מה אנחנו נזעקים מעצם המחשבה שלקורבן אונס יש חלק באינוסה אם היא יצאה מביתה לבושה בבגדים צמודים?
למה אמירות כאלו מדליקות אצלנו נורה אדומה? בראש ובראשונה מאחר שטענות כאלו פוטרות את האנס מאחריות למעשיו. האנס, לא הקורבן, עבר את הגבול שמבדיל בין בני אדם לחיות. הוא, ולא היא, צריך לתת את הדין.
אבל מעבר לכך, לטענה כאילו הנאנסת אחראית לאונס בשל בגדיה הצמודים אין אחיזה במציאות. כי אם גברים אונסים נשים כתוצאה מלבושן, אפשר היה להניח כי אונס כמעט לא קורה בחברות מוסלמיות, שבהן רוב הנשים מתהלכות בחיג'אב. אבל ההפך הוא הנכון.
על פי המרכז המצרי לזכויות האישה, בשנת 2008 נאנסו במצרים כ־200 אלף נשים. על פי דוח של האו"ם שפורסם בשנת 2013, יותר מ־99% מהנשים במדינה הצהירו שהיו קורבן לאלימות מינית. 62% מהגברים שם הודו כי הטרידו נשים.
קריסת המוסכמה שאין להאשים את הקורבן בפשע שהתבצע נגדו באה לידי ביטוי בתחילת השבוע גם בקרב חברי האליטה האמריקאים. שני מחבלים מוסלמים, חמושים ברובי סער, ניסו לבצע טבח באירוע תחרות ציורי הנביא מוחמד שהתקיים בטקסס.
התכלית הברורה של האירוע הייתה להגן על חופש הדיבור, כנגד מסע ההפחדה וההשתקה של אנשי ג'יהאד המסרבים להכיר בזכות הביטוי - שלא לדבר על זכות הקיום - של מבקרי האסלאם.
במקום לעמוד לצד מארגני ובאי הכנס - שהיו נרצחים אילולא מארגניו דאגו מבעוד מועד לשמירה קפדנית - כלי התקשורת המרכזיים בארה"ב הפנו מיד את אצבעותיהם המאשימות לעבר פמלה גלר, המארגנת הראשית של הכנס.
פמלה גלר. צילום: רויטרס
גלר היא בלוגרית יהודייה בעלת מבטא ניו יורקי וסגנון בוטה, שמוכרת בזכות פעילותה הענפה למניעת התחזקות האסלאם הרדיקלי בארה"ב. "גלר גרמה לניסיון הפיגוע כי בנתה מלכודת עכברים", טען כריס מאטיוס מרשת MSNBC, והשווה אותה לנאצים ולקומוניסטים. המנחה הפופולרי של פוקס ניוז, ביל אוריילי, תקף את גלר באופן דומה, כך גם מנחים ופרשנים שגינו אותה בכל פה לאחר ניסיון הפיגוע.
הבית הלבן, מצדו, סירב לגנות את ניסיון הפיגוע. התקשורת המשיכה את המתקפות נגד גלר, גם לאחר שביום שלישי ארגון דאעש נטל אחריות והבטיח "לטבוח" אותה ואת כל מי שנותן לה מקלט ובמה. עוד חשף הארגון שיש לו תשתית נרחבת בארה"ב, ושבכוונתו לבצע עוד פיגועים על אדמתה.
מבחינות מסוימות, מובן סירובם של הבית הלבן והתקשורת להכיר בהבדל בין פעילה אנטי־ג'יהאדיסטית בוטה לבין רוצחים מוסלמים. על פי כללי המשחק של הרב־תרבותיות, שלה רוב האמריקאים שומרים אמונים, אסור לשפוט אחרים. התפיסה של חיה ותן לחיות, או הנח לאחרים לחיות על פי רצונם, מושרשת ולא בכדי. אי אפשר לקיים חברה ליברלית בלי המוכנות להניח לאחרים לעשות כטוב בעיניהם.
אבל יש גבול לכל תעלול. ההבדל הגדול בין תרבות ליברלית לבין תרבות בלתי סובלנית וסגורה הוא לא המוכנות להניח לאחרים לחיות על פי צו מצפונם. מה שמבדיל בין השניים הוא היכולת להציב את הגבול בין התנהגות שונה לבין התנהגות המאיימת על אושיות התרבות הליברלית.
