1 .

לא פחות מעניין מהסרט של דני קושמרו, "שתי מדינות, עם אחד", ששודר השבוע בערוץ 2, היה מעניין לראות את התגובות לו. נדמה לי שאפשר לומר, גם אם בהכללה, שאלה שלא היה להם נוח להתמודד עם הגזענות, היהירות והבוז שהשמיעו כמה מאנשי השמאל בסרט הזה, נהנו לברוח הצידה אל העיסוק בעניינים הטכניים ובאיכויות הדוקומנטריות של היצירה או של היוצר. 
 

באופן טבעי הכותרות שיצאו מהסרט התמקדו בדבריה של השחקנית ענת וקסמן. וקסמן התגלתה בו כאשה גסת רוח, שונאת, נפוחה מחשיבות עצמית, ובעיקר אחת כזו שלא באמת ברור לה למה נמצאים פה אנשים שהם לא ענת וקסמן. 
 

אבל וקסמן, בעיניי, לא הייתה הסיפור הקשה בסרט הזה. התמונות שעבורי היו קשות הרבה יותר לצפייה, באו מתוך חדר האוכל של קיבוץ ניר עוז. קושמרו הסב שם לשולחן ארוחת הצהריים עם כמה מחברי הקיבוץ, ש-90 אחוז מחבריו חילקו את קולותיהם בבחירות האחרונות בין המחנה הציוני, מרצ ויש עתיד.

חריג אחד היה סביב השולחן הזה, גילי חזות שמו, בן לאב מאלג'יר ואם ממרוקו, שנישא לבת הקיבוץ. חזות סיפר שבבית הוריו הצביעו כל השנים אך ורק "מחל", אבל חשש מאוד לגלות בפורום הזה מה הוא שלשל בקלפי. כשהתפתל והסביר ש"אני לא מכחיש ולא מודה שהצבעתי ליכוד", התגלגלו החברים מסביב מצחוק. 
 

קושמרו ניסה להבין איך בניר עוז ובשדרות סובלים מבעיות דומות אבל מוצאים בבחירות פתרונות שונים. "פה ניצחון ענק לשמאל, בשדרות ניצחון ענק לליכוד". זה היה השלב שבו החלה ההתנשאות להישפך אט אט החוצה. "יש פה משחק בין הרגש לרציונל", הסביר קיבוצניק ותיק, כשהחלוקה ברורה. הוא מצביע מהרציונל, השכנים משדרות מצביעים מהבטן. 
 

כשחזות, שגדל במקום אחר, טען ש"יש פה סוג של שובע", שהילדים בשדרות ובנתיבות קיבלו פחות כל השנים, ושגם בתקופות הכלכליות הקשות של הקיבוץ לא נחסך כלום מהילדים שגדלו בו, צפה החוצה עוד מנה של תחושת עליונות. "זה כי סדרי העדיפויות שלנו היו שונים מאלה שבאופקים ובשדרות", הסביר לו השכן לשולחן. "אנחנו אמרנו 'בילדים לא נפסיק להשקיע', אנחנו גם במעט שהיה לנו השקענו בחינוך, השקענו בחברה, לא השקענו בבטונים ובבתים. פה, בעיירות ליד, השקיעו בזה פחות". 
 

למה הטקסטים האלה והאווירה הזו והכנות שבה נאמרו הדברים, הטרידו אותי הרבה יותר מכל דבריה של ענת וקסמן? כי וקסמן, למרות הבית שגדלה בו, נשמעת כמו אחת שלא ראתה ליכודניקים או מזרחיים, אפילו לא בסרט של הנשיונל ג'יאוגרפיק. שיש לה פטור מהרופא, כי הבבונים האלה עושים לה פריחה בכל הגוף.

לא כך הקיבוצניקים. הם מתגוררים מטר וחצי מאנשי שדרות, השדרותים עובדים אצלם בקיבוץ כבר עשרות שנים, הם משרתים איתם בצבא, שוכבים איתם במארבים ועושים איתם מילואים. ואם אלה הדברים שיוצאים אחרי כל זה, זה איום ונורא יותר מכל הווקסמנים והגרבוזים.
 

כי וקסמן, אחרי הכל, היא רק וקסמן. היא איננה חלק מקבוצה, לא ברור כמה אנשים היא מייצגת, ומדבריה ניכר כאמור שמידת ההשקה היומיומית שלה עם האנשים הלא וקסמנים, מעטה ביותר. אבל הקיבוצניקים? 
 

