לא ראיתי ביום העצמאות השנה דגלים רבים מדי, דגלי כחול־לבן, מתנוססים על המכוניות. לתחושתי - פחות נהגים טרחו לתלות את הדגלונים, אחד או שניים, על מכוניותיהם. בוודאי פחות מאשר בשנים עברו.

על פי מדגם הדגלים שלי - יום העצמאות נהפך לעוד יום של חופש ופיקניקים, טקסים מוכרים וסרטי בורקס בטלוויזיה, ופחות יום של התרוממות רוח לאומית.
דגל הנו סמל מוחשי, המבטא לאום, מדינה, ריבונות, קוממיות. הנפתו - ולו רק ביום אחד כל כך משמעותי בלוח השנה, לא על ידי המוסדות הרשמיים בלבד, אלא על ידי כל אזרח ובית -מבטאת אחדות, הזדהות, גאווה, על העצמאות שהושגה במחיר דמים כבד.

בקרב חוגים רבים בתוכנו, לאומיות היא דבר שיש להצניעו. בקרב אותם חוגים ״מתקדמים״ ו״דמוקרטיים״ כביכול אין להתריס בראש חוצות על דבר יהדותה של המדינה או על היותה מדינת הלאום היהודי, שכוננה בזכות ובצדק בארץ התנ״ך. הללו חשים מעין אי נוחות עקב העוול-כביכול שנגרם בעצם הקמתה.
במדינות המערב הנאורות הנפת דגלי לאום על מוסדות ציבור, בבתי הספר, בפארקים ובעוד מקומות היא מקור של התרוממות רוח לאומית. ראו נא איך הצרפתים גאים על ה״טריקולור״ שלהם, הבריטים על ה״יוניון־ג'ק״ שלהם, או האמריקאים על ״הכוכבים ופסים״ שלהם.
ואצלנו? כמה דגלי כחול-לבן מתנופפים בחוצות ישראל, לפחות על המוסדות הרשמיים, או בבתי הספר, בימים רגילים?
כלום אין במיעוט הדגלים היחסי, שהונפו ביום העצמאות השנה - בעיקר על נכסים פרטיים -ביטוי לדעיכה מסוימת של הרוח הלאומית והגאווה הלאומית בקרבנו?
דגל מבטא גם התרסה. אויבינו מבינים זאת ומנצלים זאת היטב. התרסתם גוברת לא רק באמצעות מצבורי הנשק והתחמושת המתקדמים שהם אוגרים לשעת הכושר הבאה, אלא גם באמצעות סמלים שעליהם גאוותם. ובראש הסמלים הללו ניצב הדגל בצבעי ירוק, אדום, שחור, לבן. דגל אש״ף, שהם מקווים כי בבוא היום יונף בכל אתר על חורבות ישראל.
אין לעשות דבר כנגד הנפת הדגל הפלסטיני-טרוריסטי בתחומי האוטונומיה הפלסטינית, אבל כאשר הוא מונף בגליל ובמשולש, במזרח ירושלים ובנגב - כלומר בתחומי מדינת ישראל - זוהי התגרות בריבון שרובם אינם מכירים בו.
זוהי תופעה בלתי נסבלת, בלשון המעטה: ערבים אזרחי ישראל מניפים ביום העצמאות (ה״נכבה״ שהם הביאו על עצמם), בתהלוכות ובהפגנות, את דגלי אויבי ישראל. תופעה שהרשויות שלנו עוברות עליה לסדר היום, בין השאר משום שאין חוק האוסר על הנפת דגלים כלשהם, יהיו הם גם דגלים בוגדניים.
הנה כי כן הצעה ליוזמה דחופה בכנסת, במיוחד לח״כ חדש (ששמו אינו איימן עודה) שירים את הנס - לחוקק מיידית את חוק איסור הנפת דגלי האויב בתחומי ישראל!
ההנמקה פשוטה: הנפתם של דגלי אש״ף איננה אקט תמים, היא מבטאת הזדהות מוחלטת עם האחים מעבר לגבול או לקו הירוק, השואפים להשמיד את ישראל ולהקים במקומה את המדינה הערבית הנוספת, המכונה ״פלסטין״.
ערביי ישראל מבינים כנראה יותר מיהודי ישראל, השאננים והאדישים, מה משמעותו של דגל. בהנפת הדגלים המתגרים, בלא מורא ובלא חשש, בלא התערבות משטרתית, הם מזהים חולשה לאומית ישראלית גוברת.
הנפת דגל היא קריאה אל הדגל. בוודאי בקרב הציבור הערבי. היא מעוררת מיד רגשות לאומיים, שבעקבותיהם עלול לבוא גל מחודש של טרור מבית.
אין אפשרות לחייב את אזרחי ישראל להניף את דגלי הכחול־לבן ביום העצמאות, אבל בהחלט אפשר וחובה למנוע את הנפת דגלי האויב האש״פי, באותו יום ובכל הימים, בתחומיה הריבוניים של מדינת ישראל •