כאשר קבוצה אחת מודיעה שהחברה שאליה היא משתייכת צריכה להגביל את חירות הכלל, כדי לאפשר לה להרגיש בנוח, אזי היא עוברת את הגבול. כמו כן, קבוצה שתובעת שהחברה תבחר בינה לבין קבוצה אחרת, שלא מאיימת על יסודותיה, גם כן עוברת את הגבול. במילים אחרות, כל קבוצה בחברה שדורשת להגביל את החופש ואת זכויות האחרים פוגעת ביסודות של חברה ליברלית. לכן, אם חברה רוצה לשמור על צביונה הליברלי, היא צריכה לפעול נגד קבוצות כאלה.
האתגר הגדול, אם כן, שהדוגלים באסלאם טוטליטרי מציבים בפני חברות ליברליות כגון ארה"ב הוא הבחירה. וכפי שאנחנו רואים עם הסירוב של אנשי התקשורת והבית הלבן להכיר בכך שכמו האישה עם הבגדים הצמודים שנאנסה, גלר איננה אשמה בניסיון הטבח של מחבלים מוסלמים נגדה ונגד באי התחרות שלה בטקסס. האליטה האמריקאית לא נכשלת במבחן גורלי זה.
קמפוס השנאה
הסירוב של הגורמים האחראים לבחור בקורבן על פני התוקפן איננו מוגבל לגלר ולחבריה הבוטים. בשנים האחרונות הסירוב הפך לנגע בקמפוסים בארה"ב. שם הקורבן העיקרי אינו פעיל אנטי־ג'יהאדיסטי קולני, הקורבן הוא כלל היהודים. יותר ממחצית הסטודנטים היהודים בקמפוסים סבלו מאנטישמיות או היו עדים לה בשנה החולפת, כך פרסם מכון המחקר "לואיס ברנדיס".
המגזין היהודי האמריקאי המקוון "Mosaic" פרסם מאמר של פרופ' רות וייס מאוניברסיטת הרווארד, שבו תיארה את הגורמים שמביאים להתפתחות ולהתפשטות האנטישמיות בקמפוסים באמריקה. וייס הביאה כדוגמה את המצב באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס. לאחרונה ניסו חברי מועצת הסטודנטים שם לפסול את מועמדותה של סטודנטית למשרה בכירה, משום ש"הזהות היהודית שלה חזקה מדי".
אומנם כאשר הסיפור התפרסם לפני כחודש הוא עורר גלים של ביקורת, אך הוא לא צץ משום מקום. והוא כבר חזר על עצמו באוניברסיטת סטנפורד, ולא בכדי.
בתחילת השנה, במהלך הבחירות למועצת הסטודנטים ב־UCLA, כמה ארגוני שמאל בראשות ארגונים מוסלמיים וארגונים יהודיים אנטי־ישראליים דרשו מהמועמדים למועצה להתחייב ל"הצהרת אתיקה", שלפיה הם מחויבים לסרב להשתתף בנסיעות לישראל המאורגנות על ידי ארגונים ציוניים, כגון ארגון ציוני אמריקה ובני ברית. אחד המועמדים שהסכים לאשר את ההצהרה נבחר לנשיא המועצה.
ארגוני סטודנטים פרו־ישראליים ביקשו מנשיא האוניברסיטה לגנות את הצהרת האתיקה, אולם הוא סירב בטענה שמדובר בחופש הביטוי. אין ספק שמדובר בטענה צבועה. הרי ב־UCLA חופש הביטוי לא מגן על דיבורים נגד הומואים, שחורים, מוסלמים, נשים או כל קבוצה אחרת. עצם קביעת הנשיא שלפעילים אנטי־ישראלים יש חופש ביטוי מפלה סטודנטים יהודים לרעה.
מעבר לכך, עצם ההצדקה של הצהרה מסוג זה, בהקשר של חופש הביטוי, בלתי הגיונית בעליל. הרי ההצהרה האנטי־ישראלית נועדה למנוע חופש ביטוי, ותומכיה ביקשו למנוע מסטודנטים להיחשף לטענות ציוניות.
קו ישר מחבר בין סירובו של נשיא האוניברסיטה להבחין בין התוקפן - אלו שניסו לקעקע ולמנוע פעילות ציונית - לבין הניסיון של חברי המועצה לפסול את מועמדותה של סטודנטית משום שהיא יהודייה. הנשיא הכשיר את השרץ. מותר להאשים את הקורבן ב־UCLA, אם הקורבן יהודי.
פעילות דומה לזאת מתרחשת כמעט בכל אוניברסיטה באמריקה כיום. ברוב המקרים הפעילים האנטי־ישראלים/אנטישמים לא מצליחים לנצח בקלפי. אבל זה לא משנה. המטרה איננה ניצחון. המטרה היא נרמול אפליה אנטישמית דרך נרמול הטענה כי יש משהו שנוי במחלוקת, שלא לומר מרושע, בציונות וביהודים התומכים בישראל.
