אין מנוס מלשאול איך נזכור גם הלאה. ועד מתי. אין מנוס מלשאול כיצד נזכור הלאה, ואיך. ההיסטוריה היהודית עשירה בטרגדיות, את הקטנות כבר איננו סופרים, גם את רוב הגדולות כבר לא. המאורעות הקשים של מסע הצלב הראשון אינם חלק מתודעתו הלאומית של הישראלי בן ימינו. יום השנה לגירוש ספרד אינו נזכר בלוחות השנה. פרעות ת״ח ות״ט לא מצוינות בבתי הספר. התלמידים אינם יודעים מי הוא ״חמיל הרשע״. הפרעות שהחלו בפסח והתפשטו לכדי ״סופות בנגב״ של שנת 1881 נלמדות בשל הקשרם הציוני המובהק, אבל דגל ישראל לא יורד בעטיין לחצי התורן.
ישראל מציינת עוד שני אסונות גדולים – גדולים מכל אלה. את השואה ואת אירועי החורבן. זכר האירועים האלה הוא נחלתו של ציבור מצומצם למדי. אפשר לראות בזה כישלון חינוכי, אך לצדו גם הישג שאין לזלזל בו: שנים הרבה עברו מהתשעה באב של שנת 70 ועד התשעה באב של שנת 2015 , ועוד יש מי שזוכרים. ראוי לעשות את חשבון השנים הללו, ואז להרהר שוב בשאלה: האם גם את יום השואה יציינו כך בעוד אלפיים שנה? ועוד להרהר בשאלה: האם תפקידנו כיום לנסות ולדאוג שיציינו אותו באורח ראוי בעוד כמעט אלפיים שנה?
לא בטוח שזה תפקידנו. ישנם דברים שראוי שכל דור יסדיר עבור עצמו. ירצה – יזכור. ירצה – ישכח. לשכחה יש כמה יתרונות, אבל גם חיסרון שאינו בר תיקון. קשה להחזיר לתודעה הלאומית את מה שנשמט ממנה. כאשר השלשלת נקטעת, כשיש חוליה חסרה, אין לאן להמשיך. על כן, האחריות המוטלת על כתפיו של כל דור לחשוב ברצינות על מה שראוי להיזכר גם הלאה היא אחריות כבדה. כיצד מממשים אחריות כזאת? בארגז היהודי ישנם כלים משמרי זיכרון. תשעה באב שרד משום שהוצמדו לו חובות כלליות של צום, של קינה, של ישיבה על הקרקע, של איסורי הנאה.
ישנם יהודים שמצטערים ומתאבלים באמת ביום החורבן, בעיקר מסיבות דתיות. הם רוצים בבנייה מחדש של המקדש. אבל פגשתי גם כמה יהודים שיום החורבן מחבר אותם להיסטוריה הלאומית של העם היהודי בכך שהוא כופה עליהם להיעצר ולחשוב עליה. הם מצטערים על החורבן, גם אם אינם בהכרח חפצים בבניית העתק של מה שחרב.
תשעה באב רלוונטי כאשר ישראל – ושאר בני העם היהודי – נדרשים לחשוב על זיכרון השואה בדור שאחרי הדור שאחרי. בשנים שבהן כבר לא יסתובבו הניצולים בינינו. בשנים שבהן האקטואליה תהפוך להיסטוריה. הוא רלוונטי למי שרוצה לחשוב על כלים לשימור הזיכרון הלאומי שיחזיקו מעמד לשנים ארוכות. האם הצפירה מספיקה? האם הטקסים בבתי הספר מספיקים? האם הטלת מגבלות על ערוצי הטלוויזיה מספיקה? כל אלה כלים מדינתיים, כלי כפייה של הזיכרון. הם משאירים את היחיד משוחרר מחובת הזיכרון. המדינה צופרת, מקבצת את הילדים במגרשים של בתי הספר, מחליטה מה מותר ומה אסור לטלוויזיה לעשות.
תשעה באב רלוונטי משום שהוא מציג תמונה מאלפת של מה שקורה לזיכרון מטעם המדינה. זיכרון שהיחיד משוחרר ממנו. יש לכאורה חוק במדינת ישראל המחייב אותה להתאבל בתשעה באב. צאו לרחוב ושפטו – האם ישראל מתאבלת? במקומות רבים בתי הקפה פתוחים. מחלונות תוכלו לשמוע מוזיקה של יומיום, והטלוויזיה משדרת כמעט כרגיל. את תשעה באב מקיימים רק מי שקיבלו על עצמם את החובה לזכור. מי שצמים, מי שהולכים לבית הכנסת, מי שיושבים על הרצפה, מי שאומרים קינות.
ויש בזה כמובן לקח, או לפחות אפשרות ללקח: המדינה אינה זוכרת – זוכרים האנשים. וכדי שיזכרו, הם זקוקים לכלי זיכרון. ליל הסדר הוא כלי של זיכרון. הדלקת נר חנוכה היא כלי של זיכרון. מה שעושים בבית או בקהילה, יחד או לחוד, לפעמים בחשק ולפעמים תוך רטינה, הוא כלי של זיכרון. כדי שליום השואה תהיה משמעות לעוד הרבה מאוד שנים קדימה צריך יותר מהחלטה נחושה של המדינה. צריך יותר מצפירה. צריך יותר מחובת בית הספר. כדי שליום השואה תהיה משמעות צריך לקחת עליו אחריות. צריך לחשוב עבורו על כלים.