אחרי הסרט הזה צלצלתי אל דויד פרץ. פרץ הוא מוסיקאי באר שבעי, בעצמו מרואיין מרכזי בסרט של קושמרו, איש עם תפיסה חברתית ויכולת לנתח את הפגמים בראייה התקשורתית העקומה את הפריפריה, באופן חד עד כדי כאב. 
 

תגיד, שאלתי, מה אתה אומר על הסצנה הזו בחדר האוכל של הקיבוץ? אם אתה רוצה ללכת אל המקור של זה, המליץ לי, לך אחורה אל 1956. נסה להשוות את היחס שקיבל הרצח של רועי רוטברג מקיבוץ נחל עוז, עם ההספד המפורסם ההוא של משה דיין על "הנער הבלונדיני אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה", אל היחס שקיבל הרצח של חמשת בני שדרות באותה סביבה, כמה חודשים אחר כך, ותבין הכל. לבושתי, לא הכרתי את סיפור נרצחי שדרות. הלכתי לקרוא. 

הסיפור שלא נשמע

הם היו חמישה צעירים. אלברט כהן בן ה-17, שנולד בתוניסיה. חיים אביטן בן ה-25 ויצחק תורג'מן בן ה-23, נשוי ואב לבת קטנה, שעלו ממרוקו. יצחק אברהם בן ה-17 שהגיע מעיראק. ונתן אגיב בן ה-17, שהוריו נפטרו עוד לפני שעלה מלוב. הם יצאו עם שחר לעבודה בפרדס סמוך לשדרות ובדרך, כשהם יושבים על עגלה רתומה לסוסה, עלו על מוקש שהניחו מסתננים מעזה בלילה הקודם ונהרגו.

כשהסוסה שבה הביתה לבדה, הבינו בעיירה שארע אסון.  השבוע איתרתי כמה מבני משפחותיהם. לא כולם רצו לדבר. אצל חלקם, תחושת ההתנשאות של השכנים מהקיבוצים שליד, טבועה עדיין בעוצמה. "את שדרות הקימו כדי שיהיה לקיבוצים כוח עבודה", הסביר לי אחד מהם. שיחה ארוכה קיימתי עם אילנה, בת אחיו של חיים אביטן ז"ל, שעלה ארצה חודשים ספורים לפני הפיגוע, והיה אמור להתגייס לצה"ל זמן קצר אחריו. אביטן מונצח יחד עם חבריו ב"גן החמישה" שהוקם לזכרם בשדרות.
 

"הרצח הזה המיט אסון על המשפחה", סיפרה לי אחייניתו. "זמן קצר אחריו, אימא שלו חלתה והתעוורה. זו הייתה מכה קשה. חיים היה האח הבכור. ההורים, שהגיעו איתו ועם האחים שלו ארצה רק זמן קצר קודם לכן, נלחמו עדיין בקשיי השפה. הילדים שלהם עבדו בקיבוצים מסביב כדי לפרנס את המשפחה. הם הגיעו ישר למעברה וממנה עברו לגור בפחונים בשדרות. אבא שלי, אחיו של חיים, לחם כל השנים כדי שלא ישכחו אותו. הוא התעקש שיקריאו את שמו בטקסים. בתחילת הדרך, הוא היה צריך להיאבק אפילו כדי שיכירו בהם כמשפחה שכולה. הסיפור שלהם נשכח. הוא לא עלה אף פעם מעבר לטקס בשדרות". 
 

לאילנה, היום מחנכת ורכזת שכבה בבית ספר במרכז, הפער שצף בסרט של קושמרו בין תושבי הקיבוצים לאנשי שדרות, שבה גדלה, לא חדש. "הוא היה שם תמיד. הם היו האדונים. הם היו המעסיקים. גם כשעבדתי אצלם בצעירותי, במיון גזר או בצל, היה ברור שיש כאן הבדלי מעמדות. הייתה הפרדה. כמעט ולא נוצרו מפגשים בינינו, למרות הקרבה". 
 


הקיבוצים הם ללא ספק אחד מיצירות המופת של הציונות אך יש דברים שאי אפשר לברוח מהם. צילום: לע"מ

 

"אצלנו", היא משחזרת, בניגוד למה שמספרים הקיבוצניקים בסרט של קושמרו, "עשו הכל כדי להשקיע בחינוך. אבא אמר לנו כל הזמן 'אני עובד קשה בבניין, כדי שאתם תוכלו ללמוד'. הוא הביא לנו הביתה מורה למוסיקה, ניצול שואה, כדי שיקדם אותנו. הצטמצמנו באוכל, משחקים לא היו, אבל החינוך היה לפני הכל. הלכנו לקרוא בספריות ציבוריות, כי לא היה לנו כסף לספרים". 
 