בדיוק כפי שהתקשורת מאשימה את גלר בפיגוע ג'יהאדיסטי שכוון נגד עצמה, פעילים פרו־ישראלים, ואפילו סתם סטודנטים ופרופסורים שלא מסכימים לגנות את ישראל, מואשמים בגזענות. היהודים הם הגזענים והתוקפנים, משום שהם מסרבים לגנות את ישראל ואפילו מעיזים לתמוך בה, ועל כן הם פוגעים בפעילים אנטי־ישראלים שלא מכירים בזכות הקיום של ישראל.
מובן שהאמת הפוכה: הסטודנטים האנטי־ישראלים, כמו גם המחבלים בטקסס, עוברים את הגבול שמבדיל בין התנהגות מקובלת ולא מקובלת בחברה ליברלית. הם תובעים שהחברה הכללית תבחר בהם על חשבון היהודים, ותעדיף אותם ואת חוסר סובלנותם על פני נורמות היסוד של חברות ליברליות.
הקול היוצא מציון
אחד הקשיים הגדולים בטיפול בתופעה מדאיגה זאת, המאיימת על יסודות החברה האמריקאית, הוא שיש יהודים לא מעטים שפועלים בצד המשתיקים. ארגונים כמו ג'יי סטריט ו"קולות יהודים למען השלום" הוקמו כדי לתת הכשר יהודי לפעילות האנטישמית. והם לא היחידים.
ראשי הפדרציה היהודית במחוז אורנג' בקליפורניה התערבו בחגיגות יום העצמאות בקמפוס אוניברסיטת קליפורניה בעיר אירוויין, לטובת מפגינים אנטי־ישראלים מוסלמים שניסו להרוס את החגיגות.
כשסטודנטים יהודים נופפו בדגלי ישראל וארה"ב, דרשו מהם מנכ"ל הפדרציה שרון עמרני ונשיא הפדרציה שלום אלקוט לחדול מכך. הם האשימו אותם בחוסר רגישות כלפי הסטודנטים האנטי־ישראלים, שרגשותיהם נפגעו מעצם נוכחות דגלי ישראל באירועי יום העצמאות.
עבור ארה"ב, הפגיעה בסטודנטים יהודים, כמו גם המתקפות על גלר ופעילים אנטי־ג'יהאדיסטים אחרים, מהווה איום קיומי. לא פחות. הסירוב להעדיף את הקורבן על פני התוקפן בשני המקרים, שלא לדבר על המוכנות לעמוד לצד התוקפן כנגד הקורבן, מאיים לפרום את אושיות החברה האמריקאית.
רוב המדינות האירופיות כבר בחרו בתוקפנים על פני היהודים באופן ברור. הנתונים המצביעים על עלייה תלולה במתקפות אנטישמיות מחד גיסא ושיעורי עלייה הולכים וגדלים מאידך גיסא הם עדות לכך שממשלות אירופה כבר אינן מוכנות להגן על תושביהן היהודים. בשאלת הבחירה בין התוקפן לבין הקורבן הן כבר בחרו לטובת התוקפן.
איפה ממשלת ישראל בעניין? ובכן, אין ספק כי מבחינת יציבות שלטונית, ממשלה צרה בת 61 ח"כים היא בעייתית, ויש לפעול להרחבתה. אבל בכל זאת, יש לממשלה צרה יתרון ברור על פני ממשלת אחדות. התפשטות האנטישמיות בקרב חוגי האליטה בארה"ב מהווה איום מהותי על ישראל. כדי להתמודד עמו, אסור שישראל תדבר בשני קולות.
אי אפשר להתמודד עם התופעה המסוכנת הזאת כאשר שרים בממשלה משתתפים בכנסים של ג'יי סטריט. אי אפשר להתמודד עם התופעה כאשר שרים בממשלה אומרים שחוק הלאום הוא גזעני, או שישראל איננה לגיטימית אם היא לא מצדדת בחלוקת הארץ עם ארגוני טרור המחויבים להשמדתה.
הקול היוצא מציון צריך להיות חד וברור: המשך קיום הקהילה היהודית בארה"ב, כמו גם המשך הקיום של אמריקה כמדינה חופשית תלויים ביכולת של היהודים האמריקאים ושל האליטה האמריקאית בכללותה להבחין בין התוקפן לבין הקורבן, ובבחירה לעמוד לצד הקורבן.
[email protected]