צריך לבצע תחקיר עמוק לאיתור הנכסים -חשבונות בנקים או נדל׳׳ן. הנתבעים, המדינות וארגוני הטרור, מסתירים לרוב את נכסיהם באמצעות חברות קש וישויות משפטיות. ה"ניו יורק טיימס" פרסם לאחרונה כי אף שנפסקו להם בשנים האחרונות כ־1.6 מיליארד דולר, דרשן־לייטנר והעמותה שלה הצליחו לגבות רק 10% מהסכום.
וגם אם העמותה מצליחה לאתר את הנכסים, בתי המשפט לא ממהרים לפסוק על עיקול לטובת הנתבעים. במקרה של איראן הסוגיה מסובכת עוד יותר. עשרות מיליארדים של נכסים, כסף ונדל"ן איראניים מתקופת השאה, מוקפאים בארה"ב. הם מופקדים בידי משרד האוצר ומשרד החוץ, שהתערבו בחלק מהעתירות וביקשו מבתי המשפט שלא להיענות לתביעות העיקול וההקפאה של דרשן־לייטנר.
וכאן נכנסים לפעולה התחכום ו"הממזריות" שלה. שתי דוגמאות: לפני כמה שנים קראה ידיעה שאיראן פנתה לאוניברסיטת שיקגו בדרישה להחזיר לה אוצרות אמנות שהועברו לצורך מחקר בתקופת השאה. דרשן־לייטנר קפצה על ההזדמנות ועתרה לבית משפט בבקשה לעקל את הפריטים ולהעבירם לחזקתה, כדי לממש אחד מפסקי הדין שפסקו לטובת קורבנות טרור ונגד איראן. אוניברסיטת שיקגו, ממשלת איראן, ארגון אונסק"ו וממשלת ארה"ב מצאו עצמם בצד אחד של המתרס. בית המשפט פסק נגד שורת הדין.
במקרה אחר דרשן־לייטנר נחלה הצלחה. היא שמעה על בית שרכש השאה בשנות ה־70 לבנו "הבייבי שאה" בעיר לובק בטקסס, ליד בסיס חיל האוויר שבו עבר קורס טיס. בעקבות עתירתה עוקל הבית והנכס נמכר. הכספים הועברו לתובעים.
לדבריה, כספים שנגבים מחולקים כך: ראשית, מנכים את ההוצאות, והן מרובות וכבדות. אחר כך, שני שלישים מועברים לתובעים, ושליש כשכר טרחה לעורכי הדין. היא טוענת בתוקף כי בניגוד לכמה מעמיתיה שפועלים בתחום ושמקבלים כספים ממשקיעים, היא ניזונה רק מתרומות. "אינני מוכנה שמשקיעים ישקיעו בתביעות בתקווה לזכות בתשואה נאה. זה לא עסק בשבילי".
לדבריה, "אני לא פוליטית. לא היססתי להתעמת עם ראש הממשלה נתניהו בעקבות עתירה שהגשנו נגד הבנק הסיני שבו היו חשבונות של כספים שהועברו לחמאס".
את מזוהה עם הימין, ומייצגת רק יהודים.
"זה לא נכון. בתביעות שהגשנו בשם קורבנות טרור נגד בנק קנדה־לבנון שפועל בלבנון על ירי הטילים במלחמת לבנון השנייה, צורפו לתביעה גם אזרחים ערבים ודרוזים. בתביעה אחרת ייצגתי משפחה של כומר סיני שעונה ומת בכלא צפון קוריאני".
זה מסוג התביעות שבגללן נאמר עלייך שאת עורכת דין של טריקים ויחסי ציבור.
"אבל זה עובד".❖