אתה מבין למה אתה לא זוכר ולא יודע כלום על ההספד שלהם, הסביר לי פרץ. כי אף אחד לא הספיד אותם, למרות שהיו חמישה צעירים עולים חדשים. כי משה דיין לא היה בלוויה שלהם. זה, על רגל אחת, הסיפור כולו. 
 

כך או כך, מי ששאל את עצמו למה הליכוד קיבל בפריפריה את מה שקיבל, או למה השמאל לא מצליח לתקוע שם יתד, קיבל מעט מן התשובה בסרט הזה של קושמרו. הקיבוצים הם ללא ספק אחת מיצירות המופת של הציונות. יש בהם המון טוב ועבודה ויצירה ובנייה וחלוציות וחיבור לאדמה, אבל עם כל זה יש דברים שאסור ואי אפשר לברוח מהם. 

2

אפשר להתייחס אל קרבות החמץ שהתחוללו כאן בשבוע שעבר, כאל משהו שצמח במשפחת הדיונים העוסקים בזכויות הפרט ובחופש שלו, אבל נדמה שבסוף בסוף אנחנו חוזרים תמיד אל אותה שאלה שמרחפת מעל הכל. האם אנחנו רוצים להיות עם ככל העמים, או שחשוב לנו לשמר מסורת אחרת, מנהגים אחרים, וכן – גם פרהסיה אחרת.  
 

וזה מחזיר אותי אל המאמר המפורסם "חורבן ותלישות", שפרסם ברל כצנלסון בשנת 1934 בעיתון "דבר". מדובר במאמר שנכתב אחרי שכצנלסון גילה שתנועת "הנוער העובד והלומד" הוציאה את חניכיה למחנה קיץ בליל תשעה באב. הטקסט הזה מדבר אומנם על חורבן הבית, אבל יש בו כדי לעורר הרבה מחשבות על מקומה של מורשת ישראל ושל התרבות היהודית, במרחב הציבורי שלנו. 
 

"שמעתי כי אחת מהסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה קיץ באותו לילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו", כתב כצנלסון, "אין להעלות על הדעת כי הם עשו זאת מתוך ידיעה מה הם עושים. אולם אי-ידיעה זו כשהיא לעצמה, היא המעוררת מחשבות נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית של כמה ממדריכי הנוער...
 

"מה ערכה ומה פרייה של תנועת-שחרור שאין עִמה שָרשיות ויש עִמה שִכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנימין, אשר דרכן יונקת התנועה את לשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה לולא היה עם ישראל שומר בלבו בקשיות-עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזכרונו ובהרגשתו ובהליכות-חייו את יום החורבן מכל הימים?...

אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפוּת ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאִבֵּד אך זה עתה את חירותו ואת מולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, ולא הרצל ולא נורדוי, ולא סירקין ולא ברוכוב, ולא א.ד גורדון ולא י.ח ברנר.  ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את "ציון הלא תשאלי" וביאליק לא היה יכול לכתוב את "מגילת האש"...

"הלא בימינו מרבים לדבר, ובהסתדרויות נוער בפרט, על ערכם החִינוכי של סמלים. מדוע, איפוא, לא תדע שום הסתדרות נוער לעטוף ביום זה את דגליה אבל? ...האומנם אין אנו מסוגלים אלא לחיים תלושים, לתרבות תלושה ולסמלים תלושים?
 

"על אותם מדריכי הנוער אשר בעולמם הרוחני חסרה הידיעה וההרגשה של יום החורבן, אפשר אולי ללמד זכות בנוסח הידוע: סלח להם, כי אין הם יודעים מה הם עושים. אבל על עצם העובדה, שבתוך תנועה כבירת-תכנים ועמוקת רגשות אפשר שהדרכת הנוער תהא נתונה בידי מי שאין להם חוש לאוצרות הרוח של האומה, לסמלים היסטוריים, לערכים תרבותיים – אין כפרה".

3.

שבוע אחרי הבחירות לכנסת הגיע המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, ארז קמיניץ, לביקור עבודה עם אנשי הרשות להסדרת התיישבות הבדואים, בכמה ישובים בנגב. אם לשפוט לפי המכתב ששיגר בהמשך למנהל הרשות, יהודה בכר, ניכר היה שקמיניץ התרשם מאוד ממה שהוצג לו. 



 ראש עיריית רהט טלאל קארנווי ונשיא המדינה רבלין. צילום: פלאש 90
 

"במסגרת הביקור נחשפנו לפרויקטים משמעותיים רבים שמשרד החקלאות והרשות מקדמים לשם פיתוח והסדרת התיישבות הבדואים בנגב ביישובים השונים... בשיתוף האוכלוסייה", כתב. "במהלך הביקור אף סיירנו במספר יישובים... ונוכחנו לראות כי תוצאות העבודה המאומצת, המקצועית והמסורה של אנשי הרשות בראשותך ניכרות היטב בשטח ומדברות בעד עצמן. התרשמנו עמוקות... מהפעולות לקידום פתרונות התיישבות מוסדרים ולשיפור תנאי חייהם של התושבים הבדואים בנגב, ומהמאמצים לקדם פעילות לשם הסדרה כוללת". 
 

המכתב הזה, שהועבר לרשימה מצומצמת של נמענים, התגלגל איכשהו לידיו של ראש עיריית רהט, טלאל אלקרינאווי. אלקרינאווי, שלא ידע שום דבר על הביקור של קמיניץ, רתח מזעם ומיהר לשגר אליו מכתב קשה, חריג בחריפותו. "נודע לי כי כבודך ביקר בדרום וברהט ללא ידיעתי וללא שיתוף פרנסי העיר. תמוהה בעיניי התעלמותך מראש העיר בסיור ברחבי העיר במסגרת תפקידך...". 
 

אלקרינאווי ניצל את ההזדמנות כדי להבהיר לקמיניץ מה היה שומע ממנו, לו היה פוגש אותו, על תפקודה של אותה רשות ככל שהדבר נוגע אליו. "מאז שנת 2009, עת הוקמה הרשות להסדרת התיישבות הבדואים, לא שיווקה ולא תכננה מגרש מגורים אחד לזוגות הצעירים הזועקים לשמיים... מעניין מאוד אם היית מרשה לעצמך לבקר ביישוב יהודי ביקור עבודה, מבלי לתאם ולהיפגש עם ראש הרשות המקומית. מצופה ממך, כאיש האמון על מערכת הצדק והמשפט, להביא לכך כי הממסד יעבוד ויתאם את עבודתו מול הרשות המייצגת והנבחרת, ולא לתת יד לכך שראשי רשויות בדואים יצטרכו לעבוד כפי שהיה בתקופת הממשל הצבאי. דומני שתקופת הממשל הצבאי, עברנו אותה מאז שנות ה-60. על כן אני רואה בביקורך ובמחמאות שאתה ממטיר על הרשות כביזיון וכישלון חרוץ לכלל פתרון האכלוס במגזר הבדואי בנגב".
 

המגזר הבדואי הוא מגזר מורכב. יש בו קיצוניים ומתונים. יש בו מי שמשרתים בצה"ל ומי שנלחמים נגד המתגייסים. יש בו שומרי חוק, ומי שלא מוצאים בעיה לבנות את בתיהם בלי אישור ובלי היתר, היכן שהם חפצים. רהט, בהכללה, אמורה הייתה להיות עבור מדינת ישראל המודל לישוב בדואי מוצלח. יש בה שכונת הרחבה רחבת ידיים מבוקשת. ראש העיר שלה, אלקרינאווי, הוא גורם ממתן שמחפש כל דרך להוריד את מפלס הקיצוניות ולהתקדם תוך שיתוף פעולה עם כל מי שמוכן לעזור. 
 

ומה נותנת לו במדינה בתמורה? פקידים שלא סופרים אותו ואת העיר שלו ממטר. אלקרינאווי נדרש לחלות את פניהם של אנשי הרשות להסדרת הבדואים כדי לקבל תקציב לכל מדרכה שהוא מבקש לבנות. בניגוד לשכניו היהודים, אין לו שיקול דעת כמעט לגבי שום פעילות שקשורה לפיתוח העיר שלו. הוא לא מחליט איפה ייסלל כביש, היכן יקום גן והיכן ייבנה בית ספר. הכל נעשה מעל ראשו. 50 אלף איש בחרו בו באופן דמוקרטי, ועדיין אין לו יכולת לעשות עבורם דבר בלי אישור של פקידים זוטרים, בעיות שלא מכיר אף אחד משכניו היהודים. 
 

מדינת ישראל, שרואה בכל הבדואים מקשה אחת, עושה עם המגזר הזה כבר שנים ארוכות את כל הטעויות האפשריות. את התוצאות של הטמטום הזה נאכל כולנו בעתיד הלא רחוק.